חיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמא

"כל מצות עשה שהזמן גרמה, האנשים חייבין והנשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אחד
אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצווה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה, אחד אנשים ואחד
נשים חייבין. חוץ מבל תקיף ומבל תשחית ומבל תטמא למתים".(שנה קדושין א, ז:)

ומצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל. כגון הסוכה
והלולב והשופר והתפילין והציצית, לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו. ומצות עשה שלא
הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים. כגון המזוזה והמעקה והצדקה. וכבר ידעת שכלל הוא
אצלינו 'אין למדים מן הכללות'. ואמרו כל רוצה לומר על הרוב. אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן
חייבות בכל הקפן, אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים. הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח,
ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן
גרמה, וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורבייה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן,
ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות, אלא כולן קבלה כמו שביארנו.
אבל הכלל שהזכיר במצות לא תעשה הוא נכון…". (פיה"מ לרמב"ם שם)

ויש לחקור בעיקר פטור זה, אם האשה במצוות אלה היא דומה לעבד כנעני שלא הצטוה מעיקרא במצוות
אלה או שהיא דומה לקטנים שהם בכלל המצוות, אלא שהתורה פטרה אותם עד שיגיע זמן חיובם. וכן הסומא
ומתעסק במצוה פטורים מן המצוה לא משום שלא הצטוו בה אלא משום שהתורה פטרה אותם. ונפקא מינה
בין שני צדדי ספק אלה לענין ברכה. שאם נאמר כהצד הראשון ודאי שאין האשה מברכת על מצות אלה שלא
נצטוית בהם כלל, ואם נאמר כהצד השני יש לומר דשפיר היא מברכת שהרי היא מצוה בכלל ישראל אלא
שהתורה פטרה אותה…
ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגדול
הילדים וטפולן, ולא הזמן נתן לרשותן…ולפי טעמים אלה מסתבר שהנשים הן בכלל בית ישראל בעיקר כל
המצוות אלא שפטרה אותם התורה מדין עוסק וטרוד בטרדה של מצוה. (הרב עוזיאל)

"דלא מפקידנא ועבדינא מכאן מדקדק ר"ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות
לגמרי דאפילו מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח פרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מ"מ יכולות הן לברך ואין כאן משום
לא תשא את שמו לשוא (שמות כ) משום מברכות ברכה שאינה צריכה דאי לאו הכי היכי שמח רב יוסף והלא
מפסיד כל הברכות כולן". (תוספות מסכת קידושין דף לא עמוד א)