נישואי תערובת בארצות הברית: אז והיום / יונתן ד' סרנה

 

not memberg

 

בניגוד לדעה הרווחת, נישואי תערובת הם אחת הבעיות הקדומות ביותר של יהדות ארצות הברית. התמורות בשיעורי נישואי התערובת לאורך השנים משקפות שינויים ערכיים וחברתיים שעברו על החברה היהודית, כמו גם על החברה האמריקאית כולה, אך הן מלמדות כי בשורשה של בעיה זו עומד פער ערכי חריף בין ערכי כור ההיתוך האמריקאי וערכי המסורת היהודית. מבט היסטורי על שאלת נישואי התערובת בארצות הברית – ומה יקרה בעתיד?

––––––––––

המערכת מודה לשי פורסטנברג על תרגום המאמר

 

אנתרופולוגים מלמדים אותנו כי "אנדוגמיה, נשיאת בני־זוג מאותה קבוצה או שבט, היא ההגבלה החברתית הוותיקה ביותר על נישואים".[1] אין ספק שזוהי הגבלה עתיקה מאוד בעולם היהודי. כבר במקרא, בספר דברים, מוזהר עם ישראל שלא להתחתן עם שבעת העממים שבארץ כנען. בימי עזרא ונחמיה מתחייב העם "לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י, לא). בהמשך הרחיבו חז"ל את משמעות המושג 'עמי הארץ', כללו בו את העמים כולם, והתעקשו שיהודים יתחתנו רק בינם לבין עצמם.[2] הטאבו סביב נישואי תערובת שנוצר בעקבות כך מושרש ביהדות באופן עמוק. הסיבה לכך ברורה: נישואי תערובת מנעו העברת מסורות, מנהגים ואמונות מדור לדור (מה שנתפס כאחד מתפקידיה המרכזיים של המשפחה), ובאופן בסיסי יותר הם איימו על דמותה של היהדות כקבוצה ועל שמירתה ככזו.

למרות חשיבותה ליהדות, אנדוגמיה איננה ערך אוניברסלי בעולם הרחב בשום צורה שהיא. חברות שבטיות רבות העלו על נס 'אקסוגמיה', והתבססו על שביית נשים נוכריות. בחברות מתקדמות יותר, השתלבותם של עמים שונים היא "בין התמות בגדולות של ההיסטוריה העולמית", כפי שכתב ההיסטוריון פול ספיקרד.[3] ספיקרד מראה כי אקסוגמיה נוכחת במיוחד בהיסטוריה האמריקאית. "אנשים הגיעו לאמריקה מכל רחבי העולם," הוא כותב. לאורך זמן, לדבריו, אמריקאים רבים "התחברו והתחתנו עם אנשים שאינם דומים להם".

כל זה הפך את שימור מסורת הדורות הקודמים לאתגר עבור האמריקאים, וליהודי ארצות הברית במיוחד. בין ערכי המיינסטרים האמריקאי וערכי הנישואים היהודיים קיים פער חריף. בעוד שלא־יהודים אמריקאים מתחתנים עם בני קבוצות שונות, ורבים מהם אף רואים באור חיובי את התערבות העמים, היהדות מקדמת נישואים תוך־קהילתיים כערך עליון ומחשיבה את הנישואים ללא־יהודי כעבירה חמורה, על גבול הבגידה. האמריקאים העלו על נס את האידיאל האינדיבידואלי של בחירה בנישואים וביכרו את האהבה החופשית, לעומת היהדות שהעדיפה את הערך הקהילתי שבהמשכיות ובשותפות דרך נישואים, ולכן דחפה לנישואים תוך־קהילתיים.

בין ערכי המיינסטרים האמריקאי וערכי הנישואים היהודיים קיים פער חריף. בעוד שלא־יהודים אמריקאים מתחתנים עם בני קבוצות שונות, ורבים מהם אף רואים באור חיובי את התערבות העמים, היהדות מקדמת נישואים תוך־קהילתיים כערך עליון ומחשיבה את הנישואים ללא־יהודי כעבירה חמורה

 

