בפרשת השבוע אנו מגיעים לתחילתם של עשרת המכות שהביא ה' על המצרים. בפתח המכה הראשונה, מכת דם, מדגישה התורה את תגובתו של פרעה: "ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת ליבו גם לזאת". אל מול האדישות והאטימות הזו של פרעה למראה היאור המלא בדם, ניצבת בתו מהפרשה הקודמת שלא יכלה שלא לרחם ולחמול על ילד עברי שבוכה מתוך תיבה באותו יאור עצמו. מתוך ההשוואה הזו נשוחח עם החניכים על אדישות אל מול חמלה ופתיחת עיניים ולב אל הזולת.
פרשה קצרה זו, רק פרק אחד, מתמצתת במרוכז את תפיסותיה הכלכליות-חברתיות של התורה. ברצוני להצביע על התפיסה החברתית של התורה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשה, התפיסה של חירות, שוויון ובעיקר אחווה.
אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח, היא מצוות החינוך – 'והגדת לבנך', המצווה להמשיך את שרשרת המסירה, לספר שוב ושוב את הסיפור המכונן של העם היהודי ולהפוך אותו למרכז הזהות של הדורות הבאים.
לפניכם שני מאמרים הראשון עוסק בחינוך בליל הסדר והשני מציע פרשנות מחודשת לדמותם של ארבעת הבנים שבהגדה.
פסח הוא חג הולדתו של העם היהודי, החג בו אנחנו שבים אל הסיפור המכונן שלנו – יציאת מצרים, חוזרים ומספרים בו, ומחפשים בו משמעויות עתיקות וחדשות שיעניקו משמעות וערך לחיינו העכשוויים, ותובנות על חיי העם היהודי לאורך ההיסטוריה.
לפניכם מקבץ של כמה מאמרים המבקשים להציע נקודות מבט עכשוויות על החג ועל ליל הסדר. בראש המקבץ תמצאו רעיונות שצריכים ללוות אותנו לאורך השנה כולה; על הכרת תודה, על הדאגה לעני ועל אהבה – כולם רעיונות עומק של החג. בהמשך ישנה הצעה לפרשנות חדשה ועכשווית על ארבעת הבנים, ולבסוף מחשבות שנכתבו בערב פסח תש"ף, ערב ליל הסדר – בסגר.
ענת צוריה יוצרת ובימאית, ביימה בין השאר את הסרט "מקודשת" העוסק בקשייהן של מסורבות הגט. נפגשנו איתה לקראת חג הפסח, הוא חג החירות, במטרה לברר האם גם אחרי יציאת מצרים אפשר לדבר על שחרור וחופש.
מערכת החינוך הדתית מעודדת קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה, ואלו מולידות דלות רוח, תלותיות וכניעה. אנו מוכרחים לחזור ולהעמיק את החינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד. המסורת התלמודית ומסורת הפסיקה מלמדות אותנו כי אף רב, חכם וגדול ככל שיהיה, אינו קדוש ואינו אדון לנו
