not memberg

 

לפני 97 שנים פנה כלכלן יהודי-אנגלי בשם הרולד לסקי לחברו שופט בית המשפט העליון האמריקאי, אוליבר וונדל הולמס, בתרגיל מחשבתי: מה הוא היה אומר לאדם צעיר אותו שלח אל עמוד התליה, אילו היה נודע לשופט בדיעבד כי ההרשעה וגזר הדין בטעות יסודם.

התשובה של השופט הולמס הייתה נחרצת. הוא השיב כי היה אומר לאותו צעיר חף מפשע את הדברים הבאים: אנו הקרבנו אותך למען טובת הכלל. אתה יכול להתייחס לעצמך כאל חייל שמת למען ארצו.

מאחורי עמדה נוקשה זו מסתתרת אמיתה שאי אפשר להתעלם ממנה. הליכים משפטיים נושאים בחובם גם סיכון להרשעות שווא טרגדיות. טעויות מתרחשות – אך הן המחיר הנדרש לשם קיומה של חברה מתוקנת. אם תרצו: לא לחינם נאמר ש"מקום המשפט שמה הרשע", ומאידך מציאות ללא דין וללא דיין אינה אפשרית.

אבל בחלוף 97 שנים די ברור כי המחיר שננקב על ידי השופט הולמס הוא נוראי. האפשרות שאנשים חפים מפשע ייאבדו את חייהם הוא מחיר חמור מדי. לא בכדי ביטלו מרבית מדינות העולם המתוקנות את עונש המוות בספרי החוקים שלהם.

נזכרתי בחלופת מכתבים זו כאשר צפיתי בסינמטק הירושלמי בסרט "מסורבות" (במסגרת ערב עיון שארגנה התנועה) המתאר את פועלה של עו"ד בתיה כהנא דרור, מייסדת ארגון "מבוי סתום". הסרט מלווה את מאבקן המשפטי של נשים המנסות להשתחרר מעגינותן ואת קוצר ידם של בתי הדין הרבניים להשיג מטרה זו. הסרט אף משווה בין בתי הדין לפועלו של בית דין הפרטי בראשו עומד הרב דניאל שפרבר, אשר נחלץ לעזרתה של אחת מהן על מנת שהילד שייוולד לה לא יהיה ממזר.

שאלתי את עצמי מה היו הדיינים אומרים לאותן נשים במסגרת שיחה תיאורטית זהה מן הסוג שהתנהלה בין לסקי לבין אותו אדם צעיר. שהן חיילות שנפלו למען אילו ערכים? האמנם נלחמים בתי הדין את מלחמתה של ההלכה, של היהדות, ואותן נשים הן קורבנות הכרחיות של ההלכה?

שאלות רבות משמשות בערבוביה – שאלות פוליטיות, שאלות משפטיות ושאלות חברתיות בדבר ההסכמה החברתית אשר הותירה את הדין האישי במדינת ישראל כפוף להלכה. מאחורי כל אחת משאלות אלה מסתתרת שאלה אמונית גדולה ונוקבת שאי אפשר להותיר אותה לדיינים.

פסיקת בתי הדין הרבניים ופועלה של הרבנות הראשית אמורים לשקף את התורה שלנו– אך הזו תורתנו? תשובתו של הרב יואל בן נון שדיבר באירוע הייתה נחרצת – קיים מכשיר הלכתי שעוצב כבר לפני אלפי שנים במטרה למנוע מציאות שכזאת, אך דרך ארוכה בשכנוע הממסד הדתי עוד לפניו.

הפער בין המציאות בבתי הדין לבין המהלך הגדול של הציבור הדתי המתון, העוסק כיום בסוגיות כל כך עמוקות וחשובות, הוא עצום. הציבור הדתי לומד להכיר ולהתמודד עם עולם מורכב, מתוסבך ומסוכסך, ויש כל כך הרבה ללמוד ולעשות, אך בתוך כל זאת עדיין מתנהלים קרבות של עגונות כנגד אזלת יד הלכתית, באופן שאינו מתכתב עם המציאות המודרנית, עם ההתפתחות וההתקדמות של הציבור שלנו ועם הכלים ההלכתיים הקיימים מזה דורות. הדבר דומה למציאות דמיונית בה צה"ל בין שלל משימותיו כיום היה שולח כוחות לעזרת גדוד נהגי הפרדות בגליפולי.

כדי להבין את הפער בין המצוי לבין הרצוי, פער שאדם דתי אינו יכול להתבונן בו בשוויון נפש, די אם אזכיר את בית הדין הפרטי בראשות הרב דניאל שפרבר ואת פסיקת בג"צ שעצר את הערעור שניסה הרב הראשי להגיש באופן חסר תקדים לבית הדין הרבני הגדול, כדי להפוך החלטה בדבר בטלות קידושין.

לכן, חשוב להוקיר ולהעריך את מי שעומד בקו החזית המשפטי והציבורי – והכי חשוב לא להסכין, ולא להשלים.

זה גם מה שאנחנו בתנועת נאמני תורה ועבודה עושים – לקדם שינוי; לגבש סביבו קונצנזוס רחב ככל האפשר; ולא להסכים ולא להשלים עם קורבנות שווא מכל בחינה שהיא, בעיקר מבחינה אמונית.