בעצם מדובר על אליטיזם

6 ביוני

הפרדה מגדרית, תקנות לבוש מחמירות ותשלומי הורים מוגזמים הם לרוב דרך עקיפה ליצירת אבחנה על בסיס סוציולוגי ולסינונם של אלה ש"אינם רצויים".

בימים אלו מתקיימים שוב דיונים פנימיים בתוך מערכת החינוך הדתית על עתידה וערכיה. הדיונים קריטיים וחיוניים לאור המחלוקות הרבות המתגלעות חדשות לבקרים בתוך המערכת, המביאות לסכסוכים פנימיים, ולהימצאותם של אנשי החינוך כשחקנים בתוך מריבות מקומיות ופוליטיות. במקרי מחלוקת רבים, מתקבלות ההחלטות לפי הכלל העתיק "כל דאלים גבר" והצדדים בעלי יכולת הלחץ הם אלו הקובעים את הטון. בסופו של דבר כולם מפסידים כאשר הציבור (משני הצדדים) נשאר חבול ומפולג, וזאת עוד מבלי לדבר על חילול השם הכרוך לעיתים בדבר.

תחושותיהם של שני הכוחות המרכזיים עונות בקווים כלליים, על התיאור הבא:

מצד אחד מצוי הציבור החרדי-לאומי, החש שלא ניתן מספיק לדרכו ושנעשים ניסיונות להרחיק את החמ"ד מדרך ההלכה. למרות ההקרבה שהוא מקריב, מבחינתו, על מנת להיכנס לתוך המערכת הציבורית, הרי שלא מתחשבים מספיק בדעתו ולפיכך הוא עלול להידחק אל בתי הספר הפרטיים, כדוגמת תלמודי תורה, הנמצאים מחוץ למערכת הממלכתית. ציבור זה מרגיש לעיתים בעמדה נחותה בגלל ש"הצד השני" נעזר בתקשורת הכללית ובבתי המשפט שנתפסים כמוטים ומגמתיים.

מן העבר השני ניצב ציבור שני, דתי ומתון, החש כי אין לו נגישות למורים ולמנהלים כפי שיש ל"צד השני" המצוי עמוק יותר בעשייה החינוכית. הוא חש שנעשית דה- לגיטימציה של עמדתו כאילו רצונותיו הם נגד ההלכה. הוא חש ששלום הבית תמיד פועל למען צד אחד והפשרה של היום היא עמדת המוצא של מחר. ציבור זה אינו נטול אידיאולוגיה ויתירה מזאת, הוא מרגיש כי הבחירה של הורים במוסדות נפרדים יותר או בעלי קוד דתי מחמיר יותר, נובעת לא בגלל הערכים שהשתנו אלא עקב סיבות חברתיות אחרות שאינן ענייניות.

תחושות אלו של שני הצדדים הביאו את החמ"ד בשנה שעברה לנסח, לשם הדוגמא, מסמך בנושא אופן ההסדרה של סוגיית ההפרדה בכיתות הנמוכות. אלא שגם ניסיון חשוב זה טומן בתוכו עוד נקודות מחלוקת רבות.

אחת המחשבות שעלו על מנת לפתור את המחלוקות הקיימות הִנה, באופן מכליל, ליצור מערכות חינוך נפרדות בהתאם לאופי הקהילה הדתית. לציבור החרדי לאומי יהיו מוסדות משלו ולמתונים יהיו מוסדות משלהם. לחלופין, הצעה אחרת גורסת שיש לקבוע רף דתי נוקשה יותר ואחיד לכל בתי הספר בחמ"ד וכך יביא הדבר להכללת האוכלוסייה החרד"לית. מי שירצה ברף דתי נמוך יותר, או משפחות מסורתיות שעד כה חסו תחת צילו של החמ"ד, – ילכו למקום אחר- כגון לבתי הספר המשלבים חילונים ודתיים.

