רבים עסקו בפירוש מצוות השמיטה והציעו להתייחס אליה כמנוחה שמאפשרת צמיחה. אך יש אפשרות להסתכל על השמיטה כמנגנון של משבר מתוכנן – בו המשבר הופך לחלק מהותי ובלתי נפרד מתהליך התפתחות חברתי. 

"מעשה בסוחר אחד שהיה נוסע ליריד לייפס"ק (לייפציג) לקנות סחורה", פותח רבי זכריה את סיפורו. בדרך נכנס אותו סוחר לאכסניה. בעל האכסניה בדיוק חגג לבנו ברית מילה והזמין את הסוחר להישאר יום נוסף לסעודה. בעל העגלה של הסוחר גער בו בשל העיכוב והפציר בו שימשיכו ליריד בלייפציג. 

• "למה?" שאל הסוחר. 
• "כדי לקנות הסחורה" השיב בעל העגלה.
• "מה עושה אני בסחורה?".
• "מה פירוש מה עושה אני בסחורה!? קונה ומוכר!".
• "למה?".
• "כדי שירויח ממון".
• "מה עושה אני בממון?".
• "מה פירוש מה עושין בממון? קונה בו מזונות ואוכל".

קם הסוחר ואמר לבעל העגלה שלו: "שוטה שבעולם! אם כל יגיעותי שאני יגע אינן אלא לשם אכילה ושתייה, הרי כאן מאכל והרי כאן משקה ואני אוכל ושותה, ואתה דוחק עלי שאסע!?". גלגול מודרני של הסיפור העוקצני הזה ניתן למצוא בבדיחה המפורסמת על ביל גייטס והדייג, אך יש לו גרסאות קדומות המגיעות עד אדם סמית' ואפילו לפלוטרך.

 

בין אם נניח שהיה קשר בין ההוגים ומספרי הסיפורים הללו ובין אם לאו, נוכל לומר שכולם כיוונו למסר דומה: המנוחה היא משאת נפש שרובנו מאמינים שהדרך אליה היא יגיעה ארוכה, אלא שבפועל היא נמצאת בהישג-יד. אלא שניתן לקרוא תיגר על הדיכוטומיה הזו, מפלוטרך ועד רב יודיל. הרי"צ (האדמו"ר השישי של חב"ד), למשל, אמר בהקשר זה ש"יש אנשים שיגיעתם היא מנוחתם ומנוחתם היא יגיעתם". עקרון דומה נמצא אצל הרב קוק שאמר ש"לפעמים יש אדם, שאי אפשר לו להיות במנוחה, ומנוחתו האמיתית היא היגיעה". במדרגה זו השבת הופכת מיום של בריחה מצרות החיים ליום הקובע את תצורת ששת הימים האחרים, בכך שהיא מהווה תזכורת מתמדת למתח שבין יגיעה למנוחה החל מבריאת העולם. 

המנוחה היא משאת נפש שרובנו מאמינים שהדרך אליה היא יגיעה ארוכה, אלא שבפועל היא נמצאת בהישג-יד. אלא שניתן לקרוא תיגר על הדיכוטומיה הזו.

השמיטה, לפי פרשנים רבים, באה להנחיל את העיקרון הזה ביתר שאת. כמו כן, כשם שהשבת היא מצד אחד תכלית ימי המעשה ומצד שני מעניקה להם את חיותם, כך גם היחס בין השמיטה לשש שנות העמל. אחד הפירושים הפשוטים לכך הוא שהוברת השדה בשנה השביעית מאפשרת לאדמה להתחדש מבחינה ביולוגית ובכך להעשיר את יבול שש השנים שתבואנה אחריה. באותה רוח, רוב המפרשים אחרי חז"ל ראו בשמיטה אידיאל אוטופי, כשם שהשבת היא רמז לעולם הבא, ל"יום שכולו שבת". כך עולה מדברי הכלי יקר שכתב שהשמיטה היא שנת שוויון ושלום, הרב מורטירה (רבו של שפינוזה) שהשווה בין השמיטה לבין חזון ישעיהו, מי השילוח שראה בה שנה של מידת חסידות, הרב קוק בדבריו הידועים בהקדמה ל"שבת הארץ" ועוד.