מדד ליחסים בין־קבוצתיים
המתח בין ערכי הנישואים המודרניים האמריקאיים ובין אלו היהודיים המסורתיים הוא תמה חוזרת בתולדות יהדות אמריקה עוד מראשיתה. בניגוד לדעה הרווחת, נישואי תערובת הם אחת הבעיות הקדומות ביותר של יהדות ארצות הברית. אחד המקרים המוקדמים ביותר התרחש כבר בשנת 1656, כאשר אחד היהודים הידועים הראשונים באמריקה נשא אישה פרוטסטנטית מקומית וגידל את בתם המשותפת בדת אמה.[4]

משם והלאה, נישואי תערובת הפכו מדד ליחסים בין־קבוצתיים באמריקה; שני הגורמים עולים ויורדים בהתאמה. בתקופות בהן מתגברת ההרמוניה הבין־דתית ניכרת עלייה בנישואי תערובת, ובתקופות של התלהטות שנאה בין־דתית אחוזי נישואי התערובת יורדים.

נישואי תערובת הפכו מדד ליחסים בין־קבוצתיים באמריקה; שני הגורמים עולים ויורדים בהתאמה. בתקופות בהן מתגברת ההרמוניה הבין־דתית ניכרת עלייה בנישואי תערובת, ובתקופות של התלהטות שנאה בין־דתית אחוזי נישואי התערובת יורדים.

הערכות על נישואי התערובת בתקופת המושבות שלפני ייסוד ארצות הברית עומדות על 10–15 אחוזים מכלל נישואי היהודים, כאשר אחוז הגברים גבוה מאחוז הנשים, והסיכוי של אלו המתגוררים רחוק מיהודים אחרים לנישואי תערובת גבוה יותר משל אלו שיש יהודים בשכנותם. הנתונים הסטטיסטיים משאירים שאלות רבות פתוחות. בכל זאת, המספרים נמוכים בהרבה משל דתות אחרות מאותם הימים. נישואי התערובת של הצרפתים ההוגונוטים בניו יורק, אם לקחת מקרה קיצון, הגיעו ל־86 אחוזים![5]

עצם הנושא הזה מעלה שאלות קשות הממשיכות להעסיק את יהודי ארצות הברית עד היום. איך להגיב לנישואי תערובת? איך להתייחס לזוגות בין־דתיים המבקשים לשמור על הקשר ליהדות? איך לעודד נישואים תוך־קהילתיים מבלי לפגום ביחסים החברתיים על הסביבה הלא־יהודית? איך לשרוד במרחב דתי אמריקאי שהופך פתוח ותחרותי?

יהודי המושבות הציעו מעט תשובות ברורות לשאלות הללו, ולרוב התייחסו לנישואי תערובת אד־הוק. למשל, כאשר פילה פרנק התחתנה עם הסוחר ההוגונוטי האמיד אוליבר דה־לנסי ב־1742, כל אחד מהוריה הגיב באופן אחר. אמה, אביגיל, החשיבה את שימור הקבוצה היהודית לערך עליון, וקראה לנידוי בתה. לעומת זאת, אביה, יעקב, התחשב בנתונים המקומיים – מספרם הנמוך של היהודים באזור והשאיפה ליחסים טובים עם השכנים הלא־יהודים – וקידם פיוס בין הצדדים.[6] שתי הגישות הללו, האחת מושרשת במסורת היהודית והשנייה מעוצבת על ידי ערכי המודרנה והקשרי החיים האמריקאיים, מדגימות תגובות לנישואי תערובת לאורך תולדות יהודי אמריקה.

ככלל, בימיה הראשונים של אמריקה, יהודים שנישאו בנישואי תערובת התנתקו במוקדם או במאוחר מהקהילה היהודית, אך היו גם מקרים יוצאי דופן של יהודים שהמשיכו להיות חלק מהקהילה גם אחרי נישואיהם מחוץ לקהילה.