בדברים הבאים אנסה להזהיר מפני הצעות אלו ובהמשך גם להציע מנגנון טכני שיכול לשמר את שלום-הבית למזער מחלוקות.

אבקש לטעון כי מעטים הם ההורים בחמ"ד שמבקשים להרבות בהחמרות על רקע דתי. אך הסיבה לכך שהחומרות מתקבלות ונכנסות על ידי מרבית ההורים אינה אלא משום שהיא משרתת את הרצון הטבעי שיש בהתבדלות חברתית. במילים אחרות: עיקר ההצלחה שבתהליך התחרדות בתי הספר היסודיים בשנים האחרונות, אינה מגיעה ממקום של רצון להתעלות רוחנית אלא ממקום של ניסיונות מודחקים וסמויים למצוא בית ספר "איכותי" לילדים. המונח בית ספר "איכותי" או כפי שהוא נקרא לרוב: "תורני", אינו אלא שם קוד לבית ספר שיש בו רק מעט ילדים מאוכלוסיות מסורתיות וחלשות.

אבהיר את טענתי: בשנים האחרונות – במסגרת עבודתי, אני משמש כמלווה של הורים שבבתי הספר של ילדיהם היו ניסיונות לכפות "סממנים חרדיים" על המוסד. דבר זה התבטא בדרך כלל בניסיון להפרדה מגדרית, הפחתה בשעות החול, יצירת תקנונים חדשים, דרישה למינוי צוותי חינוך "תורניים", מורות עם כיסוי ראש בלבד וכו'. במרבית בתי ספר אותם ליוויתי בשנתיים האחרונות, העידו ראשי ועד ההורים, לרוב בשיחות סגורות, כי הם מפרידים בין בנים ובנות כבר בכיתה א' משום שזו הדרך לעצור את הגעתם של תלמידים מסורתיים (קרי, אוכלוסיות חלשות), אל תוך בית הספר.

בישיבת ועד ההורים של אחד מבתי הספר בגבעת שמואל, למשל, דנו ההורים לפני כשנתיים האם לדחות את הפרדת הכיתות לתחילת כיתה ד', במקום ל-ג' כפי שהיה. רוב ההורים עצמם רחוקים מזרח ממערב מהרצון האידאולוגי להפרדה. ואולם, כמה גורמים "הזהירו" את ההורים כי שינוי זה יגרום לכל ה"מסורתיים" לבא דווקא למוסד זה ולכן הועד החליט אז להשאיר את ההפרדה בכיתה ג' על כנה.

במילים אחרות, ההפרדה היא רק התירוץ להפרדה חברתית.

לאחרונה פירסמה תנועת נאמני תורה ועבודה מחקר חדש שנערך על ידי אריאל פינקלשטיין, אשר מציג בצורה ברורה ביותר את ההבדל ברמה הסוציואקונומית שבין בתי ספר יסודיים מעורבים לבין בתי ספר נפרדים. לפי נתונים רשמיים שאספנו, ניתן לראות כי למעשה, ככל שבית הספר הינו "תורני" יותר, כך מספר התלמידים מהשכבות החלשות בו קטן יותר, עד פי שלוש. הרבה ניתן לכתוב על פשר ההבדלים, ואולם הם מציבים בפנינו דוגמא לחולשתו של הרוב הדומם. רוב זה איננו מעוניין בהפרדה יתרה ובהענקת חינוך מחמיר לילדיו. ואולם, כשהוא בא לרשום את ילדיו לבית הספר, הוא "יתיישר" בעיקר לפי הקו שישפיע על צימצום המגוון החברתי.

הנה כי כן, הפרדה מגדרית, תקנות לבוש מחמירות, תשלומי הורים מוגזמים ועוד, אינם אלא דרך עקיפה ליצירת אבחנה על בסיס סוציולוגי ולסינונם של אלה ש"אינם רצויים". באופן שכזה עברה הציונות הדתית, בתוך כעשר שנים בלבד, ממצב שבו מרבית בתי ספר היסודיים מעורבים, למצב שבו רובם נפרדים החל מכיתה א'.

