חינוך נפרד וחינוך מעורב בעולם הדתי: היבטים חינוכיים

 

 

 

תקציר בעברית של הפרק השלישי בספר:

Chaya Rosenfeld Gorsetman and Elana Maryles Sztokman,
Educating in the Divine Image: Gender Issues in Orthodox Jewish Day Schools. (Hadassah Brandeis Institute 2012)

תקציר זה נכתב ע"י ד"ר אילנה סטוקמן

הסוגיה של חינוך נפרד לבנים ובנות לעומת חינוך מעורב תפסה תאוצה בקהילה היהודית-דתית באמצע המאה הקודמת, כאשר הרב יוסף סולוביצ'יק החליט שעל מנת להשתלב בחיים המודרניים, בית הספר שלו – בי"ס רמב"ם בבוסטון – יהיה מעורב. בתי ספר יהודיים-דתיים רבים הלכו בעקבותיו, וכך נולד הרעיון שחינוך מעורב פירושו יותר "עכשווי-מודרני" ודהיינו פחות דתי, ומאידך, שחינוך נפרד משמעותו חינוך יותר אדוק ונאמן לעקרונות התורה. על אף שרעיונות אלה לא התבססו במחקר – הרי לא ידוע אז ולא ידוע היום אם באמת קיים קשר מוכח בין חינוך נפרד לנאמנות לתורה – האשליה הזאת שלפיה הפרדה מינית משמעותה מסגרת יותר "דתית" תפסה יותר ויותר מקום בתודעה הדתית לאורך השנים.

בינתיים, בעולם הרחב, מחקרים חינוכיים ומדיניות חינוכית התחילו ללכת בכיוון הפוך. בשנות ה-70, סדרה של מחקרים הצביעו על תופעה אחרת בחינוך נפרד. הסתבר שכשנשים למדו במסגרות חד-מיניות, הן הפכו דווקא ליותר "מודרניות" – יותר קרייריסטיות, יותר חזקות, יותר למדניות, יותר עוצמתיות, יותר שאפתניות. התברר שבכיתות מעורבות, הרבה פעמים יש בעיה שבנים נהיים דומיננטיים, במיוחד במקצועות הטכנולוגיים ובספורט, והדבר מקשה מאוד על בנות להצליח במקומות כאלה. האפליה נגד בנות בכיתות מעורבות בתחומי המתמטיקה והמדעים הולכת ומחמירה לאורך השנים בבית ספר. כלומר, אם בכיתה א' קיים בעצם שוויון בין המינים, הפערים הולכים וגדלים בכל שנה. זה ממשיך גם באוניברסיטה, כך שהפערים הכי גדולים בין בנים ובנות בתחומי הטכנולוגיה נמצאים בקרב דוקטורנטים. וכמובן שדבר זה משפיע מאוד על היעדר נשים בקריירות טכנולוגיות. לעומת זאת, בכיתה של בנות בלבד, יש לבנות יותר הזדמנויות. הכל פתוח עבורן.

נמצא, אפוא, שמבחינת חינוך לבנות, ישנן סיבות מעניינות לקדם חינוך נפרד: העצמת נשים, קידום נשים במדעים, ושמירת נשים מדומיננטיות ואגרסיביות גברית.

לגבי בנים, חינוך נפרד יכול גם לפתוח אותם למישורים שנחשבים "נשיים" במסגרות מעורבות. במסגרות מעורבות, כמו שמדעים הרבה פעמים סגורים לבנות, כך גם מקצועות "עדינים" נסגרים לבנים – אומנות, שירה, ריקוד, ועוד. כלומר, לאו דווקא יש מקום במסגרות כאלה לבנים להיות רגישים, עדינים, אכפתיים, רכים, או אומנותיים. בחור שכותב שירה, שאוהב לטפל בילדים, שלא אוהב מדע, וכו', יכול למצוא את עצמו במצב קשה – כמו הבחורה החזקה והספורטיבית שאוהבת לטפל במכוניות או לבנות ערים שלמות מלגו. היתרון של המסגרת החד-מינית יכול להתבטא בכך שבמקומות כאלה יש לכולם גישה להכל – רק בבית ספר לבנות, שיעור הפיזיקה יתמלא בבנות;  כמו כן, יכול להיות שרק בבית ספר לבנים, הבנים יעשו את כל התפאורה להצגה.

