על אתגר החינוך המורכב / חנן מנדל

יש הטוענים כי פעולת החינוך היא במהותה אלימה וכופה. כך אולי יש לפרש את "חוסך שבטו שונא בנו" (משלי י"ג, כ"ד). כדי לחנך את הילד לא לגעת בשקע החשמל, אנו יודעים, לא מספיק לעיתים הסבר מלומד על הסכנות שבו, אלא גם לצוות, להבדיל, ולעיתים – לכעוס ולהעניש. אנו מכירים גם את צדדיו האחרים של החינוך. ההקשבה לילד, שיתוף הפעולה עימו ויצירת הסביבה התומכת הם חלק מהותי מהחינוך של ימינו, שלא נפקדים ממנו גם היבטים דמוקרטיים וליברליים.

בדואליות הזו – בין שבט לגזר, בין עוצמה לרכות, אנו נמצאים. בכל חיינו אנחנו משתדלים שלא להגיע לקיצוניות כזו או אחרת, אלא ללכת את דרך הישר – דרך הביניים, האמצע. היא מורכבת בהרבה, אבל נכונה, מועילהואמיתית.

זו הסיבה מדוע אנו צריכים להתקומם כאשר אירועים ומגמות דוחקים אותנו לכיוון קצה כזה או אחר. תחושת התקוממות כזו עלתה בי כאשר לאחרונה, במקום מגורי וחינוך ילדי, בעיר גבעת שמואל, התחוללו מאבקים חינוכיים משמעותיים בין זרמים שונים.

במרכז המאבק עמדה שאלת ההפרדה בין בנים לבנות בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. החלטה טכנית ביסודה – לדחות את ההפרדה מכיתה ב' לכיתה ג' – הפכה לשאלה מרכזית המפלגת את הציבור ואף הביאה לפרסום פשקווילים ארסיים המכריזים על "סכנה לילדים" ועל מרידה בקודשי החינוך הדתי.

ביסודו של דבר, איני מבין כלל את הצורך בהפרדה בין בנים לבנות בבית הספר היסודי. לעניות דעתי, בחברה המודרנית והדיגיטלית שלנו, זקוקים ילדינו לא להסתרה ומידור, אלא דווקא לחשיפה לקשרים בריאים וישירים בין המינים. לא מצאתי דרישה הלכתית מבוססת להפרדה בגיל הזה, ונימוקים חינוכיים להפרדה כזו ובגילאים אלו, אינם מקובלים במדינות העולם וברוב מערכות החינוך. נראה לי כי דווקא מתוך חינוך משותף תצמח התייחסות אמונית ומוצלחת יותר לחיובי הצניעות ולהליכות היהודיות בין גבר לאישה. אולי גם בכך נזכה לביסוס יחסים שיוויוניים יותר בין המגדרים, שתשפר את הליקויים שהחברה שלנו לוקה בהם בהקשר זה.

אבל מאחורי הטענות בדבר הצורך בהפרדה עומד דבר מפחיד הרבה יותר. הזועקים להפרדה מלאה בין בנים לבנות באו ברובם מהגוון החרד"לי של המפה הדתית, והם משתמשים בטיעונים ובשיטות הדומות יותר למשמרות הקודש והצניעות שאנו מכירים – ולא אוהבים – מהמגזר החרדי. מה שעומד מאחוריהם הוא ניסיון לכפות תפיסה הלכתית וחינוכית שמרנית ומקובעת על כלל הציונות הדתית. מי שלא יתיישר לימין תפיסתם – שכוללת הרבה יותר מאשר גיל ההפרדה בכיתות – יוקע מיד כמסכן את ילדיו, כ"דתי לייט", וכמורד בקודש.

אינני יכול להתעלם מכך שגם בצד השני רובצת תהום. איני רוצה, וכך גם רבים מחברי קהילתי – להתיישר לצד ה"חפיפניקי" של המפה. יש בהחלט מגמות מדאיגות, מבחינה חינוכית ודתית, גם בקרב אלו שאינם שמרניים – אולי אף ליברליים מדי, ואין כאן המקום להאריך.

אבל כאן אנו חוזרים לראשית דברינו. כמו בחינוך בכלל, כמו בסוגיית ההפרדה בין בנים לבנות, כך בכל דרכינו: עלינו להישמר מפסיעה לכיוון קיצוני כזה או אחר. המלחמה בקיצוניות, אף שהיא קשה ומסובכת יותר, היא המלחמה הנכונה, ואל לנו להתייאש ממנה.

חנן מנדל הוא מרצה למשפטים, הקריה האקדמית אונו