התגובות הפרו-פלסטיניות שנשמעות בעולם אוחזות בגישה הנמנעת מלבחון את "האירוע כשלעצמו" ומנסה להעריך את הטבח שביצע חמאס מתוך הקשרו הרחב. הגם שיש בגישה זו משהו מתוחכם וחיוני בשעת שגרה, היא לוקה בעיוורון מוסרי בשעת הופעתו של מאורע חריג, כפי שקרה כעת
על "אלימותו" של החמאס נשמעו גינויים רפים, בהססנות ובלב כבד, בקמפוסים אוניברסיטאיים גדולים באמריקה ובאירופה, כמו גם בשוּרות רבות של ספסלי פוליטיקה רדיקלית. דובּר שם על "גינוי האלימות משני הצדדים"; על כך שהפוגרום החמאסי הוא בהחלט "שלילי" ו"לא מקובל", כמו כל "הרג" של "אזרחים חפים מפשע"; על "מעגל האלימות הבלתי פוסק" ועל "הטרגדיה האזורית"; ובעיקר על החובה להוביל להפסקת אש מידית כדי להפסיק את "שרשרת המוות האינסופית".
מאוחר יותר החלו הפגנות פרו פלסטיניות מוכרות בעקבות "המתקפות הישראליות על עזה". כאילו לא התרחש טבח נורא שעות ספורות לפני כן בישראל על ידי נציגי אותו "סבל פלסטיני". כאילו ההיסטוריה האנושית לא רשמה ביומנה ימים אחדים לפני כן את אחד הפוגרומים המזעזעים ביותר שהיו בה. כאילו התקיפות הישראליות בעזה לא יכולות להיות אלא פרי נואל של אימפריאליזם רצחני המלקק את ידיו בהנאה בשעה שהוא משליט את סדריו ברחוב העזתי מן האוויר. הרטוריקה הפכה במהירות להיות רטוריקה "אובייקטיבית", זו הממספרת את הסבל, מייצרת סימטריה, סופרת הרוגים "בצד הישראלי" מול הרוגים "בצד הפלסטיני" ומבקשת בשל כך "להפסיק באופן מידי" את "מכונת ההרג והדיכוי הישראלית" ואת "שחרור החטופים" כמו גם "הפסקת אש מידית".
החריקה הצורמת במקרה הזה נשמעת לרבים בוטה מאוד ומעוותת, כזו שעברה את גבולות השיח האפשרי. נדמה היה כי נשמעה אנחת רווחה כאשר נפלה רקטה על בית חולים בעזה, וכלי התקשורת עטו על הטענה של חמאס כי ישראל הפציצה את בית החולים. הינה חזרנו לפאזל המוכר, החלקים השונים שָבוּ ומצאו את מקומם בקלות, ומה שנראה כמו פוגרום חסר תקדים התחיל להסתדר בתוך המשחק הסימטרי המוכר. ההבנה המאוחרת כי ישראל לא עומדת מאחורי הירי הזה לא עמדה לה שעות אחר כך, כאשר מיליארדי אנשים בעולם כבר יצאו להפגנות אנטי ישראליות קיצוניות מתוך שכנוע עמוק. מי שנחשף להוכחות לאחר מכן לא נחשף אלא ל"מניפולציה ישראלית".
ההתנגדות של רבים לקולות הללו נובעת מפחד ומתחושה של חוסר הבנה, ופחות מתוך ניסיון לזהות את ההקשר המוסרי הרחב שבו טענות אלה מועלות. עובדות אלה גורמות לכך שפעמים רבות, ביקורת על הקולות הללו מובילה באופן ספונטני אל עמדות ריאקציונריות ולאומניות, עמדות הממשיכות בדיוק את אותה לוגיקה "דו צדדית", מה שלא מאפשר ביקורת של ממש.
הקולות הרפויים והמוכרים הללו, הנשמעים מאזורים מסוימים של שמאל "ביקורתי" בקמפוסים נחשבים ברחבי העולם המערבי ואפילו במדינת ישראל, מחייבים חשבון נפש עמוק ומענה מידי, והם דורשים עבודת היקף ועומק רחבה, מה שכמובן לא יוכל להיעשות כאן. עם זאת, בשורות הבאות אבקש לעשות שני דברים עיקריים: ראשית, להניח ראשי פרקים תמציתיים לאכסנייה המוסרית המאפשרת את הרדיקליות הזו, כמו גם לטעון לכשל המוסרי היסודי שהיא לוקה בה; שנית, לטעון טענה חיובית על ההכרח המוסרי שבהתייחסות לפוגרום מן הסוג הזה כאל רוע, שאכנה אותו רוע טהור, המחייב התייחסות קיצונית. כל התייחסות יחסית לרוע טהור מן הסוג הזה היא כשל מוסרי.
