ירושלים של שלום – הרהורים לקראת יום ירושלים / יוסקה אחיטוב

…ירושלים כיורָה רותחת בכבדות, דיסה

בִּיצתית, וכל הבנינים בה – בועות בולטות,

בַּבות עינים נדחקות מתוך חוריהן,

צורת כִּפָּה, צורת מגדל, צורת גג שטוח או משופע

הכל בועות לפני התפקעות, ואלוקים

נוטל את הנביא הקרוב אליו באותו רגע,

וכמו בכף מבשלים הוא בוחש בה ובוחש בה.

יהודה עמיחי[1]

 

התיחסותנו לירושלים עמוסה ומורכבת מרבדים שונים של ספורי ראשית, של משמעויות, של תפילות וגעגועים, ושל זכרונות היסטוריים, שלא ניתן לפרטם, כי רבים ועמוקים הם. לא בכדי צורפה לירושלים של מטה מקבילתה ושיקופה בירושלים של מעלה. כל המדבר בירושלים של מטה אינו יכול שלא לדבר בה נכבדות. אינו יכול לדבר בה כעיר שהיא כביכול ערומה ויחפה.

אלא שהתיחסותנו אליה ניזונה לא רק מעברה ולא רק ממצבה הריאלי בהווה,  אלא גם מחזון אחריתה. חזון אחריתה של ירושלים מכתיב גם את דרכי הפעולה בתוכה לימינו אלה ומקרין על אופי הפעילות בתוכה.

חזון אחריתה של ירושלים מעוצב מן הזיקה לחזון הנביאים, לאמונות דתיות, ולספרות ההלכתית השונה. כבר מכאן מובן שלא קל ולא פשוט לעצב עמדה אחת אחידה ומוסכמת על הכל. ועם זאת אני מרשה לעצמי לציין בקצרה כמה הנחות ועקרונות שמהן ניתן להסיק גם על הנהגות ראויות לימינו אלה.

בתודעתנו הדתית לפחות זו השאובה מן הנביאים צרובה ירושלים בחזון של שלום בין עם ישראל לבין אומות העולם ובינן לבין עצמן[2]. די אם נזכיר כאן את נבואותיהם הידועות של ישעיה הנביא (פרק ב, ב-ד):

(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:

(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם:

(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

ושל זכריה הנביא (פרק ט, ט-י):

(ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:

(י) וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ:

לכאורה, סביר לחשוב כי מי שמאמין שכך אכן יתרחש,  ולפחות שותף לחזון זה של הנביאים, יסיק כי הדרך לקירוב מימושו של חזון נפלא זה הוא במאמצים ובפעולות לקרב את ההבנה בינינו לבין האומות בדרכים של שלום, בעוד שפעילות בדרכים אלימות תניב בהכרח אלימות נגדית ומעגל של אלימות שלא יסתיים מעצמו. בתשתיתה של אמונה כזאת יש שמינית שבשמינית מידה של אופטימיות.

 

אכן, מנגד רווחת כידוע מסורת אחרת של גאולה. לא גאולה שתבוא במהלכים התפתחותיים, אלא כפי שכינה אותה בזמנו גרשום שלום, גאולה קטסטרופלית, דהיינו שהגאולה תתממש לאחר שתתרחש קטסטרופה בעולמנו, "מלחמת גוג ומגוג", בבחינת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ועל חורבותיו יקום וייבנה עולם חדש, גאולי. בתשתיתה של אמונה כזאת יש יותר משמינית של פסימיות ביכולתה של האנושות עצמה להתפתח למציאות של שלום נבואי כאשר ירושלים עיר השלום במוקדה. ועוד זאת; האמונה בגאולה קטסטרופאלית מניחה אמנם לקב"ה לנהל את "המלחמה האחרונה", אבל היא עלולה גם לגרור בני אדם לקבל על עצמם משימה "לפעול עם א-ל" ולקדם ולזרז את הפעילות הקטסטרופלית.

מהלכות מלכים לרמב"ם עולה שהוא אמנם ייחד למשיח משימה לנתק את האנושות מן האלילות, ("ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"), גם בפעולה מלחמתית^[3], אך לא אימץ במפורש את התמונה הקטסטרופלית. עם זאת נפתח פתח מדבריו להעניק למלחמות  של ימינו משמעות של "מלחמות ה'" על כל הנגזר מכך.

אולי מעניין לציין בהקשר זה כי לאחרונה פרסם צבי מרק מגילת סתרים של ר' נחמן מברסלב ובו מתואר אופיו הבלתי לוחמני של המשיח ("משיח יכבוש את העולם ללא יריית כדור נפץ.") וחזון ירושלים שלו כרוך בהכרה מתפתחת של האומות באמת של היהדות.

 

במחלוקת בת ימינו על ירושלים אנו עדים לתהליכי גיוס של סמלי דת וקדושה למשחק הפוליטי והמאבק הוא אפוא גם מאבק תודעתי. תמונת הראי של כל צד באה לידי ביטוי גם בכך שכל צד מכחיש את הזיקה של האחר לירושלים, ומנכס לעצמו בלעדיות על העיר. מצב עניינים זה, מעמיד בסימן שאלה את חזון ירושלים כעיר השלום.

 

[1] יהודה עמיחי, מתוך 'גרתי חדשים באבו טור'

[2] אני ממליץ מאד על ספרו משובב הנפש של יאיר זקוביץ  משמיע שלום מבשר טוב – שבעה פרקי חזון לשלום ירושלים, חיפה תשס"ד.

[3] על בעית הזיקה האפשרית של הלכות הרמב"ם הללו לג'יהאד המוסלמי, ראו בספרו של יעקב בלידשטיין עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם.