ספר במדבר מגלה לנו שסיגול הדיבור איננו דבר קל כלל ועיקר, ובני ישראל נכשלים בכך שוב ושוב. החידוש של ספר במדבר הוא שהדיבור הוא בעל משמעות לאומית, וכישלון בדיבור עלול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת לאומה כולה.
נראה שמידת הענווה עליה לימד מתן תורה מכילה מורכבות של הכרת האדם בערך עצמו, ובה בעת הימנעות מהפרזה בערך עצמו, וזהירות מלהתהדר ולהתנשא על אחרים. אין אפוא כל רע בדימוי עצמי גבוה או בביטחון עצמי תקין. אדרבה, כשהם מחוברים למציאות, לא גורמים לניפוח האגו ולא מהווים מטרד לסביבה, אלה תכונות ראויות ומועילות. גאווה, לעומת זאת, היא במקורותינו תכונה מגונה שיש לשנותה.
האם עלינו להיכנע לאתוס המתאווים או להיאבק בו בתוקף? התשובה הנכונה בעיניי היא: לא זו, אף לא זו. מחד גיסא, אסור להיכנע, שכן כניעה לתרבות הצריכה האין-סופית והנהיה אחרי התאוות והתאווה לתאוות, יצריכו הגברה מתמדת של המינון והתזמון.
מאידך גיסא אין טעם במאבק חזיתי בטבע האנושי. מי שחי בחברה הכללית לא יוכל להכריז מלחמה על כל מאפייניה, ולחיות כפרוש וסגפן. הפתרון הוא בהעצמת המודעות ליתרונות ולחסרונות של יצרי לב האדם, ובהבנת המניעים והמטרות שמוליכים אותנו לחזר אחר סיפוקים ולחפש ריגושים חדשים.
מנהיגות דורשת איזון נכון בין ענווה לתקיפות ובין ביטול עצמי לסמכותיות בלתי מתפשרת. המצב האידיאלי הוא שמנהיגים יצטיינו במידת הענווה בחייהם האישיים, אך יתאפיינו בתקיפות בפעילותם הציבורית, בה עליהם לייצג את שולחיהם ולממש את העקרונות שלמענם הם נבחרו.
פרשת קורח מלמדת כי כורח המציאות האנושית הוא שיהיו לאדם ולעם יעדים ואתגרים, וכשאלה נעדרים עלולים לחדור תחליפים שליליים. הקשיש שעולמו התרוקן ירצה להיבלע באדמה, והילד שכל הזמן משתעמם יגרום להוריו לאבד שלווה. לכן אסור לנדוד במדבר החיים בלי תכנים, יעדים ואתגרים.
בעבר הדרך המקובלת יותר בעם ישראל היתה לקיים מצוות מתוך אמונה תמימה, ומבלי לעסוק בטעמיה ובמשמעויותיה. אולם מעת שהחלה תנועת ההשכלה והנאורות, והתפתחו הרציונליזם, המדע והחשיבה הביקורתית קשה לחנך לתמימות ולהשעיית החקירה השכלית. דומני, שבפרפרזה לפרה אדומה, אפשר לומר על העיסוק בטעמי המצוות שהוא מקלקל את התמימים ומתקן את השכלתנים.
העין הרעה או הטובה היא הנקודה האריכמדית במידותיהם של אברהם מכאן ובלעם מכאן. להבנתי משמעותו של מושג זה מתייחסת למידה יסודית יותר, שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית.
אך האדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב ולחפש כיצד ניתן להיטיב, והשניה כדי לזהות את הרע, להיזהר מפניו ולמצוא דרכים להיאבק בו.
מנהיגים דגולים רבים התאפיינו בצעירותם בלהט ובנחישות לפעול למען הצדק באופן מהיר וישיר וניחנו באצבע קלה על ההדק, ואילו בבגרותם התמתנו וידעו לשקול כל תגובה בכובד ראש.
צעירים רוצים לתקן את העולם, והם בטוחים שרק הדרך האחת בה הם דוגלים יכולה לעשות זאת. כשמתבגרים, נחשפים למורכבות שבמציאות, ויחד איתה מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.
בפרשתנו, על סף הכניסה לארץ, מובאת רשימת המסעות שנסעו בני ישראל במדבר במהלך נדודיהם. הפירוט הרב של כל המסעות ומקומות החניה נראה מיותר, וברצוני להציע שמטרתו היתה לעצב את הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של האומה. בסקירה לאחור מקבלות כל תחנות המסע משמעות חדשה כחוליות בתוך תהליך.
