not memberg

 

החוברת המונחת לפניכם היא חוברת חשובה. היא חושפת שבר בציונות הדתית, ולא את זה המוכר, בין החרד"לים לבין האורתודוקסיה המודרנית והפתוחה, אלא שבר אחר, משמעותי לא פחות: בין אלו שעוד אוחזים בממלכתיותה של היהדות לבין אלו הסבורים שהיא צריכה להיפרד מהמדינה ולהתכנס במסגרות קהילתיות ופרטיות.

המציאות מאז קום המדינה, ובראשה שיטת הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה, הביאה עלינו מחזות תדירים של רבנות מסואבת, לא שקופה ולא דמוקרטית, מנותקת מכלל עם ישראל ומונעת, ברוב המקרים, מרצונות של גורמים חרדיים מסוימים שמטרתם העיקרית היא להרוס אותה מבפנים. ההשתלטות העוינת של גורמים שלא האמינו בממלכתיות היהודית על מוקדי הכוח היהודיים הובילה למצב הנוכחי שבו הרבנות אינה יכולה לספק את צורכי היהדות הכללית במדינת ישראל: לא את אלו של החילונים והמסורתיים, ואף לא את צורכי הציונות הדתית.

לא פלא אם כן שהוגים מרכזיים בציונות הדתית שוקלים היום להתנתק מן הממסד הדתי הישראלי ולחבור לכוחות המעוניינים בהפרדת הדת מהמדינה, תוך התמקדות בהסדרת היהדות באופן פרטי, ללא המדינה. וממחשבה עובר למעשה: אנחנו רואים היום מיזמים שונים של אנשים דתיים אשר מפעילים רכיבים מרכזיים ביהדות בצורה פרטית: בתי דין פרטיים לממונות ולגיור, מערכות כשרות אלטרנטיבית, נישואים פרטיים, והיד עוד נטויה.

אני כשלעצמי סבור כי הייאוש מהפרויקט היהודי-דמוקרטי במדינת ישראל מוקדם מדי. אכן, האתגרים משמעותיים, ויש לתקן שגיאות ועיוותים משמעותיים שנעשו במיסוד הדת במדינה. אולם הרעיון עדיין חשוב ונדרש: מדינה יהודית שאינה דמוקרטית לא תיכון כאן, אני מקווה, בעתיד הקרוב, ומדינה דמוקרטית לבדה, באזור שבו אנחנו חיים, אין לה זכות קיום, כאשר הגדרת הלאומיות היהודית היא עניין שברירי ורך. ליהדות, כדת ולא רק כלאומיות, יש  משמעות חשובה למדינה, אולם גם לדמוקרטיה. הרווחים שהדמוקרטיה הישראלית יכולה לקבל ממיסוד הדת בצורה נכונה הם משמעותיים. רכיב מרכזי בדמוקרטיות הוא לכידות עממית, יצירת קונצנזוס. היהדות, כאשר היא אינה מופעלת על ידי גורמים קיצוניים, יכולה לשמש עדיין כגורם זה, שיחבר בין שמאלני מתל אביב, מזרחי מהפריפריה ומתנחל מיהודה ושומרון – ואף ערבי ישראלי מאום אל פאחם.

הרווח הדמוקרטי ממיסוד היהדות איננו רק בהיבט הוותיק של הלכידות והאחדות, שיש שסוברים שהוא אוטופי משהו. ההתמודדות של דמוקרטיות עם אתגרי העולם המודרני – בכלכלה, בטכנולוגיה ובתמורות תרבותיות – מחייבת שינוי ועדכון תדיר ודורשת במקביל חוט שדרה מוסרי ובסיס קיים. דווקא היהדות מסוגלת, לדעתי, לספק ערכים מרכזיים למדינה ולהיות מצפן מוסרי לדמוקרטיה הישראלית ואולי אף לכלל העולם, תוך סיוע בקידום הדמוקרטיה.

ואכן, למרות המחלוקות הפנימיות בנושא, אני שמח לדווח שפעילותנו בנושא הדת והמדינה ממשיכה ואף מתעצמת, ולמעשה אנו עומדים כיום בחזית המאבק בתחום. אנו שואפים לדמוקרטיזציה של שירותי הדת, לשקיפות שלהם – וגם להכנסת ממד קהילתי בהם, ללא ביטול הממלכה, אלא מתוך חיבור לה.

כפי שהזכרנו קודם, כחלק ממגמת ההיפרדות מן הממלכתיות היהודית, יש זוגות צעירים – חילונים ואף דתיים – שבוחרים שלא להינשא דרך הרבנות, למרות שהם יכולים לעשות זאת, אולם כן לעצב את טקס הנישואים שלהם בצורה דתית-יהודית. זוהי דרך המתחמקת מהבעיה העיקרית: ניסיון לבקר את המדינה, אולם לא לתקן אותה ולהשאירה לקויה. אנחנו מנסים לתקן. באופן זה אנו מקדמים הצעה למיסוד מסלול נישואין אזרחי, בנוסף למסלול הקיים כיום, שיש לו גיבוי הלכתי (כפי שמתאר הרב רונן נויבירט במאמר בגיליון זה). מסלול כזה יתקן את העיוות הקיים בשאלת דרך הנישואין בישראל ויפתור את הבעיה לא רק לקומץ אידיאולוגי, אלא גם לכלל עם ישראל שחלקו הגדול התרחק מדרך הרבנות באופן משמעותי. יש להניח כי מסלול כזה לא רק יאפשר דרך אזרחית להינשא, אלא גם יביא לעידוד הרבנות לשיפור ולתיקון מעמיק של הנישואים דרכה.

מסתבר שגם בכנסת הנוכחית ניתן לנסות לתקן ואף לשאוף לרפורמות מקיפות בתחום הדת והמדינה, ובעיקר למנוע ניסיונות להחמרת וקיבוע המצב. רכז תחום הדת והמדינה בתנועה, תני פרנק, מנסה לקדם במקביל כמה סוגיות כאלו – בנוסף למסלול הנישואין האזרחי – כמו רפורמה במערך הכשרות, שתסיר ממנה את ענן השחיתות המלווה אותה, תיקון הסדרי השבת במדינה ברוח אמנת גביזון-מדן, ושיפור אופן בחירת הרבנים המקומיים ותפקוד המועצות הדתיות. חלק ניכר מתיקונים אלו אינם מפריטים את היהדות או מפרידים אותה מן המדינה, אלא משפרים את קיומה במדינה ומבטיחים זהות של מדינה יהודית ודמוקרטית לאורך זמן.