ניצני ההתמודדות
בעקבות מלחמת העצמאות האמריקאית, כשרוחות של חירות סחפו אחריהן את הציבור האמריקאי, אחוזי נישואי התערובת בין יהודים ונוצרים עלו באופן מובהק. על פי חישוביו המוקפדים של מלקולם שטרן, 28.7 אחוזים מקרב נישואי היהודים בין השנים 1776–1840 היו נישואי תערובת, כמעט פי שניים מתקופת המושבות.[7] גם כעת, היה זה סימן ברור להתקבלותם החברתית של היהודים, בייחוד לאור העובדה שנישואי תערובת רבים התקיימו ללא המרת דת. כפי שהסבירה ב־1791 מהגרת צעירה בשם רבקה סמואל, במכתב להוריה שבהמבורג – באמריקה "כל אחד יכול לנהוג על פי רצונו. אין שום רב בכל אמריקה שיחרים אותך".[8]

רבקה סמואל הניחה, כמו אביגיל פרנק לפניה וכמו יהודים מסוימים מאז ועד היום, שנישואי תערובת יכולים להימנע על ידי פעולה קהילתית חזקה, כמו חרם. למעשה, הגורמים לנישואי תערובת מורכבים בהרבה. הסוציולוג דיוויד מ' היר מנה ארבעה שיקולים עיקריים שרלוונטיים להבנת תופעת נישואי התערובת, לא רק בקרב יהודים אלא לכל בני האדם. והם: (1) הזמינות היחסית של בני זוג מתאימים; (2) המחסומים והעונשים שמטילה הקבוצה על חבריה שנישאים בנישואי תערובת; (3) הקשיים שמערימות קבוצות אחרות על המבקשים להצטרף אליהן על ידי נישואים; ו(4) האטרקטיביות של מועמדים פוטנציאליים מקרב קבוצות אחרות.[9] בימיה הראשונים של אמריקה, כאשר (א) בני זוג מתאימים וזמינים היו נדירים, (ב) האטרקטיביות היחסית של לא־יהודים הייתה גבוהה, ו(ג) מעט מאוד קשיים הוערמו על היהודים שביקשו להינשא ללא־יהודים – אין זה פלא שאחוז נישואי התערובת עלה באופן חד. הפלא האמיתי, בהתחשב ב־86 האחוזים של נישואי התערובת בקרב הצרפתים ההוגונוטים, הוא שמספר נישואי התערובת לא היה גבוה יותר. ככל הנראה, ההתנגדות היהודית – מחסומים ועונשים שאיימו על הנישאים בנישואי תערובת, לצד מאמצים חיוביים לקידום אנדוגמיה – מסבירים את ההבדל הזה.

בימיה הראשונים של אמריקה, כאשר בני זוג מתאימים וזמינים היו נדירים, האטרקטיביות היחסית של לא־יהודים הייתה גבוהה, ומעט מאוד קשיים הוערמו על היהודים שביקשו להינשא ללא־יהודים – אין זה פלא שאחוז נישואי התערובת עלה באופן חד. הפלא האמיתי, בהתחשב ב־86 האחוזים של נישואי התערובת בקרב הצרפתים ההוגונוטים, הוא שמספר נישואי התערובת לא היה גבוה יותר

הגעתם של רבנים לארצות הברית, מ־1840 ואילך, הביאה להתמקדות חדשה בשאלת נישואי התערובת. כל מנהיגי הדת המרכזיים באותם ימים גינו את הרפיון הדתי, שאותו הם זיהו כאשם בנישואי יהודים ונוצרים. מנהיגים מסורתיים ורפורמים כאחד התעקשו כי ה'משימה' וה'קריאה' של היהדות מחייבות כי היהודים יתחתנו בינם לבין עצמם.

אחד הניתוחים המעניינים של תופעת נישואי התערובת בימיה הראשונים של ארצות הברית נכתב על ידי המנהיג הניו־יורקי סימון אברהמס, והתפרסם בכתב העת היהודי The Occident בשנת 1845. אברהמס הבין כי נישואי התערובת הם תוצאה טבעית של ה'ליברליות' של החוקים האמריקאיים שהתירו ליהודים "להתחכך ולהתחבר עם בני דתות אחרות ביחסים חברתיים וידידותיים וסביב הקשרים עסקיים". הבעיה, לדעתו, הייתה שהעונשים והמחסומים על הנישאים בנישואי תערובת לא היו חזקים מספיק. הוא התלונן כי "הם מורשים להיות חלק מהקהילות אליהן השתייכו מקודם, כאילו כלל לא עשו דבר פסול". הפתרון שהוא הציע לבעיה היה פשוט בקיצוניותו. "על מנת להחדיר חשש כללי בקרב הצעירים" הוא קרא ליהודים סביבו "לא להרשות לאף אחד מהנישאים בנישואי תערובת להשתתף בכל צורה שהיא בטקסים ובתפילות של דתנו העתיקה והמקודשת". ואפילו ב"יום מותם" הוא התעקש ש"אין להתייחס אליהם כלל". הוא הבין ש"יש שיראו זאת כעונש חמור", אבל חשש שזו הברירה היחידה, ובלעדיה היהודים ייעלמו ויהיו ל"נחלת ההיסטוריה".[10]

