כל עוד אדם גר עם משפחתו בעיר וחי בה כאזרח טוב הרי זה משובח, ואם הוא בוחר גם לפעול בכל צורה שהיא בחינוך, ברווחה, בתרבות, בתורה, בטיוב הממשל המקומי ובכל תחום שיבחר – מה טוב. מותר לציונות הדתית לטפוח לעצמה על השכם כמי שחוללה מפעל בעל משמעות חברתית נרחבת.
"חדלו להתנדב" – תחילת מפעל הגרעינים
קולומוסים רבים נשתברו סביב השאלה מתי בדיוק החל מפעל הגרעינים. יש המייחסים אותו לשנות השבעים כאשר ראשי ישיבות מכובדים יצאו משכונות ירושלים והקימו ישיבות במעלות, קרית שמונה, מבשרת ציון ומצפה רמון. יש המייחסים זאת להקמת ארגונים שונים, או לקריאתו הידועה של הרב יואל בן נון "להתנחל בלבבות", ויש המאחרים אותם לימי ההתנתקות ולקחיה שהניעו כוחות ציונים דתיים להגיע לערי הפריפריה.
לטעמי אחד הגורמים החשובים שהניעו במודע או בתת מודע את מפעל הגרעינים היה מאמרו המפורסם, משנת 1978, של ידידי איש החינוך והמחקר ד"ר צבי צמרת שכיהן שנים ארוכות כמנהל בית ספר בקרית שמונה : "חדלו להתנדב". במאמר (שהופנה במקורו לבני הקיבוצים) יצא צמרת נגד תופעת המתנדבים המגיעים לערי הפיתוח לזמן קצר, מבצעים סוג כזה או אחר של פעילות פילנתרופית ונעלמים כלעומת שבאו. נזקה של פעילות זאת, המתקיימת בדרך כלל בצורה חד פעמית, מעניקה סיפוק בעיקר למבצעיה ומשדרת התנשאות וניכור, גדול מתועלתה, טען צמרת. הפתרון שהציע היה מגורים ועבודה במקום לטווח ארוך, ללא תחושה כי אתה עושה טובה לטווח קצר למאן דהו.
אלפי המשפחות שהצטרפו למפעל הגרעינים (ולא משנה מה היו סיבותיהם) הבינו מה שהבין צמרת ובאו לגור. לגור, וללחום למען רחוב נקי ועירייה מתפקדת ובטחון אישי, לא כאורחים מבחוץ אלא כתושבים מן המניין
מאז 1978 המו הכבישים לשכונות ולערים, הנתפסות בצדק או שלא בצדק כאזורים חלשים יחסית, מרבים שלא שמעו בקולו של צמרת. חברות היי-טק המביאות את עובדיהם ל"happy hour" של פעילות חברתית, עובדי בנקים וחיילי צה"ל המתרגשים מצביעת בתי קשישים, בני נוער הבאים לשמח בשמחת תורה את בתי הכנסת המקומיים (בין אם הם מעוניינים בכך או לא..), תושבי ישובים המגיעים למתן גמילות חסד לנזקקים, יזמים חברתיים המניעים פרויקטים בעלי שמות מפוצצים וטווח חיים קצר – כוונתם של כולם רצויה ותועלתם לטווח קצר בהחלט תורמת פה ושם, אולם שינוי אסטרטגי ומהותי המסייע בפתרון בעיות העומק המקומיות אינו רלוונטי להתנדבות מסוג זו.