הקטגוריה של החריג
הנושא הוא אינפלציה של הלכי מחשבה פוליטיים מקובלים בהקשרים שבהם הם כבר לא מצליחים להכיל את הסיטואציה. האינפלציה של הלכי מחשבה רדיקליים במקרה זה באה לידי ביטוי בעובדה הפשוטה, שהם עומדים מול אינפלציה של מאורעות ושל רוע, וממילא מול תגובה הנראית כקיצונית לאותם מאורעות. מה שעומד בפנינו הוא אפוא החריג: פוגרום וטבח כמו זה הנוכחי הוא מאורע חריג אשר בשל כך גם דורש תגובה חריגה.
יש צורך אקוטי בהכרה בעובדה כי מדובר בקטגוריה של החריג. הביקורת הכללית שאציב כאן היא על היעדר הקטגוריה של החריג במחשבה הפוליטית הרדיקלית. היא מפטירה כאשתקד גם כאשר המציאות היא חריגה, וממילא מכניסה את המאורע לתבניות מוכרות ושגרתיות: "מלחמה", "סכסוך", "אלימות" ואף "טרור". קטגוריות אלה מבקשות לעמעם את ממד החריגות שבמאורעות הללו, וממילא לבקר באופן קליל את התגובה החריגה אף היא.
מה שאבקש לטעון הוא שחשיבה מוסרית מוכרחת להחזיק באפשרות קיומו של החריג, ברוע החריג, בתגובה החריגה, ואי הכרה בכך היא כשל מוסרי בסיסי. טענתי היא כי קיומו של ממד החריג הוא המאפשר אפשרות מוסרית בכלל בכך שהוא מחייב בחינה של מקרה פרטי ולא כללי, ומחייב לצאת מהאדישות לרוע "הישיר", מבלי ליפול לתוך הכשל הדוגמטי של העיוורון וקהות החושים מתוך אוטומטיות של מחשבה.
ארבע דרכי מחשבה מקובלות עומדות במרכז הפוליטיקה הרדיקלית הזו:
א. אוניברסליות: הפחד לתפוס צד
דרך המחשבה הראשונה היא זו האוניברסלית. הנטייה להתעלות אל מעבר לצדדים כדי להבין את הסיפור ממבט אוניברסלי, ממעוף הציפור. מחשבה ביקורתית מבקשת להתעלות מעל לסיטואציה המקומית כדי לראות אותה מעבר לחולשות הלוקאליות שלה. כך, "צדדים" נתפסים כפרסונליים, מקומיים, וממילא לא אובייקטיביים. ניטרליות זו עומדת בבסיס הפוליטי של הרבה מן הפרויקטים הליברליים וגם זכתה למנות הגונות של ביקורת בשל היומרה הא-פוליטית שלה, כמו גם בשל אי הרגישות שהיא עלולה ללקות בה.
הפחד "לתפוס צד" ממשיך גם כאשר מופיע מאורע חריג. זהו פחד להיתפס באופן "קטן" כחלק מן המשחק, במקום לקבוע את כלליו מלמעלה. אולם ניטרליות בזמן קריטי היא כשל מוסרי מובהק, שכן ישנם זמנים שבהם הניטרליות עצמה הופכת לצד האלים בסיפור. אם רוע קיצוני דורש תגובה קיצונית, הרי שהימנעות מתגובה זו היא השתייכות לצד האדיש, וממילא לצד שאינו מייחס חשיבות מוסרית למה שקורה. הביקורתיות במקרה זה כבר איננה ביקורתיות אלא מחדל.