ירידה במספר נישואי התערובת
הצעתו התקיפה של אברהמס לא התקבלה בציבור, ונבואתו על היעלמותה של יהדות אמריקה לא התגשמה. למעשה, העדויות שבידינו מצביעות על כך שאחוז נישואי התערובת רשם ירידה חדה סביב 1840 ונשאר נמוך לאורך המאה הבאה. הניתוח של דיוויד היר שוב יכול להסביר לנו מדוע. ראשית, זרם המהגרים היהודים ממרכז אירופה ובהמשך גם ממזרח אירופה הגביר את זמינותם של בני זוג יהודים. שנית, סלידתם של המהגרים החדשים מפני הגויים, יחד עם עליית האנטישמיות בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים, הביאו לכך שיהודים ונוצרים ראו אלו את אלו כלא אטרקטיביים; כל צד ראה בשני את התגלמות הסטריאוטיפ שלו. בנוסף לכך, גם לא־יהודים החלו באותה תקופה להתחתן בעיקר בתוך הקהילה – כאשר דעות קדומות משמשות לא פעם מניע לכך – כך שבדומה ליהודים עצמם, גם החברה הכללית שבתוכה חיו לא עודדה נישואי תערובת. נישואי תערובת עדיין התקיימו, והמשיכו להיות נושא חוזר בספרות ומאוחר יותר בקולנוע. אף על פי כן, המידע הזמין לנו מוכיח כי נישואי התערובת צנחו לאחוזים נמוכים.

מחקריה של רובי ג'ו ריבס קנדי על נישואי תערובת בניו־הייבן לאורך שמונים שנה (1870–1950) מוכיחים כי היהודים לא היו היחידים שהתחתנו בתוך הקהילה. רוב תושבי העיר, כך גילתה, נישאו בתוך דתם. ב־1870, לדוגמה, קתולים נישאו לקתולים ב־95.4 אחוז מהמקרים, ועד 1950 אחוז הנישואים התוך־קהילתיים של קתולים נותרו 72.6, ואצל פרוטסטנטים ויהודים עמדו על 70.34 ו־96.1 בהתאמה. מחקריה של קנדי ספגו ביקורת, אבל טענתה הבסיסית נכונה. רוב האמריקאים, עד שנות החמישים ובמהלכן, התחתנו עם הדומים להם. למרות השיח על 'כור ההיתוך' האמריקאי, אנדוגמיה הייתה הכלל לפיו נהגו רוב מוחלט של האזרחים. יהודים היו פשוט אנדוגמיים יותר משכניהם הקתולים והפרוטסטנטים.[11]

מזווית ראיה יהודית, היו למציאות זו השלכות אידיאולוגיות חשובות. התרבות האמריקאית חיזקה את נטייתה של המסורת היהודית לשלול נישואי תערובת ולהעדיף נישואים תוך־קהילתיים. יהודים וגויים, לעיתים מאותן סיבות ולעיתים לא, קידמו את אותה המטרה: נישואים אנדוגמיים. התמיכה התרבותית לנישואים תוך־קהילתיים יכולה להסביר את אחוז נישואי התערובת הנמוך לאורך שנות החמישים. לאורך התקופה נישואי התערובת של יהודים באמריקה כולה נעו סביב 7.2 אחוזים.[12]

התנגדות לנישואי תערובת נתפסת כגזענית
ראיות המצביעות על התגברות נישואי התערובת החלו להצטבר במהלך שנות השישים. מחקריו החלוציים של אריך רוזנטל הראו כי שיעור נישואי התערובת בקרב היהודים בקהילות הקטנות באייווה ובקהילה הבינונית בוושינגטון הבירה היה גבוה מ־7.2 אחוזים. הוא חישב את כי שיעור זה עומד על 42.2 אחוזים באייווה ו־17.9 בוושינגטון. במאמר נבואי המנתח נתונים אלה ואחרים, הסוציולוג היהודי החלוצי מרשל סקלייר חזה כי שאלת נישואי התערובת, שעד כה זכתה להתעלמות מצד הקהילה היהודית, תהפוך עם הזמן לשאלה מרכזית בחיי הקהילה של יהודי אמריקה. נישואי תערובת, הוא הזהיר, "מעלים ספקות בנוגע לאידיאל הכפול של שותפות מלאה בחברה לצד שמירה על זהות יהודית".[13]