אלפי המשפחות שהצטרפו למפעל הגרעינים (ולא משנה מה היו סיבותיהם) הבינו מה שהבין צמרת ובאו לגור. לגור, וללחום למען רחוב נקי ועירייה מתפקדת ובטחון אישי, לא כאורחים מבחוץ אלא כתושבים מן המניין. לגור ולפעול למען שיפור בית הספר המקומי לא רק מתוך תחושת חסד ורחמים, אלא מתוך אינטרס אישי של החינוך האיכותי של תורה, דרך ארץ, השכלה כללית וציונות הנדרש עבור ילדיהם וילדי שכניהם. לגור ולפעול בכל מסדרונות הממשל למען העיר בה הם מתגוררים, לא כתושב שכונת יוקרה המואיל בטובו לעזור לנזקקים, אלא כתושבים הלוחמים בכל עוז למען ביתם ועירם. לגור ולהקים חיי תורה וקהילה פעילים בבתי הכנסת לא רק למען העברת שיעור של רב המגיע מבחוץ פעם בשבוע, אלא כדי להעניק להם ולמשפחותיהם מקום תפילה ותורה יחד עם בני המקום. ולגור, כפי שלמדו חברי הגרעינים בקיץ האחרון, פירושו גם לצאת ולהגן על הגוף והנפש לנוכח פוגרומים לאומניים בהם עומדת המשטרה מנגד, תוך שהם מסתייעים בעוצמות וביכולות המופלאות של הציונות הדתית ברחבי הארץ, המאפשרות להם לארגן מענה אזרחי ובטחוני חסר תקדים, המניע בסופו של דבר את הרשויות לפעול.
מקומיים לכל דבר ועניין
הגעה לצורך מגורים אינה מאפשרת הצגות ולכן חברי הגרעינים מגיעים כפי שהם. רובם (גם אם בהחלט לא כולם) של חברי הגרעינים ברחבי הארץ מזוהים בדרך כלל עם זהות ציונית דתית שמרנית יחסית מבחינה דתית. הם בעלי אוריינטציה ימנית מובהקת, מרושתים קהילתית היטב בינם לבין עצמם ובינם לבין הציבור הציוני דתי ברחבי הארץ, בעלי השכלה אקדמית וחדורי מוטיבציה לתרומה לחברה ברמה כזו או אחרת. חברי הגרעינים רואים את עצמם כתושבים מקומיים לכל דבר ועניין. לצד האתגרים בהם הם עומדים יחד עם התושבים הוותיקים, הם נשכרים בכל יום ובכל נושא מההיכרות עם קבוצות שונות בעם ישראל, שסביר שלא היו מתוודעים אליהן אם היו ממשיכים להתגורר ביישובים ובשכונות החממה הדתיות. כתושבים לכל דבר ועניין, רובם אינם רואים שום צורך להתנצל על דרכם ואופיים. לא בפני תושבים שנולדו במקום אך עזבו לערים הגדולות כבר לפני עשרות שנים, אך עדיין באים בטענות לחברי הגרעינים, הגרים בעצמם בעיר כבר עשרות שנים ומגדלים בה ילדים ונכדים, על כך שהם "משתלטים על העיר", ולא בפני קבוצות פוליטיות אידיאולוגיות אחרות היושבות לבטח בשכונות היוקרה ובאות בטענות על פעילות תורנית, חינוכית או לאומית.
לגור ולפעול בכל מסדרונות הממשל למען העיר בה הם מתגוררים, לא כתושב שכונת יוקרה המואיל בטובו לעזור לנזקקים, אלא כתושבים הלוחמים בכל עוז למען ביתם ועירם
איש אינו מפריע כמובן לקבוצות בעלות גוון שונה לפעול למען עשיה חברתית כאוות נפשם בכל מקום ואתר. נהפוך הוא – קבוצות שאינן מזוהות כגרעינים תורניים קלאסיים זוכות תכופות לחיבוק תקשורתי וממסדי כזה, שהגרעינים יכולים רק לחלום עליו. העובדה העגומה היא שבדרך כלל קבוצות של בוגרי תנועות הנוער החילוניות, התאחדויות סטודנטים וכדומה, מתחילות פעילות בקול תרועה רמה, וזו (למעט כמה חריגים חיוביים וחשובים) גוועת לה לאיטה תוך זמן קצר. הגרעינים לעומת זאת נותרים במקומם ופועלים בהתאם לאופיים ולדרכם.
