פרשות התורה ספר- במדבר

ספר במדבר מגלה לנו שסיגול הדיבור איננו דבר קל כלל ועיקר, ובני ישראל נכשלים בכך שוב ושוב. החידוש של ספר במדבר הוא שהדיבור הוא בעל משמעות לאומית, וכישלון בדיבור עלול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת לאומה כולה.

האם עלינו להיכנע לאתוס המתאווים או להיאבק בו בתוקף? התשובה הנכונה בעיניי היא: לא זו, אף לא זו. מחד גיסא, אסור להיכנע, שכן כניעה לתרבות הצריכה האין-סופית והנהיה אחרי התאוות והתאווה לתאוות, יצריכו הגברה מתמדת של המינון והתזמון.
מאידך גיסא אין טעם במאבק חזיתי בטבע האנושי. מי שחי בחברה הכללית לא יוכל להכריז מלחמה על כל מאפייניה, ולחיות כפרוש וסגפן. הפתרון הוא בהעצמת המודעות ליתרונות ולחסרונות של יצרי לב האדם, ובהבנת המניעים והמטרות שמוליכים אותנו לחזר אחר סיפוקים ולחפש ריגושים חדשים.

פרשת קורח מלמדת כי כורח המציאות האנושית הוא שיהיו לאדם ולעם יעדים ואתגרים, וכשאלה נעדרים עלולים לחדור תחליפים שליליים. הקשיש שעולמו התרוקן ירצה להיבלע באדמה, והילד שכל הזמן משתעמם יגרום להוריו לאבד שלווה. לכן אסור לנדוד במדבר החיים בלי תכנים, יעדים ואתגרים.

העין הרעה או הטובה היא הנקודה האריכמדית במידותיהם של אברהם מכאן ובלעם מכאן. להבנתי משמעותו של מושג זה מתייחסת למידה יסודית יותר, שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית.
אך האדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב ולחפש כיצד ניתן להיטיב, והשניה כדי לזהות את הרע, להיזהר מפניו ולמצוא דרכים להיאבק בו.

שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.