ההתפתחויות בשנים הבאות הוכיחו כי סקלייר צדק. סקר האוכלוסייה היהודית הלאומי בשנת 1990 הכריז, במסקנותיו המפורסמות, כי "בשנים האחרונות, כחצי מהיהודים מלידה, בכל גיל, נשאו בן או בת זוג לא־יהודיים אשר לא עברו גיור". כתוצאה מכך: "מספר הזוגות המעורבים שנוצרו מאז 1985 כפול ממספר הזוגות היהודיים".[14] מבקריו של הסקר טענו כי הוא הגזים במספר נישואי התערובת; במקום 52 אחוזים הם הציעו כי אחוז נישואי התערובת הוא כ־41.[15] מכל מקום, הנתונים מצביעים על צמיחה של נישואי התערובת פי חמישה בתקופה של שלושים שנה, וסקר האוכלוסייה היהודית הלאומי בשנים 2000–2001 הראה כי אותם אחוזים עלו במהלך עשר השנים הבאות מ־41 ל־47.[16] על פי אותם אחוזים, מספר בתי האב המעורבים יעלה על היהודיים.[17] נתונים אלה מסבירים מדוע הפכו נישואי תערובת לאחת הסוגיות המדאיגות ביותר בקהילות יהודי אמריקה. נדמה כי עצם הישרדות הקהילה על הכף.

על פי רוב מסבירים מומחים יהודים את העלייה בנישואי יהודים ונוצרים על בסיס התפתחויות יהודיות תוך־קהילתיות, כמו היטמעות, פיזור גאוגרפי, חוסר התאמה מספרית בין המינים, והעובדה כי רוב היהודים בארצות הברית הם אמריקאים דור שלישי ומעלה ומנותקים מהסטיגמה שנלוותה לנישואי התערובת באירופה. אך בהתחשב בניתוח של דיוויד היר, יש לבחון גם משתנים חיצוניים לחיי הקהילה. אנו מוצאים שכלל דפוסי הנישואים האמריקאיים השתנו בעשורים האחרונים באופן דרמטי, כך שנישואים בין דתות וזהויות היו לנורמה המקובלת בחברה האמריקאית. ההוכחות לכך רבות ומגוונות, גם במישור הדתי (אחוזים גבוהים של נישואי קתולים, מתודיסטים, ויווונים אורתודוקסיים עם בני דתות אחרות) וגם במישור האתני (תופעה רווחת של נישואים בין־גזעיים של לבנים, שחורים ואסיאתיים). בעוד שבשנות החמישים הראתה התרבות האמריקאית תמיכה גלויה באנדוגמיה, כיום יהודים ולא־יהודים שמבקשים לקדם נישואים תוך־קהילתיים נתקלים בהלך רוח תרבותי שמקבל בחיוב נישואי תערובת, ואף מעלה אותם על נס. התנגדות לנישואי גברים ונשים מתרבויות, זהויות ודתות שונות מזוהה על ידי רבים כגזענית ולא־אמריקאית.[18]

בעוד שבשנות החמישים הראתה התרבות האמריקאית תמיכה גלויה באנדוגמיה, כיום יהודים ולא־יהודים שמבקשים לקדם נישואים תוך־קהילתיים נתקלים בהלך רוח תרבותי שמקבל בחיוב נישואי תערובת, ואף מעלה אותם על נס

יהודים רבים הושפעו מזרמים תרבותיים אלה. מחקר דמוגרפי מבוסטון שנעשה ב־1995 גילה כי רק שלושים אחוזים מבין היהודים המבוגרים באזור הביעו דאגה מהעלייה בנישואי התערובת בארצות הברית. על פי אותו מחקר, שני שלישים מהיהודים המבוגרים הרווקים בבוסטון אינם רואים חשיבות בכך שבן או בת הזוג העתידיים שלהם יהיו יהודים.[19]

להבין את האתגר
יש המאמינים, על בסיס הנתונים הללו, כי גורלה של יהדות אמריקה נחרץ לאבדון. בעוד כמה דורות תעלם הקהילה היהודית ותיטמע לחלוטין באוכלוסייה האמריקאית. אחרים מאמינים כי תגובה קהילתית נמרצת יכולה לעקור תופעה זו באחד משני אופנים: באמצעות חינוך ותוכניות נוספות המכוונים ל'המשכיות יהודית', או דרך הפחתת השפעתם של נישואי תערובת בעזרת גיור בן או בת הזוג הלא־יהודים.

