מי מוביל את חינוך הילדים? ההורים או הפייסבוק?

 

 

 

 

הקושי המתעצם לפגוש את הילדים פנים אל פנים ולא פנים אל פייס-בוק, הקונפליקט בין הנטייה המוטבעת להיות חלק מהשיח הכללי ובין הרצון לשמור על ייחודיות, עוגן משפחתי וערכי, מועצמים מאד בעידן שבו ריבוי המסרים ברשת וטשטוש זהותה של השידרה-התרבותית, מקשים מאד על הקניית המנהגים והערכים מסורתיים.     סרוגים. 10.01.12

 

קולמוסים (וירטואלים כמובן) רבים מספור נשתברו בדיון על השפעת המדיום הווירטואלי על עולמנו הממשי – אין ספק שהאינטרנט, על היבטיו הרבים, משפיעים מאד על הרגלי הצריכה שלנו, תפיסתנו התרבותית ובאופן בולט וייחודי על עולמנו החברתי.

השינויים, כך לימדַנו פוקו, מתחילים בשפה. למשל, 'לחפש' אינו כרוך היום במאמץ פיזי או (בטח לא חיפוש רוחני..), משמעותו של ה'חיפוש' הפכה להיות בקשה ממַשהו שיבדוק בשבילך, ה'חבר' שהפך להיות טרמינולוגיה 'פייסבוקית', וכך גם החיבה ('like'), ועוד. והשינויים מהירים וסמויים מכדי ללמוד ולעבד, לגבש מדיניות והטמעה.

המקום הראשון שניכר עליו הבלבול, והקושי להדביק את קצב השינוי הוא המשפחה. כך, למשל, העובדה שתוכניות הילדים לא מסתיימות בשעות הערב כמו בתקופה העתיקה, כשהיתה לנו רק טלוויזיה, מצריכה את ההורים לנסח מחדש, ובאופן אישי, את הרגלי השינה והצפייה של ילדיהם. כשכעת ההורים ניצבים לבדם בחזית, ואינם מגובים ב'מערכת' שמתחילה כבר מ17.00 אחה"צ לשדר את 'ערב חדש' המשעמם של הגדולים.

המשפחה, כמו כל מערכת אחרת המכילה פרטים רבים וקשרים שונים ומשונים, מגיבה על פי רוב בטלטלות קיצוניות: ניתן לזהות תגובות של התעלמות והכחשה של השינוי ואתגריו, או של קבלה נטולת ביקורתיות ופיקוח – בין אם זה אומר שלהורים אין מושג מתי הילד במחשב ומה בדיוק הוא רואה שם, ובין אם מדובר בהורים שבטוחים, ש'אצלנו אין דברים כאלה, האינטרנט לא נכנס למרחב של המשפחה שלנו'.

התוצאה היא שהתוכן הווירטואלי פולש אל המשפחה באופן לא מעובד ולא מאורגן. ושתי הגישות הגיוניות, ונוראיות, באותה מידה. וכהורים אנחנו מאד מבולבלים, מאבדים סמכות, או לוקחים אותה באופן חזק ולא רגיש ודיאלוגי כמו שאנחנו מאמינים שכדאי.

בשבוע שעבר קיימה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' ערב שהציף כמה מהאתגרים החריפים הניצבים בפני ההורות כיום, והנחווים לא אחת כאתגרים קשים מדי להתמודדות, כמחריבים של הסמכות ההורים. לצד המבט הרחב, הוקדש השיח גם למאפיינים הייחודיים של ההתמודדות בקרב המשפחה הדתית, ובייחוד זו הדתית-לאומית החשופה יותר (אם כאידיאל אם בפועל) לתכנים ולשיח הווירטואלי הכללי.

הקושי המתעצם לפגוש את הילדים פנים אל פנים ולא פנים אל פייס-בוק, הקונפליקט בין הנטייה המוטבעת להיות חלק מהשיח הכללי ובין הרצון לשמור על ייחודיות, עוגן משפחתי וערכי, מועצמים מאד בעידן שבו ריבוי המסרים ברשת וטשטוש זהותה של השידרה-התרבותית, מקשים מאד על הקניית המנהגים והערכים מסורתיים.

והפתרון? או, זהו, שאין ממש. מעבר לטיפים אינטרנטיים קטנטנים, שיעילים בעיקר למשפחות שעושים אותם ממילא כי הם הולמים את הדפוס המשפחתי, ניתן לומר שהמודעות היא חשובה – לזהות שלא נוקטים צד נוקשה מדי בדילמה, ומצליחים לגלות גמישות והתאמה לגיל הילדים, למזג שלהם, ולערכי המשפחה.

המודעות גם עוזרת לזהות מתי איבדנו את הסדר, מתי זקוקים לעזרה או עצה כדי להחזיר את המרכז והעוגן למרחב הממשי של ההורים והמשפחה האמיתית, ולהשאיר את מרק צוברברג רק מכר של המשפחה, לא המוביל שלה.

==

הרב ד"ר דניאל ניקריטין הוא מנהל מרכז "אמונה" לטיפול במשפחה ובזוג.