"מממלכתיות לשוויון": מדיניות התקצוב של בתי ספר במעמד 'מוכר שאינו רשמי' בין השנים 1949-2007

 

 

"מממלכתיות לשוויון": מדיניות התקצוב של בתי ספר במעמד 'מוכר שאינו רשמי' בין השנים 1949-2007

 

 

עבודה במסגרת השיעור: "סוגיות במדיניות החינוך"/ ד"ר ענת גופן, ביה"ס ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מאת: אייל ברגר, ינואר 2013

מבוא

בחודש אוגוסט 1953 התקבל בכנסת, לאחר מאבקים רבים, חוק חינוך ממלכתי, שמשמעותו ביטול שיטת הזרמים בחינוך שנהגה מתקופת המנדט והנהגת מערכת חינוך אחת לכלל ילדי ישראל. לאחר אישור החוק בכנסת, כתב ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, שהיה מהדוחפים המרכזיים לחקיקת החוק, לשר החינוך, בן ציון דינור: "ברכתי לך ולכל החברים לאישור חוק חינוך ממלכתי, מעלה רב לליכוד העם ולהנחלת ערכים חלוציים לדור הצעיר" (רשף, 1987).

כעבור למעלה מיובל שנים, בחודש מאי 2007 אישרה הכנסת ברוב גדול את תיקון מס' 7 לחוק חינוך ממלכתי התשי"ג, המכונה "חוק נהרי" (ע"ש ח"כ משולם נהרי) המחייב רשויות מקומיות לתקצב מוסדות חינוך במעמד "מוכר שאינו רשמי" בהתאם לשיעור ההשתתפות שנקבע ע"י המדינה לתקצובם. הרוחות במדינה סערו. שרת החינוך דאז, יולי תמיר, טענה כי " 'חוק נהרי', ממנו ייהנו בתי הספר בפיקוח המוכר שאינו רשמי, שוחק את הליבה המשותפת של מערכת החינוך. התוצאה תהיה חיזוק כוחו של החינוך הפרטי, על חשבון זה הממלכתי". תמיר עמדה בדבריה על שורש הויכוח האידיאולוגי אליו מתייחס החוק: "יש כאן ויכוח בין עקרון השוויון לעקרון הממלכתיות, בין אלה שאומרים שהמדינה מחויבת לתת לכל האזרחים שיוויון מכאני בכל התחומים – לבין אלה שמאמינים שצריך לטפח את החינוך הממלכתי"[1]. "חוק נהרי" היה המסמר האחרון שקבר את מדיניות הממלכתיות שהוביל בן גוריון ביחס למערכת החינוך. מדיניות הממלכתיות בחינוך של בן גוריון הוחלפה איפוא במדיניות של שוויון.

בעבודה זו נתחקה אחר השינויים במדיניות של ממשלת ישראל בסוגיית בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, דרך כלי המדיניות של שיעור התקצוב של מוסדות חינוך אלו. באחרית דבר נצביע על הסיבות והשחקנים מרכזיים שהובילו לשינוי ממדיניות של ממלכתיות למדיניות של שוויון במערכת החינוך.

רקע כללי

חוקי החינוך במדינת ישראל מכירים בשלושה סוגים של מוסדות חינוך הנבדלים זה מזה בשאלת הבעלות עליהם, המימון לו הם זוכים מרשויות השלטון ובמידת הפיקוח של משרד החינוך עליהם: מוסדות החינוך הרשמי (בבעלות המדינה או הרשויות המקומיות ובפיקוח מלא של משרד החינוך), מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי ומוסדות ה"פטור" (בלס זוסמן וצור, 2010). לפי נתוני משרד החינוך, נכון לשנת התשע"ג כ25% מתלמידי מערכת החינוך לומדים בבתי ספר במעמד של מוכר שאינו רשמי, רובם במגזר החרדי[2].  רוב מוסדות החינוך היסודיים במעמד של מוכר שאינו רשמי במגזר החרדי משתייכים לשתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות: מרכז החינוך העצמאי ומעין החינוך התורני[3]. בעבודה זו נתמקד אך ורק במוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים בחינוך היסודי.

