פרשת בראשית מתארת את החטאים הראשונים של האנשים הראשונים: חטא האכילה מעץ הדעת, וחטא הרצח הראשון. ניתן לראות חטאים אלה בתור שני אבות החטאים של המין האנושי, כאשר הראשון הוא ראש לחטאים שבין אדם למקום והשני הוא ראש לחטאים שבין אדם לחברו.
ברובד הבסיסי ביותר המריבה שהתגלעה בין רועי אברם ורועי לוט בפרשת "לך-לך" החלה ככל הנראה על רקע של עודף רכוש ומקנה וחוסר שטח עבורו: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב… וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים… וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". בדרך זו הלך הרמב"ן שהסביר פרשה זו על דרך הפשט, והסביר אותה כסכסוך אזרחי על שטחי מרעה.
מעשה ביהודי אמריקאי שהגיע לבית הכנסת בסוף חודש תשרי לומר קדיש על אביו. הרב ניסה לשכנע אותו שיבוא גם בשבת הקרובה לבית הכנסת, ואמר לו: "אנחנו בשבת פרשת "נח", היה מבול וכמעט כולם נהרגו. כדאי לך לבוא, יהיה מעניין". "אני לא יכול לצערי לבוא", אמר האיש, "אבל אין בעיה, כבוד הרב, שלח לי בבקשה את מספר החשבון, ואדאג להעביר כסף למען הניצולים…" נזכרתי באותו יהודי רחוק, כיוון שהמסקנה שלו מתאימה מאוד למסר החשוב ביותר שעולה, לדעתי, מתוך פרשת נח.
מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שהם החליטו לפנות לייעוץ. כשהגיעו ליועץ, כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אחד אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע אחד את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך. הגבר ענה מיד וללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו – והשכנים הקשיבו"…
הכל רוצים להזדקן, אך איש אינו רוצה להיות זקן. דא עקא, הזדקנות היא עדיין הדרך היחידה לאריכות ימים, אין עוד מלבדה. מי שאחראי על המצאת פטנט הזקנה הוא, לדברי חז"ל, לא אחר מאשר אברהם אבינו. אברהם היה הראשון עליו נאמר בתורה שהיה זקן, ולדעת חכמים התורה מציינת זאת משום שלפניו לא היה אדם שניכרו עליו אותות הזקנה. הזקנה לא קפצה על אברהם בתור עונש, והיא לא הופיעה בעל כורחו, אלא דווקא על-פי רצונו של אברהם.
פרשת דברים ותשעה באב קוראים לנו לצמצם נרגנות ואווירת קיטורים, להיזהר משנאה ומהטחת האשמות, ולהגביר הסתכלות חיובית של כל אדם על חברו, של כל מגזר ותנועה חברתית על קבוצות אחרות. אם נעשה זאת נוכל לעטות ארשת של תשעה באב על פנינו רק ליום אחד בשנה, יום הצום עצמו.
מה בא משה לחדש או לחדד בנאומו הארוך שבפרשת 'עקב'? במבט ראשון נראה שהוא חוזר שוב ושוב על אותו רעיון מוכר: יש לשמור את מצוות ה', ולא לשכוח את טובותיו וחסדיו. אולם במבט שני אפשר להצביע על עיקרון מרכזי בנאום, המתומצת במילת הכותרת של הפרשה: "עקב". המילה "עקב" פירושה: בגלל; מפני; כיוון; בעקבות וכדומה. אולם דומה שדווקא היא נבחרה מכל המילים בעלות אותה משמעות, משום שהיא רומזת גם לחשיבותה של עקביות. זו הדרישה העיקרית אשר משה שואל מעמנו בפרשה זו: היו עקביים!
המושגים שמיעה וראיה ממלאים תפקידים חשובים בעולם היהדות, כאשר במקרים מסוימים המושג המרכזי הוא שמיעה ובמקרים אחרים ראיה.
דומני שההבחנה בין המושגים היא שהפועל שמיעה מתייחס בתורה להפנמה ולהטמעה של דברים. לכן למרגלות הר סיני אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". פעלי הראיה, לעומת זאת, מתייחסים לצורך להסתכל למרחוק, ולהתבונן במבט רחב. שמיעה עניינה בממד העומק, ראיה עוסקת בממד האורך בהתבוננות הצופה לטווח ארוך
בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי תופסים מקום מרכזי בפרשתנו, וראשי התיבות שלהם משכ"ן: מלך, שופט-שוטר, כהן, נביא. כשהם פועלים באופן אידיאלי הם עשויים לתרום רבות להשראת שכינה בישראל. חוט אחד שוזר את דרישותיה של התורה מכל שדרת המנהיגות הזו, והוא התביעה לשמש מופת מוסרי, ולהציב דגם של התנהגות שמרכיביו הם צדק וענווה, כפיפות לשליחות ויראת שמים.