את השאיפה האליטיסטית של דורשי החינוך ה"תורני" ניתן להוכיח בנקל ממקומות שבהם הגיעה אוכלוסייה חדשה:

בעיר כרמיאל, למשל, התנה גרעין תורני את בואו לעיר בכך שבממ"ד המקומי תהיה הפרדה מכיתה א'. המנהל ואנשי הפיקוח היו ממילא בעד הפרדה, בין השאר לטובת הגדלת מספר התלמידים. הם קיבלו את הדרישה והודיעו על ההפרדה למרות התנגדות בוועד ההורים. ההפרדה נעשתה לכאורה למען הכלתם של הילדים החרד"לים בממ"ד. אלא ששנים מועטות לאחר מכן, עזבו ילדי הגרעין את ביה"ס והם לומדים כבר למעלה מעשר שנים בבתי ספר מחוץ לעיר. עד היום בית הספר בכרמיאל נפרד – בעיקר בגלל מי שאינו לומד בו.

בבאר שבע, השתלב הגרעין התורני בתוך אחד הממ"דים. בתחילה ביקשו אנשי הגרעין כי הוא יוגדר כ"תורני" ושתעשה בו הפרדה החל מכיתה א'. בהמשך הם הובילו להפרדה מוחלטת של שני ממ"דים: ממ"ד אחד לבנים ובית ספר ממ"ד אחר לבנות. מאוחר יותר, ביקשו כמה אברכים מהגרעין כיתה "תורנית" נפרדת שתשמש בעיקר את ילדי הגרעין. בסופו של דבר, לאחר דין ודברים, הם הוציאו את ילדיהם מהממ"ד-התורני-לבנים, והקימו תלמוד תורה עצמאי מחוץ לממ"ד.

באזור מסוים בשומרון, היה בי"ס ממלכתי דתי שאיחד את בני הישובים השונים. ישוב אחד התעקש על הפרדה מכיתה א'. למען שלום בית, הסכימו ההורים ונענו לפניה. מעט שנים אח"כ, עזבו מרבית ההורים דורשי ההפרדה לממ"ד אחר שהפך להיות תלמוד תורה נפרד. גם אח"כ עברו ההורים לממ"ד חדש נפרד שהוקם. וכך, שני בתי ספר הופרדו בגלל לחץ של אוכלוסייה שכבר לא לומדת בו.

גם בלוד, היו שלושה בתי ספר ממלכתיים דתיים מעורבים. בהצבעה שנערכה בקרב אנשי הגרעין התורני לפני כחמש שנים, הוחלט על הפיכת מוסד אחד לבנים, אחד לבנות והשלישי יישאר מעורב. עיקר ההחלטה נבעה מרצון למנוע פילוג בין תושבי אזורי מגורים שונים ואולם חלק מהמחשבה היה שהדבר גם יביא למניעת היבדלות של הורים מסוימים שרצו לשלוח את ילדיהם למערכת חינוך פרטית. בפועל, למרות שבתי הספר הופרדו לחלוטין ואף עברו לבעלות רשת נועם-צביה החרד"לית, הרי שיש לא מעט הורים ששלחו את בניהם לתלמודי תורה מחוץ לעיר. השנה, למרות התנגדות הנהלת הגרעין, אף הוקם למענם תלמוד תורה ציוני בעיר לוד. תלמוד התורה פועל למעשה כמוסד פרטי.

מקרים דומים אירעו במקומות רבים מאוד בארץ, מהצפון ועד הדרום, אך בשל קוצר היריעה לא נתארם.

השאלה המרכזית היא מה הביא את ההורים לדרוש את ההפרדה ומה גרם להם מאוחר יותר לעזוב, למרות שבקשותיהם נענו.