נושא התקצוב של מוסדות חינוך בישראל, ובמיוחד החינוך המוכר שאינו רשמי, הינו סבוך עד מאוד. כבר העיר שופט ביהמ"ש העליון מישאל חשין כי "נושא התמיכה הניתנת למוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי ולמוסדות הפטור נושא סבוך ומסובך הוא מאין כמוהו. כמעט אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה"[4]. המימון[5] למוסדות החינוך בישראל מגיע משלושה מקורות עיקריים: הממשלה, הרשויות המקומיות ומשפחות התלמידים, כאשר רוב המימון מגיע מהמגזר הציבורי, בעיקר מן הממשלה[6]. רוב התקצוב של מערכת החינוך מתבצע באמצעות הקצאת "שעות שבועיות" (שעת עבודה שבועית של מורה במהלך שנה הלימודים[7]), בלי קשר לעלות השעות (בלס זוסמן וצור, 2010). בעבודה זו נעסוק במרכיב זה בלבד, למעט עיסוקנו ב"חוק נהרי" (2007), העוסק בתקצוב החינוך ע"י הרשויות המקומיות הכולל מרכיבים נוספים שאינם כלולים בשעות התקן של משרד החינוך.

נושא תקצוב מערכת החינוך בישראל הוא נושא רגיש מאין כמוהו כתוצאה מהשילוב שבין חשיבותו של החינוך בעיני הציבור הישראלי והעלות הגבוהה של החינוך, ולכן מדובר בסוגיית מדיניות עתירת שחקנים. בין השחקנים המרכזיים ניתן לציין את משרד החינוך, משרד האוצר, ראשי ממשלה (בעיקר בן גוריון), מערכת המשפט (במיוחד בג"ץ) והמפלגות הדתיות והחרדיות.

 

מדיניות של ממלכתיות: מחוק חינוך חובה (1949) לחוק חינוך ממלכתי (1953)

עם הקמת המדינה התנהלה מערכת החינוך בישראל לפי 'שיטת הזרמים', שאופיינה באוטונומיה פדגוגית ומנהלית לזרמים השונים; 'חוק חינוך חובה' התש"ט (1949), מהחוקים הראשונים במדינה, מיסד בחוק את שיטה זו שהחלה עוד בימי המנדט הבריטי (הכהן, 2010). אמנם לא עברו ארבע שנים ומערכת החינוך בארץ עברה מהפך: באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת, לאחר תקופה ארוכה של מאבקים, את חוק חינוך ממלכתי המבטל את 'שיטת הזרמים' ומחליפה במערכת חינוך ממלכתית לכלל ילדי ישראל. רבים במדינה הצעירה התנגדו לחקיקת החוק: הדתיים, שחרדו מהתערבות במוסדות החינוך שלהם, השומר הצעיר ואחדות העבודה (מפלגת מפ"ם), ואף חלק ניכר מחברי מפא"י; התומך והדוחף המרכזי לחקיקת החוק היה ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, שראה בחינוך ממלכתי את אחד מביטויי הריבונות של המדינה ואמצעי ליצירת 'מיזוג גלויות'. בן גוריון תמך בהנהגת חינוך אחיד לכלל היישוב עוד לפני הקמת המדינה, ונמנע מכך רק עקב ההתנגדות נחרצת של מפלגות לביטול 'שיטת הזרמים'; מניעים שונים הביאו לכך שבשנת 1951 גמלה בליבו ההחלטה להנהיג את החינוך הממלכתי בכל מוסדות החינוך המדינה. מהות החוק, כפי שהציגה שר החינוך דאז, בן ציון דינור, הייתה כי: "חינוך ממלכתי פירושו שהחינוך הוא שטח הנמצא ברשותה של המדינה… המדינה היא הנושאת באחריות המלאה לאופן שבו תכוון, תודרך ותוגשם התפתחותו של הדור הצעיר"[8]. החרדים, בראשות מפלגת אגודת ישראל, ביקשו לשמור על עצמאות מלאה בחינוך ילדיהם, ובה בבעת לקבל מימון, ולו חלקי, למוסדות החינוך שלהם. דרישתם הביאה ליצירת המעמד המשפטי של מוסדות חינוך 'מוכרים שאינם רשמיים', כפי שמופיע בחוק: "השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא-רשמיים כמוסדות-חינוך מוכרים, להנהגת תכנית-היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט"[9]. אם כן, החוק מאפשר איפוא לשר החינוך להכיר ולתקצב בתי ספר במעמד מוכר שאינו רשמי, לפי ראות עיניו; בפועל סוכם עם החרדים על תמיכה של 60% מן העלות (הכהן, 2010).