בספר 'דברים' אין יותר שונאים ואויבים מישראל, אלא כולם אחים. נראה שאפשר להוסיף על דבריו, שספר 'דברים' מדבר אל עם העומד להיכנס לארץ, ולקראת הכניסה לארץ יש צורך מיוחד לחנך את עם ישראל לאחווה, ולהטמיע נקודת מבט לפיה כל אדם יראה את חברו כאחיו. מסיבה זו התורה חוזרת שוב ושוב (שש פעמים!) על הכינוי "אחיך" בנוגע למאבד האבדה או לבעל בהמת המשא האנונימיים
משה רבנו, כך מתברר, הבין שאם במדבר סיני היה מתאים לדבר אל עם ישראל כאל גוף קולקטיבי, ולנקוט כל הזמן בלשון רבים, הרי שלפני הכניסה לארץ, כאשר העם עומד להתפצל, להתפרק ולהתפרט לפרטים, יש לשנות סגנון ולדבר אל ליבם של בני ישראל כיחידים.
עם ישראל מסיים בפרשתנו את תקופת ההליכה במדבר, שהיתה עבורו בגדר טירונות. עכשיו, לפני הכניסה לארץ, יש להם כבר היכרות עם בורא עולם, והתנסות מתמשכת עם קיום מצוותיו על הקושי והנועם שבהם, והם בשלים לברית שבה כל אחד יכול לזקוף קומה ולהרגיש שהוא ניצב לפני ה'.
בגיל שלו אנשים לא נוהגים להתרוצץ, ברם, משה רבנו הוא אדם שאינו מפסיק ללכת קדימה. הוא לא מוכן לדרוך במקום אפילו לא יום אחד. משה רבנו לקח ברצינות את מה שכתב בתורה "אם בחוקותי תלכו". הסיסמה שלו היתה כמילות השיר הידוע: "יש ללכת ללכת, יש לנוע לנוע
פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה היחידה בתורה שלא קוראים אותה בשבת אלא בחג. בהיותה נקראת בשמחת תורה נפלה בחלקה הזכות להיקרא שוב ושוב. אולם ניטלה ממנה תשומת הלב והעיון הראויים לתכניה. שמחת סיום התורה בולעת אל תוכה את קריאת סיום התורה, ומעלימה את הפרדוקס הגדול – כיצד ייתכן שאנו צוהלים תוך שאנו קוראים על מות משה?
חג שבועות, כמו סוכות ופסח משלב בתוכו חג חקלאי (חג הקציר והביכורים) וחג היסטורי (חג מתן תורה) ובמפגש שבין השניים מונחת מגילת רות, המתרחשת בעונת השנה הזו ומספרת את סיפורה של רות המואביה רבת החסד, אל לב ההיסטוריה היהודית כסבתו הגדולה של דוד המלך.
לפניכם מקבץ של ארבעה מאמרים העוסקים בדרכים שונות במפגש בין התורה והחיים, היחס לגרים, מנהיגות, דרך ארץ ועוד.
ספר במדבר מגלה לנו שסיגול הדיבור איננו דבר קל כלל ועיקר, ובני ישראל נכשלים בכך שוב ושוב. החידוש של ספר במדבר הוא שהדיבור הוא בעל משמעות לאומית, וכישלון בדיבור עלול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת לאומה כולה.
נראה שמידת הענווה עליה לימד מתן תורה מכילה מורכבות של הכרת האדם בערך עצמו, ובה בעת הימנעות מהפרזה בערך עצמו, וזהירות מלהתהדר ולהתנשא על אחרים. אין אפוא כל רע בדימוי עצמי גבוה או בביטחון עצמי תקין. אדרבה, כשהם מחוברים למציאות, לא גורמים לניפוח האגו ולא מהווים מטרד לסביבה, אלה תכונות ראויות ומועילות. גאווה, לעומת זאת, היא במקורותינו תכונה מגונה שיש לשנותה.
האם עלינו להיכנע לאתוס המתאווים או להיאבק בו בתוקף? התשובה הנכונה בעיניי היא: לא זו, אף לא זו. מחד גיסא, אסור להיכנע, שכן כניעה לתרבות הצריכה האין-סופית והנהיה אחרי התאוות והתאווה לתאוות, יצריכו הגברה מתמדת של המינון והתזמון.
מאידך גיסא אין טעם במאבק חזיתי בטבע האנושי. מי שחי בחברה הכללית לא יוכל להכריז מלחמה על כל מאפייניה, ולחיות כפרוש וסגפן. הפתרון הוא בהעצמת המודעות ליתרונות ולחסרונות של יצרי לב האדם, ובהבנת המניעים והמטרות שמוליכים אותנו לחזר אחר סיפוקים ולחפש ריגושים חדשים.