ב. המבנים: רדוקציה של הביקורתיות
אחת הפרקטיקות המשמעותיות של הפוליטיקה בשמאל היא היכולת לבקר מבנים ולגלות מה מסתתר מאחוריהם באופן מתוחכם. היכולת לזהות ניצול מאחורי מה שנראה כמבנה מוסדי תקין; היכולת לזהות שימוש לרעה מתחת לפני הקרקע באזורי שקט; היכולת לבחון יחסי כוחות בלתי גלויים המבעבעים מתחת לפני השטח; היכולת לזהות צורות רבות של הגבלה ואזיקים מסוגים שונים במערכת הנראית פורמלית כמערכת שוויונית ובעלת חירות. הפניית המבט אל מתחת לפני השטח, ואף "גילויו", היא הנהרת מה שמסתתר מאחורי המוסדות הרשמיים והאידיאולוגיות הרשמיות. דרך זו אינה אופיינית רק לפוליטיקה (כמו במרקסיזם, בניאו מרקסיזם, באידיאולוגיות של מהפכה, בפוסט קולוניאליזם ועוד), אלא היא מהווה חלק בלתי נפרד מתפנית מדעית ותרבותית בשלהי המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים, תפנית הקשורה לדמויות כמו מרקס, ניטשה ופרויד: "גילוי" ארכיוני הנפש והתת מודע על ידי פרויד; "גילוי" מלחמות המעמדות ויחסי הכוח על ידי מרקס; "גילוי" הרצון לעוצמה מאחורי "מוסר עבדים" אצל ניטשה, ועוד. אלה "גילויים" של מה שמתחת לפני הקרקע המבקשים באופן מתמיד לדחות את המופעים "כשלעצמם" כשקריים, כמסתירים, ואת המאמינים בהם ככאלה כנאיביים, כלא מתוחכמים, ובעיקר, כשותפים להפעלת הכוח הממוסד הזה למטרות רווח ואינטרסים סמויים.
דרך זו אמנם איפשרה צורות רבות של תחכום פוליטי אבל היא הובילה למצב שבו הפרספקטיבה היחידה האפשרית היא הפרספקטיבה המתעלמת מן המופע עצמו לטובת "ההקשר הרחב" שלו, שכן כל מאורע קונקרטי לא יכול להיות מובן במשטר מחשבה זה מבלי להביע את עצמו דרך ההקשר הרחב. אי אפשר לחשוב על ההתנגדות הפלסטינית מבלי לחשוב על סיפור הכיבוש והנישול של הפלסטינים מן המרחב כאן ומשנות הדיכוי של המשטר הישראלי.
הפרספקטיבה הזו היא אמנם פרספקטיבה הכרחית כאשר מבקשים לחשוב על ההקשר הרחב, אולם הרדוקציה של הסיפור כולו להקשר הרחב, היא המייצרת כשל מוסרי, שכן הרדוקציה הזו לא מאפשרת להבין מאורע כשלעצמו ולדון אותו כפי שהוא. מבחינה פנומנולוגית, למאורע כשלעצמו יש משמעות, ומשמעות קריטית כשמדובר במאורע חריג כמו טבח. השיפוט המוסרי מחייב השעיה (ולא דחייה) של סיפור יחסי הכוחות, השעיה הדומה להשעיה פנומנולוגית ("אפוכה" בפילוסופיה של הוסרל), כדי לאפשר את המבט הישיר על הטרגדיה כפי שהיא. "ההקשר הרחב" אינו יכול לתת לנו לחמוק מן המבט לתוך עיניו של האחר העומד מולי, כפי שניתח אותו לוינס כאתיקה ישירה. "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה", במקרים אלה אין כל אפשרות להתחמק כמו קין ולשאול בהיתממות "השומר אחי אנוכי?"
ג. תועלתנות: התמקדות בתוצאה
הדרך השלישית היא הדרך התועלתנית שהשתלטה על אזורים רבים בחשיבה האתית במערב. דרך זו נוטה לדחות לא רק תפיסות דאונטולוגיות של המוסר, תפיסות אתיות המושתתות על שאלות כוונה, אלא היא נוטה לדחות גם דרכים רבות המבקשות לבחון אלמנטים נוספים, אלמנטים כמו מטרת הפעולה, תכליתה, צורתה, ההקשר שבו היא נעשית, האופן וכו', ולצדד רק בשאלת התוצאה בפועל. מכאן צריך להבין את מה שניתן לכנות "אובססיית המספרים" ואת הדרישה המתמדת והטורדנית ל"פרופורציונליות" ו"לתגובות פרופורציונליות".