אפליה בשירות החוק: התיקון לחוק יסודות התקציב (1992)

בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים (1973) עברה המדינה משבר כלכלי אדיר, שכלל ירידה דרמטית בצמיחה, עלייה עצומה בשיעור האינפלציה ועלייה של החוב הציבורי. כתגובה לכך הובילה הממשלה תכנית ייצוב שביטאה שינוי דרמטי במדיניות התקציבית. על מנת להבטיח שמירה על יציבות פיסקלית לאורך זמן נחקקו חוקים שיצרו תהליך תקצוב ריכוזי והגבירו את המשמעת התקציבית, ובניהם חוק יסודות התקציב (1985), אשר העצים למעשה את סמכויותיו של שר האוצר בביצוע התקציב (בן בסט ודהן 2007).

בשנת 1992  התקבל תיקון לחוק יסודות התקציב התשמ"ה 1985, אשר חייב לחלק את כספי התמיכה של המדינה באופן שוויוני. הרקע לחקיקה מובהר בדברי ההסבר להצעת החוק, שם נאמר כי "התיקון המוצע נועד לענות על הביקורת על אופן הקצבת הכספים הייחודיים[10] בתקציב המדינה בשנים האחרונות, העומדת בסתירה לעקרונות שנקבעו בפסיקת בג"ץ" (ליפשיץ, 2011). לפי התיקון לחוק "הסכום שנקבע בסעיף התקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים", אך שתי הרשתות החרדיות הגדולות (החינוך העצמאי ומעין החינוך התורני), שמוסדות החינוך שלהם נמצאים במעמד של 'מוכר שאינו רשמי' או של 'מוסדות פטור', "יתוקצבו בתקציב משרד החינוך והתרבות למטרות חינוך בלבד, לפי אמות מידה שוות לשני התאגידים על פי קריטריונים ענייניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל"[11]. אכן, שופטת ביהמ"ש העליון (בדימוס) דליה דורנר קבעה כי "חוק יסודות התקציב מעגן איפוא מפורשות את ההפליה בתקצוב רשת החינוך התורני… על פני הדברים, ברי כי הדבר פוגע בעקרון השוויון"[12] . אם כן, לפי החוק החדש המדינה מחוייבת לתקצב את מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים (וכן את מוסדות ה'פטור') בשתי רשתות החינוך החרדיות הגדולות באופן שווה לכלל ילדי ישראל, כלומר תקצוב של 100% משעות התקן, כמו במוסדות החינוך הרשמיים.

 

בשם השוויון: דוח שושני וחוזר מנכ"ל משרד החינוך (2003)

בפברואר 2000 הוגשה עתירה בפני בית המשפט העליון שעתידה הייתה לשנות את פני תקצוב מוסדות החינוך בישראל. העותרים היו רשימה של מוסדות חינוך דתיים וערביים, והיא נעשתה ביוזמת צבי צביבל, איש הכספים של המפד"ל, אשר העדיף לשים בראש הרשימה את 'בית הספר הריאלי' בחיפה, משיקולים טאקטיים (ליפשיץ, 2011). בעתירה טענו מוסדות חינוך אלו, הנמצאים במעמד של 'מוכר שאינו רשמי', כנגד תקצוב מוסדות 'פטור', ודרישתם הייתה שתקצובם יעלה על אלו של מוסדות אלו[13]. בעקבות העתירה החליטה שרת החינוך למנות ועדה שתבחן את שיטת התקצוב של מערכת החינוך בישראל. "היו אלה העותרים" כתב השופט מישאל חשין בפסיקתו, "אשר החלו להניע את גלגלי המערכת, והיו אלה אשר הולידו, ולו בעקיפין, את דו"ח שושני". ליפשיץ (2011), לעומת זאת, טוען כי "השבחים" מגיעים לבג"ץ, ולא לעותרים, אשר השתמש למעשה בעתירתם "כדי לזעזע את אמות הסיפים של תקצוב מערכת החינוך".

בעבודתה של הועדה היא עשתה שימוש נרחב בחומר מחקרי, מהארץ ומחו"ל, כפי שניתן להתרשם מהביבליוגרפיה של דו"ח הועדה; שימוש זה בחומרים מן האקדמיה לצורך קביעת שיטת התקצוב של מערכת החינוך הוא נדיר בסוגייה שלנו, בה מירב ההחלטות נעשו בלא זיקה לעולם האקדמי, ובהרבה מקרים נבעו אך ורק מאינטרסים כלכליים ופוליטיים, כפי שיידון בפרק הסיכום של העבודה.