רק היסטוריוני העתיד יוכלו לקבוע מה מההערכות הללו תוכח כנכונה. מה שחשוב לנו היום הוא להבין את האתגר שנישואי תערובת מציבים לא רק בפני יהודים, אלא בפני כל קבוצת מיעוט בארצות הברית המבקשת לשמר זהות נפרדת, מתוך האמונה כי הדת או המורשת שלהם ראויות לשימור. בעצם, אותם המאפיינים שהופכים את אמריקה לחברה נחשקת עבור מיעוטים – הסובלנות, המסורת הליברלית והדגשת זכויות הפרט – הם אותם המאפיינים שמביאים לנישואים בין קבוצות שונות. ככל שחברי קבוצת מיעוט זוכים להכרה כאזרחים שווים, גדל הסיכון שיאבדו את זהותם המובחנת בשל התבוללות בנישואים.

ההכרה בכך הביאה את הקהילה היהודית באמריקה, מאז ימי המושבות, לייצר תגובה קהילתית לנישואי תערובת המשלבת דחייה ופיוס. הם הטיפו לאנדוגמיה וניסו בדרכים שונות להביא לכך שצאצאיהם יתחתנו עם יהודים, ועם זאת הם הסכימו לסלוח לילדיהם שבחרו אחרת. במשך זמן רב היה נדמה שהאסטרטגיה הזו עובדת כי החברה האמריקאית – לא בהכרח מסיבות 'טובות' – הדגישה את המסר לפיו אנשים צעירים צריכים לבחור בני־זוג 'כמותם'. אחוז נישואי התערובת, כתוצאה מכך, נשאר בטווח נמוך, והיהודים הוליכו את עצמם שולל להאמין כי הם יכולים להיות בו בזמן חלק מהחברה האמריקאית ונפרדים ממנה, לגמרי מעורבים חברתית כשהם מתחתנים בינם לבין עצמם.

היום, כפי שראינו, הסיטואציה שונה בתכלית. השאלה העולה נוכח תרבות שמקבלת נישואי תערובת ואף מעודדת אותם היא האם קבוצת מיעוט הנסמכת על אנדוגמיה יכולה לשרוד באמריקה של ימינו. במהלך המאה העשרים ואחת, הקהילה היהודית באמריקה תבחן את השאלה הזו תוך כדי ניסיון לקדם 'מדיניות של המשכיות' אל מול התרבות הנוכחית ופיתויה. התוצאות תדרושנה בחינה מדוקדקת, שכן לצד הכרעתן את עתיד יהדות ארצות הברית, מתוצאות אלה יהיה ניתן ללמוד שיעורים חשובים על יכולת הקיום של קבוצות מיעוט באמריקה ועל אופייה המשתנה של החברה האמריקאית בכללותה.

השאלה העולה נוכח תרבות שמקבלת נישואי תערובת ואף מעודדת אותם היא האם קבוצת מיעוט הנסמכת על אנדוגמיה יכולה לשרוד באמריקה של ימינו. במהלך המאה העשרים ואחת, הקהילה היהודית באמריקה תבחן את השאלה הזו תוך כדי ניסיון לקדם 'מדיניות של המשכיות' אל מול התרבות הנוכחית ופיתויה

 

 

* המאמר הוא תרגום מקוצר של המאמר: "Intermarriage in America: The Jewish Experience in Historical Context", in: S. Cohen and B. Susser, Ambivalent Jew: Charles Liebman in Memoriam, New York: JTS, 2007, 125–133. תרגם מאנגלית: שי פורסטנברג.