ברם, גם זה לא כל הסיפור. בשנות ה-90, סדרה של מחקרים התחילו לפקפק בממצאים הללו. אמנם במצבים מסוימים ישנו יתרון לנשים ובנות בהקשרים חד-מיניים, אבל במצבים אחרים ישנו יתרון דווקא במסגרות מעורבות. בכיתות מעורבות, מסתבר שגם בנים וגם בנות יכולים ללמוד להתמודד עם מצבים מאתגרים ושונים, כאשר לפעמים בוגרי מסגרות חד-מיניות מתקשים כשמגיעים ל"עולם האמיתי". בנוסף, בריונות קיימת גם במסגרות חד-מיניות. זה שאין בנים לא אומר שבנות "שמורות" מפני פגיעה. אלימות קיימת במקומות כאלה וכאלה.

לאחר חקירה נוספת, נמצא שישנם שני סוגי מסגרות חד-מיניות: מסגרות מעצימות ומסגרות מחלישות. ישנן מסגרות חד-מיניות שבהן בוגרים נחשפים לכל המקצועות, לומדים להסתגל במצבים קשים, ומתרגלים לכך שכוחנות היא לא מקובלת. אבל ישנן מסגרות שבהן זה לא קורה ככה, והאפליות והאלימות חוגגות. ההבדל? הכל תלוי בשאלה קריטית אחת: האם מטרת המסגרת היא לפרק סטריאוטיפים מגדריים או לשמר אותם. כלומר, האם מדובר בבית ספר שרואה בתלמידים את היכולת להתגבר על כל האתגרים בחיים בכל התחומיים בין אם הם בנים או בנות, או האם בית הספר רואה בתלמידים רק את המין – שתפקידן של הבנות הוא להיות עדינות ושקטות ולהתכונן לחתונה, ושתפקידם של בנים הוא להיות גברים חזקים ודומיננטיים.

זאת אומרת, גם בתי ספר חד-מיניים וגם בתי-ספר מעורבים יכולים להוות מסגרות שבהם יש העצמה וכבוד לזולת והזדמנויות לכולם, אבל שניהם יכולים להיות מקומות שבהם יש פערים מיניים וקיפוח. הכל תלוי במודעות של המחנכים לגבי פירוק סטריאוטיפיים מגדריים.

למרות כל זה, ולמרות הדיונים הרבים והעיוניים הקיימים בעולם סביב סוגיה זו של חינוך חד-מיני לעומת חינוך מעורב, בעולם היהודי-דתי כמעט ולא שומעים על זה. בעולם הדתי, השיח הציבורי תקוע לגמרי בשאלת הסמליות של הנושא. כלומר, הרעיון היחיד שמוצא ביטוי בדיונים הציבוריים הוא שחינוך נפרד הוא יותר דתי. למרות העדר מוחלט של מחקרים הבודקים גישות דתיות ורוחניות של בוגרי מסגרות דתיות-מעורבות לעומת דתיות-נפרדות, הדיון הסמלי הוא הדיון הבלעדי בנושא. וזה חבל. כי יש הרבה עניינים חינוכיים הקשורים בנושא זה. יש סיבות מעניינות לכאן ולכאן. אבל זה דורש מודעות. דיון עיוני ורציני בנושא חינוך נפרד לעומת מעורב דורש בדיקה מחקרית, חשיבה פדגוגית, ורצון להעצים בנות ובנים כאחד. אבל דיון כזה צריך לצאת מהסמליות של "נפרד שווה דתי" ולהתחיל לדון בעניינים החינוכיים האמיתיים והחשובים באמת.