מלבד הצורך להתייחס לחברי הגרעינים כתושבים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש על פעילותם, חשוב לזכור כי למרבה הפלא הגרעינים מורכבים גם מבני אדם שונים. ברוב הגרעינים אין ועדת קבלה וחבריהם מקבלים בשמחה את כל המעוניינים להצטרף. יש בהם כאלו שמרגישים בנח עם כל חלקי האוכלוסייה וידם רב להם בכל פעילות חינוך ורווחה, ויש המעדיפים להסתגר בביתם או בחברת חבריהם הוותיקים. יש שיבקשו לחנך את ילדיהם בחינוך אולטרא תורני, ויש שיחתרו לזרמים הליברלים. יש בהם נחמדים יותר ויש פחות. יש המבכרים להתגורר יחד עם כל עם ישראל, ויש המעדיפים שכונה הומוגנית המביאה מסה של תושבים לעיר ומחוללת שינוי אסטרטגי חיובי. מיניה ומיניה יתקלס שמיא, וכל עוד אדם גר עם משפחתו בעיר וחי בה כאזרח טוב הרי זה משובח, ואם הוא בוחר גם לפעול בכל צורה שהיא בחינוך, ברווחה, בתרבות, בתורה, בטיוב הממשל המקומי ובכל תחום שיבחר – מה טוב.
אין שום סיבה להתנצל
רובה של פעילות הגרעינים מתבצעת בהתנדבות אבל היא בהחלט נתמכת כיוזמות חברתיות אחרות, בחלקה בידי המדינה. גם על כך דומני שאין שום סיבה להתנצל. מקובלנו בדמוקרטיה כי תמיכה ממשלתית ניתנת כחוק בהתאם להעדפות הממשל הנוכחי, ואם נבחרי העם מחליטים כי מפעל הגרעינים זכאי לתמיכה, הרי זו זכותם המלאה. אמנם לאחרונה התבשרנו כי "יש כספים קואליציוניים ראויים ויש כאלו שלא" אולם כל אדם הגון יבין שכל עוד הדברים נעשים בהתאם לנהלים אין שום בעיה, ועם מבקרינו ועוקבינו בארגוני הקרן החדשה לגווניהם הסליחה.
מלבד הצורך להתייחס לחברי הגרעינים כתושבים שאינם חייבים דין וחשבון לאיש על פעילותם, חשוב לזכור כי למרבה הפלא הגרעינים מורכבים גם מבני אדם שונים
יש למפעל הגרעינים הרבה במה להשתפר. אנשיו עושים טעויות, לעיתים מלהיטות יתר ולעיתים מזהירות יתר. מחלוקות פוליטיות ופרסונליות ישנן בכל מקום, ולא תמיד מגיעים האנשים הנכונים דווקא למקומות הנכונים. אולם ככלל, דומה כי בהחלט מותר לציונות הדתית לטפוח לעצמה על השכם כמי שחוללה מפעל בעל משמעות חברתית נרחבת, ומבקריו הרבים חובבי האשמות ההסתגרות, הג'נטרפיקציה, ההדתה, ההסתה וכדומה, מוזמנים, במקום לעסוק בחיפוש מומיו של מפעל זה פשוט להקים גרעינים משלהם. זה אולי לא יקנה מענקים מקרנות ופקטורים מכתבי עת אקדמיים במערב, אבל אולי זה יגרום להם לחוש כי הם עשו משהו קטן למען עם ישראל. בסופו של דבר זה משתלם יותר.
*ד"ר יוסי לונדין הוא חבר הגרעין התורני בלוד מזה כשני עשורים, מורה ומרצה במוסדות אקדמיים ותיכונים שונים. הדברים נכתבו על דעתו בלבד ואינם מייצגים בהכרח את עמדתו הרשמית של הגרעין בלוד.