[1] "Marriage", Encyclopedia Britannica (15th ed., 1991), vol.7, 871.
[2] רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יב, א.
[3] Paul R. Spickard, Mixed Blood: Intermarriage and Ethnic Identity in Twentieth-Century America (Madison: University of Wisconsin Press, 1989), 4.
[4] Jacob R. Marcus, The Colonial American Jew (Detroit: Wayne State University Press, 1970), 216–217, 1226.
[5] Malcolm H. Stern, "The Function of Genealogy in American Jewish History", Essays in American Jewish History (Cincinnati: American Jewish Archives, 1958), 85; Marcus, Colonial American Jew, 1232; Jon Butler, The Huguentos in America (Cambridge: Harvard University Press, 1983), 187.
[6] Letters of the Franks Family (1733–1748): The Lee Max Friedman Collection of American Jewish Correspondence, ed. Leo Hershkowitz (Waltham: American Jewish Historical Society, 1968), 116–125.
[7] AJA 19 (November 1967), 142–143.
[8] Jacob R. Marcus, American Jewry: Documents Eighteenth Century (Cincinnati: Hebrew Union College Press, 1959), 52.
[9] Davis M. Heer, "Intermarriage", Harvard Encyclopedia of American Ethnic Groups, ed. Stephen Thernstrom (Cambridge: Harvard University Press, 1980), 514–515.
[10] Simeon Abrahams, "Interamrrying With Gentiles", reprinted in Abraham J. Karp, The Jews in America: A Treasury of Art and Literature (New York: Hugh Later Levin Associates, 1994), 83–85.
[11] Ruby Jo Kennedy, "Single or Triple Melting Pot? Intermarriage Trends in New Haven, 1870–1940", American Journal of Sociology 49 (1944): 331–56; idem, "Single or Triple Melting Pot? Intermarriage Trends in New Haven, 1870–1950", Ibid. 58 (July 1952): 56–59; Will Herberg, Protestant-Catholic-Jew: An Essay in American Religious Sociology (New York: Anchor Books, 1960 [1955]). For critiques see Ceri Peach, "Ethnic Segregation and Ethnic Intermarriage: A Reexamination of Kennedy's Triple Melting Pot in New Haven, 1900–1950", in Ceri Peach, Vaughan Robinson and Susan Smith, eds., Ethnic Segregation in Cities (London: Croom Helm, 1981), and Stanley Lieberson and Mary C. Waters, From Many Strands: Ethnic and Radical Groups in Contemporary America (New York: Russel sage Foundation, 1988), 232–235.
[12] Jonathan D. Sarna, "interreligious Marriage in America", The Intermarriage Crisis: Jewish Communal Perspectives and Responses (New York: American Jewish Committee, 1991), 2; Marshall Sklare, Observing America's Jews (Hanover, NH: University Press of New England, 1993), 236.
[13] Sklare, Observing America's Jews, 234–247, esp. 245.
[14] Barry A. Kosmin, ed., Highlights of the CJF 1990 National Jewish Population Survey (New York: Council of Jewish Federations, 1991), 14.
[15] Steven M. Cohen, "Why Intermarriage May Not Threaten Jewish Continuity", Moment 19 (December 1994): 95; see the responses in the April 1995 issue.
[16] The National Jewish Population Survey 2000–01 (New York: United Jewish Communities, 2003), 16.
[17] Jerusalem Report, 5 September 1996: 26–27.
[18] Jonathan D. Sarna, "interreligious Marriage in America", The Intermarriage Crisis: Jewish Communal Perspectives and Responses (New York: American Jewish Committee, 1991), 1–6; Paul R. Spickard, Mixed Blood: Intermarriage and Ethnic Identity in Twentieth-Century America (Madison: University of Wisconsin Press, 1989), 59ff, 344; Stanley Lieberson and Mary C. Waters, From Many Strands: Ethnic and Radical Groups in Contemporary America (New York: Russel sage Foundation, 1988), 173, 225; Robert Wuthnow, The Restructuring of American Religious: Society and Faith Since World War II (Princeton: Princeton University Press, 1988), 333 n. 58.
[19] Combined Jewish Philanthropies of Greater Boston, Community Report on the 1995 Demographic Study (Boston: Combined Jewish Philanthropies, 1997), 28.

*פרופ' יונתן ד' סרנה הוא פרופסור להיסטוריה יהודית אמריקאית וראש מרכז שוסטרמן ללימודי ישראל, אוניברסיטת ברנדייס