פירוט מסקנות הדו"ח חורג הוא מתחום עיסוקו של חיבור זה. לעניינינו, קבעה הועדה אמות מידה לתקצוב מוסדות החינוך בישראל[14]: מוסדות החינוך הרשמיים יקבלו מימון של 100%; מוסדות מוכרים שאינם רשמיים שעומדים בתנאים הנדרשים יקבלו מימון של 85%; מוסדות חינוך הנמנים על רשת החינוך העצמאי או מעין החינוך התורני יקבלו מימון של 100% )בהתאם למה שנקבע בחוק יסודות התקציב); מוסדות פטור יתוקצבו בשיעור של 60%. בעקבות הדו"ח פרסם משרד החינוך חוזר מנכ"ל בו הוא מעדכן על ההוראות החדשות, בהתאם להמלצות הועדה, אך בשינויים קלים[15]: מוסדות החינוך הרשמיים יקבלו מימון של 100%; מוסדות מוכרים שאינם רשמיים יקבלו תקצוב של 75%;  מוסדות חינוך ברשתות החרדיות יקבלו מימון של 100%; מוסדות פטור יקבלו תקצוב בשיעור של 55%.

"הזקן" מתהפך בקברו: "חוק נהרי" (2007)

אחת ההמלצות של ועדת שושני הייתה שמשרד הפנים ינחה את הרשויות המקומיות לתמוך בכלל מוסדות החינוך ברשות על פי קריטריונים ברורים ושקופים, תוך התבססות על העקרונות שהותוו בדו"ח. במאי 2007 התקבל בכנסת תיקון מס' 7 לחוק חינוך ממלכתי התשי"ג ("חוק נהרי"), לפיו רשות מקומית מחויבת להשתתף בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים הנמצאים בתחומה לפחות בשיעור זהה לשיעור ההשתתפות של המדינה בתקציבי מוסדות אלה[16]. החוק התקבל בכנסת ברוב גדול, על אף התנגדותה העקרונית של שרת החינוך דאז, יולי תמיר[17]; ח"כ גדעון סער, מי שעתיד להחליף את יולי תמיר בתפקיד שר החינוך בכנסת הבאה, היה בין התומכים בהצעת החוק[18].

טרם התיקון הנ"ל היה זה בסמכותה של כל רשות מקומית לקבוע את שיעור ההשתתפות שלה בתקצוב מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים[19], כאשר בפועל המצב היה שהרשויות תקצבו באופן נמוך בהרבה את מוסדות אלו ביחס לתקצוב של השלטון המרכזי (ליפשיץ 2011). אך לא עובדה זו גם לא המלצתה של ועדת שושני היו המניע המרכזי לחקיקת החוק; למעשה הרקע לחקיקת התיקון לחוק הייתה חוות דעת משפטית שחוברה במשרד המשפטים שלפיה הקצאת הכספים למוסדות החינוך של הרשתות החרדיות (שנעשתה בחלק מהמקרים על בסיס הכללים שנקבעו בחוק יסודות התקציב) נעשית ללא קריטריונים שוויוניים[20]. בעקבות חוות הדעת המשפטית הופסק התקצוב של הרשויות את הרשתות החרדיות, והעבודה על התיקון לחוק החלה; מי שהופקד על המשימה מטעם הממשלה היה ח"כ משולם נהרי מש"ס, שכיהן באותה תקופה כשר במשרד האוצר (ליפשיץ, 2011).

אחרית דבר: "מממלכתיות לשוויון"