בלוגיקה הזו, ההשוואה בין מספרים מהווה את האופן הנכון לתאר את מה שהיה, וכך, מאורע שבו נטבחו בפוגרום שנאה אכזרי 1500 בני אדם, נמדד ביחס לתגובה הצבאית לאותו פוגרום, המבקשת להתמודד עם האיום של מבצעיו ולהתגונן מפניו, שבה נהרגו 5000 בני אדם – נמדד רק בקשר לשאלת המספרים. מספר ההרוגים הוא הקובע את ההצדקה האתית ולא האלמנטים הנוספים המלווים את הנושא. על פי הלוגיקה הזו, הדרך לבחון אם ידם של הגרמנים במלחמת העולם הייתה על העליונה מבחינה אתית, הייתה לכאורה לבחון את מספרי הנספים בגרמניה מול הנספים באנגליה או בארצות הברית, מה שמוביל כמובן לאבסורד מוסרי טוטלי.
המספרים מהווים את אחת ההטעיות והכשלים הגדולים ביחס למה שמתבקש כתגובה מוסרית. המספרים מבקשים לבחון הכול מפרספקטיבה חיצונית תוך התעלמות מובהקת מן השיפוט המוסרי עצמו, דהיינו מן האיכות של המאורע, מן השאלה מה משמעותו האתית, האם הוא אירוע של התגוננות או פוגרום רצחני. אופן החשיבה הזה מהווה את מה שניתן לראות לא רק כקהות חושים ולקות שיפוטית אלא כביטול החוש המוסרי בכלל. זאת הפקרה של המאורע עצמו כמאורע בעל חשיבות מוסרית.
ד. מצבי חירום אמיתיים
ההבנה כי השואה הייתה חריגה, כזו הנבחנת מעבר למבנים הרגילים של מלחמות וסכסוכים, הינה הבנה שאיפשרה ביתר שאת את החשיבה על מצבי חירום, וממילא את מה שמאפשר לראות מאוחר יותר ובהקשרים אחרים כ"מלחמה בטרור". מלחמה בטרור כמצב חירום. "מלחמה בטרור" איפשרה גם את החשיבה אל מעבר לכללים הרגילים של הפוליטיקה או הדיפלומטיה ומעבר לחוק. נוצרה הבנה ש"חשיבה מעבר" היא חשיבה הכרחית, אם רוצים לדון בדברים באופן משמעותי תוך התמודדות של ממש עם האיומים העומדים בפתח.
אלא שהמחשבה הפוליטית הרדיקלית העלתה ביקורת נוקבת על קטגוריות אלה. פילוסופים כמו ג'ורג'יו אגמבן הראו בעבודתם באופן משכנע עד כמה המסגרת של "מלחמה בטרור" או "מצב חירום" מאפשרת לאקונה שבה מדינות עושות ככל העולה על רוחן בלי לתת על כך דין וחשבון. כל אימת שמדינה או גוף מוסדי מבקש לפעול באופן חופשי וללא ביקורת, הוא עשוי להשתמש בקטגוריה של ה"טרור" כדי לפעול באופן חופשי מעבר למגבלות החוק, כללי המלחמה והכללים ההומניטריים.
ביקורת חשובה זו העומדת במרכזה של חשיבה פוליטית רדיקלית כיום, היא גם מפתח פעמים רבות לכשל מתודי המוביל לאבסורדים. כשל זה הוא העיוורון לעובדה כי הקטגוריה של מצב חירום קיימת לפעמים באמת. הביקורת על השימוש המופרז במצבי חירום ועל הבעייתיות שבשימוש הזה מכניס את האלמנטים הביקורתיים למערכת חשיבה אוטומטית ודוגמטית, וכך, אף במצבי חירום של ממש מופעלת המכונה האוטומטית של הביקורת בלי לבחון את השאלה הראשונית, אולי כאן, בניגוד לשגרה, אכן מדובר במצב חירום?
