'שירת הטבע החדשה' (אקו-פואטיקה) הינה סוגה מתחדשת בשדה היצירה העברית, המושפעת מיחסי האדם והמקום, וממצב הסביבה בעולם צרכני ובחברה מוטת מסכים ועתירת טכנולוגיה.
השורשים הנושאיים של יצירה זו בעברית יונקים בתורם ממסורת השמיטה, כמסורת מהפכנית המבקשת לתקן את יחסי האדם והאדמה ולהעמידם באור חדש. אהרון דוד גורדון 'האקולוג העברי הראשון' היה מי שהתמסר בכתיבתו לפיתוח והעמקת יחסי האדם והטבע, לאיתור מקורות הקרע ולבקשת התיקון והריפוי, של יחסי האדם והמקום.
בשנת השמיטה הנוכחית, במלאת מאה שנים לפטירתו של גורדון, שבנו אל ההשראה הטמונה ביצירתו ובמסורת השמיטה וביקשנו לתת ביטוי חדש ליחסי האדם והאדמה. מדור זה כולל קולות חדשים שנאספו כחלק מחידוש מסורת כתיבה ייחודית זו.
רינה בן נר \\ העץ
הִנֵּנִי כָּאן,
עָרוּם, חָשׂוּף.
מִסְתַּכֵּן בַּחֲשִׂיפַת הָאֱמֶת.
לֹא מַסְתִּיר דָּבָר.
מָה שֶׁאַתֶּם רוֹאִים
זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁקּוֹרֶה לִי בִּפְנִים.
בְּשָׁרָשַׁי
בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשִׁי
הִנְנִי כָּאן
נִצָּב בְּיוֹם הוֹלַדְתִּי
הַשִּׂמְלָה הַפִּרְחוֹנִית טֶרֶם הֵנֵצָּה
עֲלֵי הַכִּסּוּי מַמְתִּינִים לִבְקֹעַ
וַאֲנִי כְּאִלּוּ אֵינֶנִּי
אֲנִי, אֲנִי
גָּלוּי
עֵץ מְאוּמַת.
חן שנטל \\ בדרך
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֶת הַדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁמָּא
הַדֶּרֶךְ הוֹלֶכֶת אוֹתִי
קוֹל קוֹרֵא לִי, מִבַּעַד לַצְּלָלִים הַמֻּכָּרִים שֶׁל עֵץ עָנֵף
הַקּוֹל מֵבִיא אִתּוֹ קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ, וּלְרֶגַע עֵינֵי סוֹמְאוֹת
וְהַמֻּכָּר וְהַיָּדוּעַ נֶעְלָם, הָאוֹר חוֹתֵךְ אוֹתִי
אֲנִי מוֹשֶׁכֶת אֶת הַדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁמָּא
הַדֶּרֶךְ מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי
לִהְיוֹת עוֹד כֶּתֶם, צְלָלִית שֶׁנָּעָה וְנִלְכֶּדֶת בְּמַבָּט
הַצִּפּוֹר הַדּוֹאָה, בְּסִפּוּר שֶׁמְּסַפְּרִים הָעֲנָנִים לְעַצְמָם, בְּשִׂיחַת חֻלִּין
הִנֵּה אָדָם, גַּרְגֵּר אֶחָד מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה
כֶּתֶם אַקְרָאִי בִּתְמוּנָה הַגְּדֻלָּה
זֹאת אֲנִי
חֵלֶק, הַמְּבַקֵּשׁ לִהְיוֹת שָׁלֵם
שֶׁבֶר, הַמְּבַקֵּשׁ לִהְיוֹת כְּלִי
הָעֲנָנִים מְעָלַי נִדְמִים
חָפְשִׁיִּים, שְׁלֵמִים
נָעִים כְּפִי רְצוֹנָם בָּאֵינְסוֹף
קוֹל קוֹרֵא לִי לִהְיוֹת
חָפְשִׁיָּה, שְׁלֵמָה
נָעָה כְּפִי רְצוֹנִי בְּאֵינְסוֹף
הַדֶּרֶךְ, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי
דביר דגן \\ דג האדם
כְּמוֹ דָּג צָמֵא בַּיָּם
בִּרְחוֹב עָמוּס בֵּטוֹן
הַרְבֵּה לְרַאֲוָה וּמְעַט לְמָקוֹם
דְּבוֹרִים מַאֲבִיקוֹת
דְּבָרִים מַאֲבִיקִים
כְּשֶׁצּוֹלְלִים עָמֹק,
נֶחְשָׂפִים לַסְּדָקִים.
שְׁבָב צֶמַח בַּר
מַזְכִּיר לִי מָה עַכְשָׁו
**
טֶרֶם הָיִיתִי עֵץ הַשָּׂדֶה
הָיִיתִי נִשָּׂא בָּרוּחוֹת, נַוָּד בַּחוֹלוֹת
עוֹד גַּרְגֵּר מִינֵי רַבִּים וּמְעַטִּים
אָז נִקְלַטְתִּי
בְּקַרְקַע מִיָּם וְאוֹר
בְּבִטָּחוֹן שַׁיָּכוּת וְאַהֲבָה
וְקָלַטְתִּי אֶת פֵּרוֹתַי וּמַתְּנוֹתַי
הַמַּבְשִׁילִים בְּעִתָּם,
אֶת צוּרָתִי הָאוֹרְגָּנִית, אֶת תְּכוּנוֹתַי
תָּמִיד בִּצְמִיחָה וְאִם לֹא בְּהִשְׁתַּנּוּת.
מִשֶּׁנִּהְיֵיתִי לְשִׂיחַ לְעֵץ הַשָּׂדֶה
מִנִּצָּן לַעֲלֵי כּוֹתֶרֶת וְעַד לַפְּרִי בַּשֵּׁל
לִקְרַאת שַׁבָּת הָאָרֶץ \\ צוריאל אסף
בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה,
לִקְרַאת שַׁבָּת הָאָרֶץ
נִתֵּן דְּרוֹר, לַיָּדַיִם
נַרְפֶּה, נֵרָפֵא
נֵשֵׁב לְשֻׁלְחַן שַׁבָּת הָאָרֶץ
עִם הַזָּר וְהַפִּרְאִי,
רִמּוֹנִים מִתְפַּקְּעִים מֵעָסִיס
וּתְאֵנִים מִדְּבַשׁ הַכַּוָּנָה
וּמְעַט מִקַּלּוּת הַמִּשְׁעוֹלִים שֶׁזָּנַחְנוּ.
נִרְאֶה בְּכָל אֲשֶׁר נִשְׁמַט
נִשְׁמַת, כָּל חַי מְהַלֶּלֶת בְּיָפְיוֹ
צוֹחֶקֶת אֶת אִי הַהֵאָחֲזוּת.
בָּאָה עֵת שֶׁנְּקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הָאָרֶץ
בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם,
שַׁבָּת הַשַּׁבָּתוֹת