בחיבור זה בחנו את השינויים שחלו במדיניות התקצוב של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים משנותיה הראשונות של המדינה ועד סוף שנות האלפיים. למעשה, התקצוב אינו אלא כלי מדיניות אשר מהווה ביטוי למדיניות הממשלתית בנוגע לבתי ספר "פרטיים". במבט כוללני על התקופה ניתן לראות כי במהלך העשורים האחרונים חל שינוי דרמטי במדיניות הממשלתית כלפי מוסדות חינוך אלו: בשנת 1953 בוטלו הזרמים בחינוך וביוזמתו ובדחיפתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, נוסד בארץ החינוך הממלכתי, אשר קיבל מימון מלא מהמדינה; החוק אפשר אמנם את קיומם של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, אך אין בו כל התחייבות ביחס למימונם. במהלך השנים הלכה והתרחבה ההתחייבות הממשלתית למימון מוסדות חינוך אלו, כפי שמתואר לעיל. "חוק נהרי" היה ה'מכה בפטיש' של התהליך הזה. "החוק הזה" קונן מר נחום חופרי, ראש עיריית רעננה, בדיון בועדת הכנסת ביחס ל"חוק נהרי" (2007), "סולל את הדרך לקבוצה קטנה של אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם להקים לעצמם מוסד פרטי, למיין, לא לקבל את מי שלא רוצים ואנחנו נצטרך לממן את זה"[21]; "אנחנו מאמינים בשוויון בין כל ילדי ישראל" טען ח"כ גדעון סער, בהסבירו את החלטת סיעת הליכוד לתמוך בחוק[22].

את הסיבות לשינוי במדיניות הממשלתית, "מממלכתיות לשוויון", ניתן לתאר במספר אופנים שונים. ברמת העומק, נראה כי הדבר קשור בשינוי ערכים שעברה החברה הישראלית: מחברה קולקטיביסטית בה המערכות הממלכתיות זוכות להערכה ותמיכה ציבורית בהיותן ביטוי של הלאומיות הישראלית, לחברה אינדיבידואליסטית, המדגישה ערכים של זכויות הפרט ושוויון (ראה הכהן, 2010).  ברמת המעשית הדבר קשור לעלייתם והתחזקותם של כמה שחקנים מרכזיים בסוגיה, ובעיקר המפלגות החרדיות ומערכת המשפט (בג"ץ, משרד המשפטים והיועצים המשפטיים). נתאר בקצרה את השחקנים המרכזיים, עמדותיהם וכוחם הפוליטי, ולאחר מכן נראה את השפעתם על השינוי במדיניות.

משרד החינוך הוא הגוף האמון על חינוכם של כלל ילדי ישראל ועל פניה של מערכת החינוך הישראלית; עמדתו נוטה להיות בעד העצמת החינוך הממלכתי על פני החינוך הפרטי. באופן פורמאלי יש לו כוח רב בסוגייה, אך בפועל, כפי שנראה, אין לו השפעה רבה על התהליך.

בית המשפט העליון והגורמים המשפטיים בממשלה הם שחקנים מאוד דומיננטיים בתהליך, החל משנות השמונים של המאה העשרים, עם ההתעצמות של ה"אקטיביזם השיפוטי" וההתרחבות בכוחם של בתי המשפט[23]. עמדתם נוטה להיות כנגד תקצוב המוסדות החרדיים (ליפשיץ, 2011) ובעד קביעת קריטריונים שוויוניים בהתאם לערך השוויון.

המפלגות החרדיות (בעיקר ש"ס), כמייצגות של קבוצה סקטוריאלית באוכלוסייה (החרדים), פועלות ללא הרף להגדלת תזרים המזומנים למוסדות החינוך החרדיים, שרבים מהם נמצאים במעמד של 'מוכר שאינו רשמי'. ש"ס, שהוקמה בשנת 1982, נכחה מאז מערכת הבחירות של שנת 1984 בכל ממשלות ישראל מכל הסוגים האפשריים, למעט פרק זמן קצר בן שנתיים וחצי  (ליאון, 2010); עובדת היותה לשון מאזניים בין שמאל לימין והתרכזותה בסיפוק צרכיהם של החרדים הביאה אותה לעמדת כוח משמעותית בתהליך בו אנו עוסקים.