רגישות מוסרית ישירה
סיכום הנקודות שהועלו עד כה מתאפשר דרך ביקורת כללית אחת: הניסיון להכניס את המאורעות לתוך סדר רחב, מעבר לאירוע כשלעצמו, יש בו משהו מתוחכם וחיוני בשעת שגרה אבל הוא לוקה בעיוורון מוסרי בשעת הופעתו של מאורע חריג שאינו יכול להימדד בכלים הרגילים. הטבח שביצע החמאס חורג באופן מהותי מקטגוריות המחשבה הללו. השימוש בקטגוריות חשיבה ביקורתיות שגרתיות בעת הזו מלמד על האוטומטיות של אותה ביקורת פוליטית ועל ההתאהבות שלה במבנים הביקורתיים במקום בביקורת עצמה. קטגוריות חשיבה אוטומטיות אלה המופעלות גם במצבי חריגה, ממשיכות לחשוב על אותם סדרים ומבנים שחוקים כמו החלוקה בין כובש לנכבש, בין פעולה ריבונית לפעולת התנגדות, קטגוריות הלקוחות מביקורת הקולוניאליזם ומן הפוסט קולוניאליזם, ובעיקר מחשיבה דוגמטית מוטה מראש על הצדדים "הנכונים" (עזה כצד "הנכון" בסיפור לעומת ישראל), אין בהם כוח מספיק כדי לנתח מבחינה מוסרית את הסיטואציה הקיימת.
רגישות מוסרית נולדת בראש ובראשונה מהמפגש עם האירוע עצמו, מהיכולת להישיר מבט למקרה הפרטי ולבודדו מהכלל המטשטש. הניסיון "להישאר מבחוץ" ולבחון את "הסדר הרחב", אינו מתוחכם יותר אלא עיוור יותר. מקהה חושים. לעמוד מול אירוע של פוגרום וטבח אכזרי הנעשה בידי בוזזים ופורעים ללא שמץ של רחמים, קריעת גופות, שריפת ילדים לעיני הוריהם, וקיצוץ אברי אנשים בפני ילדיהם, ראשים כרותים, אונס אכזרי, עינוי קשישים וריטוש נשים בהריון, שריפת משפחות ושריפת יישובים חסרת רחמים, לחפים מפשע, אנשים רנדומליים בשגרת יומם שפשעם היחיד הוא זהותם המולדת, ועדיין לדון זאת בכלים השחוקים של "פשעי מלחמה", "הרג", "מעשים לא מקובלים", להעניק למאורע שאין לו מילים מילים בנאליות מן הארסנל המשפטי, זה עיוורון מוסרי ולקות מוחלטת ברגישות המוסרית.
ההכרה בחריגות המאורע מאפשרת לעסוק במשמעות של רוע "טהור". לא מדובר כאן בנושא שהעסיק פילוסופים מקדמת דנא על רוע דיאבולי (שטני) או "מוחלט". שכן המחשבה כי האדם, כל אדם, אינו מסוגל לרוע מוחלט (רוע לשם רוע) כפי שסברו הרבה מן היוונים, וכפי שסבר קאנט, עדיין אפשרית. אל לנו להכניס זאת לתבניות הפסיכולוגיות המדברות על הקטגוריה של ה"פסיכופת". אולי עדיין ניתן לדבר על "הבנאליות של הרוע" כפי שעשתה חנה ארנדט. ועם זאת, המבנה הפנומנולוגי של הרוע מאפשר ומחייב הכרה ברוע "טהור", לא מבחינת הכוונות אלא כזה שסוג האירוע עצמו, אותה חריגות שלו, נמצאת בקטגוריה חריגה מזו המכניסה לסדר כללי. חייבת להיות כאן השעיה של הסדר הכללי כדי לאפשר שיפוט מוסרי.
הכרה בחריגות הזו, בקיומו של "רוע טהור", מחייבת ממילא גם הכרה בתגובה "טהורה", שכן אם הרוע הוא טהור, התגובה האפשרית היחידה היא הכחדתו. הלוגיקה אינה לוגיקה של מלחמה, מאבק וסכסוך, אלא מלחמה נגד הרוע, קטגוריה שהרבה מן החשיבה הפוליטית הרדיקלית השכּיחה תחת ערימות גדולות של ביקורת פוליטית. העמידה מול אירוע של רוע טהור או רוע צרוף והמרתו לכדי קטגוריות בנליות של סדר פוליטי, היא קהות חושים מוסרית המעידה על ניוון חמור שפשה בחשיבה הפוליטית המקובלת.
__________________________________________________________
*מנחם נאבת גר בירושלים, כותב ומלמד בתחומי היהדות והפילוסופיה