אכזבה גלויה

לדעתי, ישנן מספר תשובות לכך: הראשונה היא הרצון הטבעי ל"חינוך טוב". כל הורה רוצה לתת לבנו חינוך "טוב יותר", אלא שאת הגורמים הישירים לחינוך קשה מאוד לשנות. אם המנהל לא טוב, קשה מאוד להחליפו ואם הצוות החינוכי כבר עייף, קשה מאוד לרעננו. וכך, הורים בכל אתר ואתר שאינם יכולים לטפל בבעיות האמיתיות, מטילים את יהבם על מותג אופנתי חדש שאולי יביא לשיפור המיוחל. בחינוך הכללי זה יכול להיות ע"י הגדרת ביה"ס כמוסד "דמוקרטי", "אנתרופוסופי" או בי"ס ל"אומנות". במערכת החינוך שלנו, יקראו לזה "תורני", "מדעי", "תלמוד תורה", ויקוו לטוב. אלא שלרוב אין ניסים בעולם. כיון שכך, שינוי התדמית אינו משנה את המוסד עצמו וכך, אחרי שנים בודדות, במיוחד לאחר דעיכת ההתלהבות הראשונית, מוציאים ההורים את הילדים בדרכם החוצה למקום אחר.

הסיבה השנייה היא בגלל הישארות המבנה החברתי. בהפיכת ביה"ס ל"תורני" – נפרד, חשבו ההורים, שע"י כך התלמידים יהפכו להיות צדיקים "בני טובים". ואולם, בסופו של דבר, אוכלוסיות אינן זזות כל כך מהר ואופיין אינו משתנה. וכך, ההורים חשבו שהם באים "לחזק" את בית הספר, אולם רובו נשאר, כמות שהיה, על אנשיו, ולכן הם מחפשים להם אחר כך מקום אחר.

הסיבה השלישית מגיעה בסופו של דבר מחסרונותיה של ההפרדה. יצירת כיתות נפרדות לבנים ולבנות, מעלה את אחוז האלימות בבית הספר היסודי באופן משמעותי (ע"פ ניתוח נתוני המיצ"ב ומחקרים שקיימים בנושא). היא פוגעת באקלים הבית ספרי, מחזקת את שחיקת המורים ומחזקת אינטריגות שליליות בכיתות הבנים וגם בכיתות הבנות. תומכי ההפרדה מספרים על מחקרים המראים את נפלאותיה למרות שעד כה לא פורסם אף מחקר רציני שהוכיח בצורה מקצועית את יעילות ההפרדה בחינוך היסודי. ההפרדה גם אינה מועילה לרף הציונים שלרוב יורד. ומעבר לכך, עקב חלוקת הכיתות לפי מפתח מגדרי, ההפרדה גורמת להפחתת כמות השעות וליצירת כיתות מעוותות בגודלן. -אם ההורים הפרידו את ביה"ס כשעמד לפניהם מספר שווה של בנים ובנות, הרי שבמקרים רבים הם יעזבו אותו כשכיתת הבנים תתפח לגדלים חסרי פרופורציה בשנתונים בהם כמעט ואין בנות. כעת לא תהיה להם ברירה אלא לחפש בי"ס אחר עם הבטחות אחרות.

וכך, לא היה כאן טריק או מעשה מרמה. ההורים שנאבקו למען ההפרדה, ציפו לישועה אך גילו שחינוך זה דבר מורכב יותר מאשר החלטות טכניות על הפרדה או אורך שרוולים. במקום לקבל בית ספר טוב יותר, הם נחלו אכזבה ומכאן הדרך החוצה.

ועדיין, למרות כל הנ"ל, מפקחי המשרד מתיישרים במקרים רבים דווקא עם המבקשים להחמיר. -הטענה הרווחת היא שהרף המחמיר מביא איתו את הכמות של הילדים, ובעיר שיש בה רק ממ"ד אחת עם כיתות על גבול התקן, חייבים להתפשר ע"מ שכולם יכנסו.

-אלא שגם טיעון זה אינו "מחזיק מים" בטווח הארוך.

