אפשר לטעון שהמתאווים היו ערב רב שכול עול פרק מעליו (תנחומא בהעלותך, טז). אפשר להסביר שהעם הבוכה למשפחותיו רק רצה שיתירו את איסוריו (ספרי בהעלותך, צ), אולם אני מעדיף לראות בהם אנשים רגילים אשר "היו כואבים ומצטערים" (רמב"ן), שכן כך תוכל פרשת המתאווים ללמדנו דבר מה על הטבע האנושי שלא השתנה הרבה מדור המדבר ועד דור המחר.
בני ישראל במדבר זכו למאכל בעל תכונות מיוחדות, שלדברי חז"ל, יכול היה האדם לחוש בו בכל טעם שירצה. הם נהנו לכאורה מגיוון אופטימלי, והיו אמורים לשמוח בחלקם, אך למרות זאת הם "התאוו תאווה", בכו והתלוננו: "מי יאכילנו בשר?! זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם… ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עיננו…" (במדבר יא, ד-ו). אם ניתן לחוש במן כל טעם שרוצים, על מה הם מתלוננים, הרי ביכולתם לחוש גם בטעמי בשר או דג כמו גם בטעם של מעדן?!
התשובה היא שהם "התאוו תאווה", כלומר התאוו לתאווה עצמה שהיתה חסרה להם. חלק גדול מהנאת האדם באוכל הוא בסקרנות שלפני האכילה, במראה העיניים, בריחות המאכלים ובעוד דברים נלווים. כאשר כל אלה אינם, עשוי המזון להשביע אך "נפשנו יבשה" נשארת, ללא תאווה וללא גירויים. בני ישראל מזכירים לי את הילד הפותח את המקרר המלא וגדוש בכל טוב, ומכריז: "אימא, אין מה לאכול…" על כל מה שהאימא תציע יענה הילד: "לא מתחשק לי", או בלשון עדכנית יותר: "לא בא לי". אכן, מה שחסר לילד היקר שלנו הוא חשק. הוא יכול אמנם להוציא מהמקרר כל טעם שירצה, אבל חסרים לו מעוררי חשק, מפני שכבר התרגל לקבל הכול ושום דבר לא מפתה אותו. הוא צריך כל פעם דברים אחרים וחדשים שיעוררו אצלו מחדש את החשק.
מה שנכון לגבי האוכל נכון גם בשאר תחומי החיים. עשוי אדם לקבל את מלוא סיפוקו, ועדיין ירגיש מחסור בתיאבון עצמו, בחשק וברצון. בני זמננו שמגוון גדול של טעמים וסיפוקים נגיש להם כל הזמן, התרגלו למצות את הנאותיהם במהירות רבה, והם מרגישים צורך בריגושים חדשים כל הזמן. האמירה: "מיציתי" נשמעת בקצב גובר והולך, ונוצר צורך מתמיד להתעדכן בחידושים, שינויים וגיוונים בכל תחום: אופנה ומאכלים, מוצרים טכנולוגיים ורהיטים, נופש ובילויים וכל דבר שזז או מזיז.
האם עלינו להיכנע לאתוס המתאווים או להיאבק בו בתוקף? התשובה הנכונה בעיניי היא: לא זו, אף לא זו. מחד גיסא, אסור להיכנע, שכן כניעה לתרבות הצריכה האין-סופית והנהיה אחרי התאוות והתאווה לתאוות, יצריכו הגברה מתמדת של המינון והתזמון. הרחבת השפע לא הופכת את בני האדם למאושרים יותר והגדלת הצריכה על הרב-גוניות העשירה ואפשרויות הבחירה שבה, לא הגבירו את שביעות הרצון של בני זמננו, ואף הובילו ליותר תסכולים, מתחים ודיכאונות.
מאידך גיסא אין טעם במאבק חזיתי בטבע האנושי. מי שחי בחברה הכללית לא יוכל להכריז מלחמה על כל מאפייניה, ולחיות כפרוש וסגפן. הפתרון הוא בהעצמת המודעות ליתרונות ולחסרונות של יצרי לב האדם, ובהבנת המניעים והמטרות שמוליכים אותנו לבקש שינויים בחיים, לרכוש מוצרים ולהגשים מאוויים, לחזר אחר סיפוקים ולחפש ריגושים חדשים.
עתה נוכל להבין כמה תמיהות בפרשה זו. ראשית יובן מדוע בניגוד לפרשיות קודמות, דווקא בפרשת המתאווים משה רבנו נשבר. הוא ידע היטב שבנושא זה לא יועילו הסברים ואין טעם בתחנונים. הרי מי שאיננו מסוגל לקבל הגבלות, ומתאווה תמיד לדברים חדשים, תאוותו לעולם לא תבוא על סיפוקה. היום הוא רוצה בשר, מחר ירצה חזה עוף ומחרתיים ברווז צלוי. "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה", כי לעולם לא אצליח לספק את משאלות ליבם, ולהניח את דעתם.
כעת מובנית תגובתו של ה' שמצד אחד נתן למתאווים בשר כפי שביקשו ומצד שני העניש אותם. כוונתו בכך לומר: אני מבין לליבכם, אך עליכם ללמוד לרסן את התאוות, שאם לא כן אין לה סוף. כדי שהעונש יהיה אפקטיבי והעם ילמד את הלקח, הם היו צריכים להתנסות בחוויה בה קיבלו את מה שהתאוו לו, ואחר כך בתחושה שגם משקיבלו אותו הם לא באים על סיפוקם. ה' אומר להם: " הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר… לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא".
מכאן מובן שמו של המקום בו נקברו המתאווים: "קברות התאווה". לכאורה היה צריך לקרוא למקום: "קברות המתאווים", שכן בו נקברו המתאווים שמתו בחרון אף ה' בהם. אולם מה שנקבר שם עבור כל עם ישראל היה התאווה עצמה. בעקבות ההתנסות שעברו, הם קברו את תאוותם, והפנימו שאין טעם ואין תועלת להתאוות כל הזמן לדבר מה אחר.
"איזהו עשיר? השמח בחלקו", כך לימדנו בן זומא (אבות ד, א), ורגילים להבין זאת כהמלצה להסתפק במועט, להימנע מפעילות כלכלית ולהישאר פסיבי ואדיש לענייני החומר שבעולם, שכן "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו", ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" וכו' (קהלת רבה א).
ברם, להבנתי השמח בחלקו רשאי לערוך שינויים בחלק שנפל בגורלו, להגדילו, להקטינו ולפעול בו בהתאם לצרכיו המשתנים. בן זומא לא אמר: "איזהו עשיר? המסתפק במועט" או: "איזהו עשיר? השמח במה שיש לו". הדרישה שלו היא שהאדם ישכיל להבין מהו החלק שמתאים לו, וידע להשיג חלק זה ולהסתפק בו. בן זומא מתריע מפני מצב בו אדם רוצה את מה שאין לו מתוך חיקוי של האחר או קנאה בו. הוא מזהיר שלא תיכנס לחובות כדי לרכוש בית שאינו לפי מידותיך ורכב שאינו נחוץ לצרכיך. אל תטפח את הדשא רק בגלל הדשא של השכן, אבל תשקיע ברכב טוב ובטיחותי אם אתה מרבה להתגלגל על הכבישים, ותשקה את הדשא שיגדל יפה אם אתה מרבה להתגלגל עליו עם הילדים. הווה מודע לצרכיך, למניעך ולמטרותיך, וכך תהיה שמח בחלקך.
