91

מאמר שפרסם פרופ' אריאל הירשפלד לפני שבועות אחדים, "הערות על החילוניות הישראלית", התקבל בתשומת לב רבה ובהערכה על ידי גורמים רבים בצד השמאלי של מפת הציבוריות הישראלית שאמצו אותו כמסמך מכונן.

הירשפלד הפנה את מאמרו לעבר קבוצת ייחוס שאותה כינה "יהדות האיבה" שמאפייניה לדבריו הם: שנאת חילוניות, שנאת נשים הבאות בכפיפה אחת עם ימניות לאומנית. בפועל מאמרו הוא מניפסט המופנה כנגד כל רובדי החברה הדתית מ"הדתיות היהודית הפורמלית, הלמדנית" ועד ל"דתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר".

הירשפלד מצהיר כי בניגוד לדעה שלדעתו רווחת, דתיות אינה יסוד התורם את המוסר והרוח לחברה, והחילוניות אינה היסוד התורם את הבשר והפריצות, כי אם לגמרי להיפך.  הוא מאפיין החילוניות כמצע שבו ניתן לאדם להביע את אמונותיו ודעותיו במלוא ייחודיותו ויצירתיותו, וכמקום היחיד שבו יכולה להתפתח אומנות של אמת. על – כן הוא כותב כי רוח רוגשת של יוצרים דתיים דוגמת זלדה או יונדב קפלון ניתן למצוא רק בסביבה חילונית.

במאה ה-14 נצבה אישה יהודיה במוקד של פרשת הטרדה מינית. עיון מעמיק בכתבי הריב"ש מעלה את הקשיים שעברה בהגשת התלונה, את תגובות החברה ולבסוף, גם את המענה שניתן לה מהסמכות התורנית באותה התקופה.

אלימות במשפחה היא אחת הבעיות החברתיות הקשות ביותר בישראל 2019. אחד מסוגי האלימות שסופגות נשים בחברה הדתית והחרדית היא אלימות רוחנית, הפוגעת בעצמי-הדתי של האישה ומונעת ממנה לקיים את אמונותיה. אבל רוחניות היא לא רק כלי לפגיעה, אלא גם דרך לריפוי ושלמות עצמית מחודשת.