 

אלא, שמדברי חז"ל עולה שלא היתה זו שנה אוטופית אלא מעין שנת משבר מתוכנן. אני מציע שמטרתה ללמד אותנו שמשברים הנם חלק מהחיים. למעשה, משברים אינם רק חלק מהחיים, אלא במידה רבה מאפשרים את התקדמותם. לדוגמה, המוסדות הפיננסיים כפי שאנחנו מכירים אותם לא התעצבו במסגרת דיונים נינוחים וצופי פני עתיד, אלא בתחתית השפל של המשברים הפיננסיים החל מהמאה ה-18. השמיטה מלמדת אותנו שעדיף להכניס לתוך המערכת משברים מתוכננים וידועים מראש מאשר להיתקל בהם בהפתעה. במובן עמוק יותר, השמיטה באה לייצר הפרש פוטנציאלים בין המנוחה והיגיעה המהווה את סוד החיים עצמם.

 

יגיעה ומנוחה כיסודות החיים

הן האבנים הדוממות ביותר והן היצורים החיים המורכבים ביותר עשויים בדיוק מאותם יסודות, כאשר השוני ביניהם הוא סדר החלקיקים. בניגוד לדעת הקדמונים, אין בנמצא "חומר ויטאלי" השונה בתכונותיו מחומרים אחרים. סדר החלקיקים מתבסס על מידע שהגיע מהדור הקודם (DNA) ויחד עם אנרגיה המגיעה מן החוץ מאפשר לחיים להתקיים.
 

הכח המניע של החיים הוא אקראי, אך תנועה אקראית איננה חיים. היא הופכת לחיים דווקא בגלל המגבלות שאנו מציבים לה בכיוון מסויים. כאשר תאים מתחלפים הם יורשים מקודמיהם את המידע, ולאורך חיינו גופנו מתחלף כמעט לחלוטין מספר פעמים, אך עם זאת זהותנו נשמרת. מצד שני, העתקת המידע מדור לדור גוררת עמה גם טעויות בהעתקה. טעויות אלו הן המקור לסרטן אך מצד שני גם המקור למוטציות חיובית שמשפרות את יכולת ההישרדות של הדור הבא.

השמיטה מלמדת אותנו שעדיף להכניס לתוך המערכת משברים מתוכננים וידועים מראש מאשר להיתקל בהם בהפתעה.

 

 כשם שהגוף מורכב מרשת של יחידות חיים קטנות (תאים), המרכיבות רקמות, המרכיבות איברים וכן הלאה, כך גם החברה מורכבת מאנשים המרכיבים משפחות, המרכיבות קהילות, המרכיבות לאומים וכן הלאה. העבודה (או היגיעה) בחברה היא אקראית גם כן והעשייה הכלכלית כשלעצמה איננה הופכת חברה לחברה חיה במובן העמוק. אלא שלצמיחה כלכלית לבדה אין כיוון, לאי-סדר אין דינמיקה של חיים בהכרח גם אם הוא מאוד פעיל. יצירת מרקם חברתי בריא דורשת הכנסת סדר בתוך אי-הסדר מבלי לחסל את המעלה המרכזית של אי-הסדר, החרות האנושית.

