הדיון על מחויבות, או העדרה, חביב במיוחד על חלק מן המחנכות והמחנכים של המגזר. "הדור הזה" כך שמעו רבים, "חוזר יותר בשאלה, מתחתן מאוחר אם בכלל, מתגרש הרבה יותר". סולד מכל מחויבות. אתגר חינוכי. יש שמפליגים להאשים את ה"פוסטמודרניזם". לו הנתונים הללו היו נכונים, הטיעון היה מושלם. בשנה שעברה פרסם אריאל פינקלשטיין, בהוצאת נאמני תורה […]
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
גיליון זה של כתב העת דעות משקף נקודה משמעותית בציר הזמן המעידה על התמודדותם של נשים וגברים מקרב ציבור שומרי מצוות עם אתגרי התקופה הנוגעים למיניות ולרווקות. דיון שכזה אינו מובן מאליו. נושאיו ונושאים רגישים אחרים היו במשך שנים בבחינת טאבו ולא נדונו באופן ציבורי. ההתייחסות הפומבית לנושאים אלה הייתה זניחה ולעתים התבטאה גם בהתכחשות […]
בשנים האחרונות מורות ומורים דתיים אינם מעוניינים ללמד בבתי הספר הממלכתיים־דתיים ובוחרים ללמד בבתי הספר החילוניים. הסיבות לכך רבות – סוגיית הלבוש, תפיסת מושג המשפחה, הצבת סימני השאלה על הדרך החינוכית, מעורבות חברתית והתמקצעות בתחומי הלימוד. רני חזון וייס מבקשת מהמורים הדתיים לשוב אל בתי הספר הממלכתיים־דתיים, ולהביא עימם את אהבת ה' וגם את הספקות.
בדברי זיכרון שנכתבו על אודות המשורר נתן זך שנפטר החודש לא יכלו אלה שעמדו על גדולתו כמשורר להימנע מציון מפגש אישי נוקשה, התנהלות בוטה או אמירה קשה מצדו שהותירו בהם צלקת. זך היה ככל הנראה אדם קשה לעתים, אבל הוא הותיר מאחוריו כמה מהשורות היפות, האנושיות והכנות שנכתבו בשפה העברית. קיים פער בין נתן זך […]
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
ישנה תפיסה[1] הגורסת כי בעתיד לא תהיה מלאכת הקרבת קרבנות מן החי. איננו יכולים לדעת כיצד בדיוק תראה עבודת בית המקדש, אך תרומת דם שנובעת מתוך חסד ונעשית מתוך מיעוט חלבנו ודמנו, יכולה, אולי, להוות תחליף לקרבנות.[2]
עם חורבן בית המקדש, השתנה גם אופן הפולחן הדתי ופסקה הקרבת הקורבנות. יחד עם הסיבות ההלכתיות והפוליטיות, נדמה שגם השינוי בפולחן מהווה התנגדות לעליה להר הבית. מן הצד השני – יתכן שדווקא הקרבת הקורבנות ואכילתם יכולות לקרב אותנו לעבודת ה'.
לכאורה, נדמה שיחסו של הרצל אל הדת והיהדות היה כאל תפיסות מיושנות ומנהגים שצריכים לפוג מן העולם. אולם עיון בכתביו מגלה תמונה אחרת. הרצל ראה את הדת כמשמעותית לעם, את הרבנים כחלק מהנהגת שיבת ציון, ואפילו חזה את בית המקדש כמקום שמאחד את כל חלקי העם היהודי בארצו. עליזה לביא
בשנותיו הראשונות של "בצלאל", היווה בית המקדש מקור להשראה ויצירה בקרב מורי ומייסדי בית הספר. ביצירתם הם ביטאו את הזיקה למקדש וביקשו לשנות את משמעותו הדתית-המסורתית, ולהעניק לו פירוש תרבותי-לאומי.
הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים
אני מבקש להביע הערכה עמוקה לחברי התנועה ואוהדיה הרבים מאוד אשר נענו לקריאתנו ותרמו יחדיו, במסגרת קמפיין גיוס המונים עליו הכריזה התנועה, סכום משמעותי ביותר שיסייע ויעצים את פעילות התנועה. היענות זו אינה מובנת מאליה בימי הקורונה הקשים העוברים על החברה הישראלית, והיא משקפת חיבור עמוק בין תנועת נאמני תורה ועבודה לבין ציבור רחב שערכיו הדתיים מתונים ומכילים; קהל ערכי ותוסס המחזיק בהשקפות דתיות פתוחות והומניות, אשר לא אחת מרגיש כי הוא מיעוט נטול כוח בתוך הציבור הדתי על אף שמדובר בקהל משמעותי ורחב.
לעיתים ישנה מחשבה כי צריך להקל מבחינה הלכתית על המתמודדים עם מחלות ומצוקות נפשיות, בכדי להפוך את ההתמודדות שלהם לפשוטה יותר. אבל לפעמים דווקא ההיתר הוא שגורם לניכור וריחוק חברתי, שמגביר את המצוקה.
גם בשיא משבר הקורונה, מרבית משימות התנועה קיימות ורלוונטיות יותר מתמיד ולכן המשיכה תנועת נאמני תורה ועבודה את פעילותה השוטפת. בימים אלה של הקמת ממשלה חדשה, אנו פועלים כגורם מרכזי וא-מפלגתי מול כלל מקבלי ההחלטות, על מנת לנצל את ההזדמנות ליצירת תיקונים היסטוריים ולמניעתן של החלטות אשר יחמירו את המצב. עבור נבחרי הציבור אנו משמשים כעוזרים, אנשי מו"מ, מומחי תוכן וכתובת מקצועית ליד והצעות.
בשתי מערכות הבחירות האחרונות כפה הבוחר הישראלי לשתף פעולה ולשלב ידיים, אולם, נבחרי הציבור סרבו לקבל את התוצאה, והובילו אותנו למערכת בחירות שלישית. הקונגרס הישראלי בוחן את מערכות היחסים הדמוקרטיות בישראל ומציע פתרונות לדיאלוג בין קבוצות.
לפני 97 שנים פנה כלכלן יהודי-אנגלי בשם הרולד לסקי לחברו שופט בית המשפט העליון האמריקאי, אוליבר וונדל הולמס, בתרגיל מחשבתי: מה הוא היה אומר לאדם צעיר אותו שלח אל עמוד התליה, אילו היה נודע לשופט בדיעבד כי ההרשעה וגזר הדין בטעות יסודם.
מאמר שפרסם פרופ' אריאל הירשפלד לפני שבועות אחדים, "הערות על החילוניות הישראלית", התקבל בתשומת לב רבה ובהערכה על ידי גורמים רבים בצד השמאלי של מפת הציבוריות הישראלית שאמצו אותו כמסמך מכונן.
הירשפלד הפנה את מאמרו לעבר קבוצת ייחוס שאותה כינה "יהדות האיבה" שמאפייניה לדבריו הם: שנאת חילוניות, שנאת נשים הבאות בכפיפה אחת עם ימניות לאומנית. בפועל מאמרו הוא מניפסט המופנה כנגד כל רובדי החברה הדתית מ"הדתיות היהודית הפורמלית, הלמדנית" ועד ל"דתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר".
הירשפלד מצהיר כי בניגוד לדעה שלדעתו רווחת, דתיות אינה יסוד התורם את המוסר והרוח לחברה, והחילוניות אינה היסוד התורם את הבשר והפריצות, כי אם לגמרי להיפך. הוא מאפיין החילוניות כמצע שבו ניתן לאדם להביע את אמונותיו ודעותיו במלוא ייחודיותו ויצירתיותו, וכמקום היחיד שבו יכולה להתפתח אומנות של אמת. על – כן הוא כותב כי רוח רוגשת של יוצרים דתיים דוגמת זלדה או יונדב קפלון ניתן למצוא רק בסביבה חילונית.
הגבריות אזוקה אל האלימות. היבטים רבים במציאות מתחזקים ומכוננים את הקשר הזה, הנושא בכנפיו מחירים רבים. המציאות בה האלימות היא תופעה תוך מגדרית של הגברים, קשה וכואבת, אך דרכים לשינוי המצב צריכות לכלול גם הבנה והערכה חיובית של המצב הנוכחי.