מטבעם של דברים היינו מצפים כי משרד החינוך הוא שיוביל את המדיניות הציבורית בנוגע ליחס בין מוסדות חינוך רשמיים לבין מוסדות חינוך "פרטיים", אלא שאפשר לומר, כמעט באופן מוחלט, שהמציאות היא הפוכה: משרד החינוך נגרר בסוגיה זו, לאורך כל השנים, אחר גורמים אינטרסנטיים (המפלגות הדתיות והחרדיות), משפטיים (בג"ץ, משרד המשפטים, יועצים משפטיים) וכלכליים (משרד האוצר). הדוגמא החריפה ביותר לדבר הייתה חקיקתו של "חוק נהרי" בהובלת ח"כ מש"ס ובתמיכת הממשלה, תוך התנגדות של שרת החינוך למהלך. בפועל היו אלה בג"ץ והמפלגות החרדיות שבתהליך דיאלקטי הובילו לשינוי המדיניות הממלכתית; כך נראה, לדוגמא, אם נבחן את השינוי שהתרחש בעקבות דו"ח ועדת שושני: חוק חינוך ממלכתי (1953) קבע כי מוסדות רשמיים יקבלו מימון מלא מהמדינה ומוסדות מוכרים אינם זכאים למימון מכוח החוק (אלא הדבר תלוי ברצון שר החינוך), והשופט מישאל חשין, בפסק דין בפרשת גני חב"ד, קבע כי  זו הבחנה "שאין עימה הפליה"[24]; אנשי ש"ס פעלו בדרכים שונות להגדלת הסכומים המועברים לרשתות החרדיות, ובניהן דרך התיקון לחוק יסודות התקציב (1992) הקובע כי הרשתות יתוקצבו באופן דומה לבתי הספר הרשמיים; הגדלת התקציבים לרשתות בלבד הולידה עתירה של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים כנגד התקצוב העודף לו זכו 'מוסדות פטור' של הרשתות שעלה על התקצוב שלהם (2000), ובג"ץ השתמש בעתירה זו כדי להאיץ במשרד החינוך לקבוע קריטריונים שוויוניים לתקצוב מוסדות חינוך, מה שהביא למינויה של ועדת שושני ולשינוי בשיטת התקצוב של מוסדות מוכרים שאינם רשמיים (2003).

אם כן, ניתן לומר, במידה לא מבוטלת של ביטחון, כי המדיניות החדשה של ממשלת ישראל ("מדיניות השוויון") היא תוצר של מאבקים בין אנשי ש"ס לגורמים המשפטיים, ובראשם בג"ץ. זהו מקרה מעניין בו פעולות מנוגדות של שחקנים, הנובעות מעולם ערכים שונה ואינטרסים שונים, מביאות לשינוי דרמטי במדיניות ציבורית.

ביבליוגרפיה

בן בסט אבי ודהן מומי, מאזן הכוחות בתהליך התקצוב, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007.

בלס נחום, זוסמן נעם וצור שי, תקצוב החינוך היסודי 2001-2009, חטיבת המחקר של בנק ישראל, דצמבר 2010.

הכהן דבורה, חוק חינוך ממלכתי תשי"ג (1953): צומת הכרעה שהוחמץ?, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.

וורגן יובל, מערכת החינוך במגזר החרדי תמונת מצב, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נובמבר 2007.

ליאון ניסים, הגישה הממלכתית של ש"ס ומשמעותה, בתוך: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.

ליפשיץ הדר, גורמים המשפיעים על תקצוב לימוד תורה בחינוך הדתי בישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, מאי 2011.

פרידמן דניאל, פורמליזם וערכים ביטחון משפטי ואקטיביזם שיפוטי, המשפט, פברואר 2006.

קשתי אור ואילן שחר, "אושר חוק נהרי שיתיר לרשויות לממן מוסדות חרדיים", הארץ, 21.05.2007

רשף שמעון, ‏בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי, קתדרה 43, מרץ 1987.

בג"ץ 8437/99, רשת גני חב"ד בארץ הקודש נגד שר החינוך, 06.06.2000

בג"ץ 1614/00, בית הספר הריאלי ואחרים נגד משרד החינוך ואחרים, 19.02.04

בג"ץ 2828/02, עמותת "אלערפאן" נגד שרת החינוך, 22.02.04

דברי הכנסת, כרך 14, 1660.

דו"ח הועדה לבדיקת שיטת בתקצוב- ועדת שושני, 2003

הודעה לעיתונות מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט, 25/04/2007

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל 2012, לוח 8.2

הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון סמ' 8) (השתתפות רשויות מקומיות בתמיכה במוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים), התשס"ז 2007

חוק חינוך ממלכתי התשי"ג (1953)

חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 7) התשס"ז 2007

חוק יסודות התקציב התשמ"ה (1985)

חוזר מנכ"ל תשסג/10(ג), א' סיון תשס"ג, 1 ביוני 2003

פרוטוקול הדיון בכנסת בקריאה ראשונה בהצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון מס' 8) (השתתפות רשויות מקומיות בתמיכה במוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים) התשס"ז 2007.

פרוטוקול מס' 190 מישיבות ועדת החינוך, התרבות והספורט, 14 במאי 2007.