ראשית מפאת הדברים שזה עתה כתבנו. גם לאחר הפשרה, ילדים אלו עוזבים במקרים רבים.

שנית, משום שכניעה לתכתיב החרד"לי מדירה, מבלי לשים לב, אוכלוסיות אחרות שהן גדולות יותר. כך למשל, בעיר במרכז הארץ, התקיים מאבק בין האוכלוסייה המקומית לבין הגרעין התורני שביקש שיענו לבקשותיו. כיתה א' עמדה על כ-13 תלמידים ולכן, היו מי שהיו מוכנים לקבל את דרישות הורי הגרעין ובלבד שבית הספר לא ייסגר. לאחר מאבק ארוך, החליט הגרעין להוציא את ילדיו ולשלוח אותם לעיר אחרת. זכורני, כמי שהיה מעורב במקרה, את חששותיי מסגירת בית הספר. והנה, בשנה שלאחר עזיבת הגרעין, נפתחה כיתה א' תקנית ובה 24 תלמידים. -הסתבר שאוכלוסיות דתיות ומסורתיות אחרות הסתתרו כל העת על הגדר ובסתר ליבם קיוו שהגרעין יעזוב.

כך למשל קרה גם השנה לאחר המאבק המתוקשר בגדרה. – תושבים תומכי ההפרדה, איימו כל העת שאם בית הספר לא יופרד החל מכיתה א', הרי שהכיתות תדלדלנה והאוכלוסייה תברח. בפועל, למרות שבית הספר נשאר מעורב, עלה מספר הילדים בכ-20%.

ההסבר לכך מוצא את ביטויו גם בנתוני הנשירה של החמ"ד. נתונים אלה מורכבים מהשפעות רבות שאין זה המקום לנתחן, אך בהכללה גסה ניתן לומר שאם כ-16% מתלמידי החמ"ד נושרים, הרי שרובם (כ-12%) נושרים לחינוך הכללי החילוני ורק מיעוטם לחינוך החרדי.

אם נחזור חזרה למחלוקות הרבות, ישנם רבים המזהים את אבי אבות הבעיה, באותם תלמידים מסורתיים הבאים ללמוד בחינוך הממלכתי-דתי. לטענתם, ראוי לנו למצוא להם תחליף אחר – מחוץ לממ"ד וכך "הפחד מהמסורתיים" לא יעודד את החמרות היתר או יביא להקמת מוסדות נבדלים. הלך רוח מסוג הזה פסול בעיני עקב שתי סיבות מרכזיות:

האחת, משום שמשמעותו אינו אלא ויתור בפועל של הציבור הציוני דתי על אלפי ילדי ישראל. ליבי נזעק דווקא פה בהיותי בן למשפחה מסורתית. כפסע היה בין החלטת הורי לשלוח את אחי לממ"ד או לשלוח אותם לבי"ס חילוני. היותו של הממ"ד, באותם ימים, מקבל ומאפשר, פתחה להם את הדלת ומכאן גם לכל הנכדים הרבים שבאו אח"כ ומתחנכים כיום, כולם, בבתי ספר של החמ"ד. מדיניות כמו הרעיון המוצע מעלה, הייתה מביאה את כולנו הישר לעולם החילוני.

עצוב לראות שבדרך כלל אלו אשר "אחדות ישראל" בגרונם, הם הראשונים להוציא את האוכלוסייה המסורתית מתחום אחריותם. מניסיוני ראיתי שככל שאנשים נוהגים לצטט יותר משפטים מ"אורות", כך הם הראשונים להיות אלו שנוהגים אחרת כשמדובר בילדיהם.

הסיבה השנייה, קשורה להשקפתי האישית: ישנם יתרונות חינוכיים רבים בגידול ילדים במקומות שהם אינם חממה, אשר בהם התלמידים חשופים לאוכלוסיות מסורתיות. מגוון נופשי חוף "דוגית" יוכיח כי תלמודי התורה ובתי הספר המתבדלים לא הצליחו בשום מבחן "דתומטר", יותר מבתי הספר הפתוחים. דווקא ההסתגרות יצרה "אפקט חממה" שלילי בהקשר החינוכי.