 

המגבלה המסדרת המרכזית שהמסורת היהודית מטילה מבחינה כלכלית וחברתית איננה צדקה, אלא דווקא המנוחה המשותפת. השבת, והשמיטה בעקבותיה, מציעות מנגנון חברתי שבמבט שטחי נראה כמגביל את שטף החיים אך במבט מעמיק יותר מאפשר את עצם הופעתם ואת ריסון האנטרופיה החברתית. זאת משום שמנגנון זה מאפשר בצורה המובהקת ביותר העברת מידע מדור לדור באמצעות יצירת מרחבים מקודשים בזמן להתכנסויות משפחתיות וקהילתיות. אלא שכמו במימד הביולוגי, גם העתקת מידע במימד החברתי איננה יכולה להתרחש ללא שגיאות, הצופנות בתוכן סכנה גדולה לצד סיכוי גדול ליצירתיות וחדשנות. 

הכח המניע של החיים הוא אקראי, אך תנועה אקראית איננה חיים. היא הופכת לחיים דווקא בגלל המגבלות שאנו מציבים לה בכיוון מסויים.

תפיסת מנגנון המנוחה כדבר שאיננו בא להחליף או לצמצם את מחול החיים החברתי, אלא דווקא לחזק אותו בכיוון מסויים שיעניק לו חיות שהוא איננו יכול להגיע אליה באופן מקרי, הופכת את המנוחה והעבודה לשני צדדים של אותו מטבע, כאשר העיקר הוא עודף השפע החברתי הנוצר מהמפגש ביניהן, במובן של שלם הגדול מסכום חלקיו.

 

משבר וצמיחה

מסכת שביעית מהירושלמי מתייחסת למקרה של נתק בשרשרת המסירה לאורך הדורות. התלמוד מסביר שבעניין ההיתר לחרוש ב"אילנות זקנות" בזמן תוספת שביעית (ושני עניינים נוספים שלא ניכנס אליהם כרגע) "כך היתה הלכה בידן ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני". כלומר, גם כאשר מידע הולך לאיבוד ניתן לעתים לשחזר אותו באמצעות מה שהתלמוד מכנה "מסירות נפש", שאינה אלא סוג של משבר. רמז נוסף לתפיסת ההתחדשות הזו ניתן למצוא במקום אחר בתלמוד הירושלמי בו נכתב ש"אחת לשבע שנים הקב"ה מחלף את עולמו". איני טוען שחז"ל הבינו את המנגנון הביולוגי באותו אופן בו אנו מבינים אותו היום, אך אני חושב שהם כן הבינו את המנגנון החברתי לעומק. במובן זה השביעית נוגעת בעומק פרדוקס הקיום האנושי: למרות שחיי כל פרט הנם קצרים וכמעט חסרי חשיבות, ולמרות שבני אדם מתים ומחלפים זה בזה כל העת, לאומים ותרבויות שומרים על רצף התפתחותי רב-דורי. אמנם ישנם מקרים בהם תרבויות מפסיקות להתקיים כדבר חי למרות שהמידע שלהן קיים בכתובים, ואני סבור שהעדרה של מנוחה משותפת וחוסר הכנה לעתות משבר הוא אחד הגורמים לכך. החידוש של השמיטה, ביחס לשבת, הוא שהיא מכניסה למערכת את המשברים כחלק מהותי מתהליך ההתפתחות החברתית ובכך מייצרת תודעה חברתית קבועה המסוגלת להתמודד עם משברים בלתי-מתוכננים באופן יעיל יותר. 

השבת, והשמיטה בעקבותיה, מציעות מנגנון חברתי שבמבט שטחי נראה כמגביל את שטף החיים אך במבט מעמיק יותר מאפשר את עצם הופעתם ואת ריסון האנטרופיה החברתית.

____________________________________________________________________________

*אהרן אריאל לביא הוא ממובילי תנועת הקהילות המשימתיות בישראל ובתפוצות, וכלכלן שעוסק רבות בתפר שבין יהדות, חברה, כלכלה וסביבה. ספרו הראשון, "על הכלכלה ועל המחיה", יצא בהוצאת ראובן מס. ספרו השני, "שבע: היבטים כלכליים וחברתיים של שנת השמיטה", ראה אור בהוצאת כתר לפני מספר חודשים.