לאור כל זאת, אני מבקש להציע הצעה שונה שתענה על ריבוי הדעות בתוך מערכת החינוך הממלכתית-דתית. עיקר ההצעה הינה כן לאפשר מגוון רחב של בתי ספר אך לעמוד באותה נשימה, על תחרות הוגנת ושוויון מוחלט בלקיחת אחריות על תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות.

וביתר פירוט: על מנת למנוע את תהליך ההחמרה הזוחל, שכאמור אין לו הצדקה אמיתית מצד רוב ההורים הדומם, רצוי ליעד לקבוצות החרד"ליות בתי ספר בהם אורח החיים יהיה שמרן יותר. יחד עם זאת, מפקחי משרד החינוך יוודאו כי בשום דרך לא נעשים סינון או הדרה של אוכלוסיות מרקע סוציואקונומי נמוך. הדבר יעשה ע"י אכיפה חזקה יותר של נושא תשלומי ההורים שאינם אלא עוד דרך עקיפה לסינון, ע"י מניעת ראיונות, מבחני כניסה, אירועי קבלה לבתי ספר וכו'. ומכיוון שתמיד בתי הספר ימצאו דרכים עוקפות לסינון, הרי שהפיקוח ישתמש בסמכותו להעביר אוכלוסיות ממוסד למוסד, כמובן, באופן שיהיה מתאים ונח למשפחות עצמן.

מהבדיקה אותה ציטטנו מעלה, מצאנו שככל שבית הספר "תורני" יותר כך יש בו פחות תלמידים ממוצא סוציו-אקונומי נמוך (כ-9% בלבד אל מול 27% בממ"ד "רגיל"). נקודה זו צריכה להיות מטופלת בראש ובראשונה ע"י הפיקוח ועליה להיות מוקעת ע"י הציבור הדתי שמתעלם לצערנו מהתורניות החברתית ומודד תורניות רק לפי מדדי בין אדם למקום.

כלי מרכזי נוסף, ואולי העיקרי שהמפקחים צריכים להשתמש בו הוא המקל הכספי. יש לקדם באופן ממשי יותר תקן דיפרנציאלי לתלמיד, כך שבתי ספר שמקבלים תלמידים הנחשבים כחלשים יתוגמלו משמעותית באופן כספי. לשם הדוגמא, טוב יהיה להקים תלמוד תורה נפרד בכל עיר גדולה. אך אם אין בתוכו את אותו אחוז של תלמידים ממוצא אתיופי, או תלמידי משפחות רווחה, כפי שיש בממ"ד הסמוך, הרי שאין לתלמוד תורה זה זכות קיום. לחלופין ניתן לדאוג שתקציבו יהיה נמוך, במקביל לכך שלא יתאפשר לו לגבות כסף מן ההורים, גם לא בעקיפין. רק כך תיווצר תחרות הוגנת בין המוסדות השונים על תפיסותיהם המנוגדות.

האכיפה על ההיבט החברתי בלבד, תצמצם מאוד את העיסוק הבלתי אפשרי בסוגיות אידאולוגיות והלכתיות נפיצות. בנוסף, היא תעמיד את מגמת ההתחרד"לות במקומה האמיתי- מקום שבא ממניע הלכתי-ערכי ולא ממניע של רצון להיבדלות, כפי שנעשה לרוב.

לא ההבדלים בהבנת הלכות צניעות אלא דווקא השוני בתפיסה החברתית הוא נקודת ארכימדס של מגמת ההתחרד"לות. מי שרוצה למתן את "מלחמות היהודים" בין קבוצות המגזר, ראוי שיאחז בנקודה זו.

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה 

לכתבה המקורית באתר שבת -מקור ראשון, לחץ/י כאן