ארצכם ארצנו ודמכם דמנו: האם חלה תפנית ביחס החברה החרדית לגיוס לצבא? / אליהו ברקוביץ

 

מעקב אחר המתחולל בחברה החרדית בעקבות המלחמה מגלה התעוררות בכל הנוגע לסוגיית השוויון בנטל: אם בזרם החרדי המרכזי הדבר מעורר מבוכה בעיקר אצל האברכים, אצל הציבור החרדי המודרני, התביעה המוסרית להשתתפות כבר הופכת לקריאה ברורה מצד הרבנים לקחת חלק בגורל החברה הישראלית

ביקום מקביל התנהל השנה חג שמחת תורה כסדרו: המבוגרים רקדו עם ספרי התורה, הילדים זללו ממתקים עד שבטנם כאבה והבחורים השתכרו והשתוללו הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב. בשבוע שלאחר מכן התחיל דיון בכנסת בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל. נציגי מפלגות האופוזיציה הצהירו כי יעמדו על הרגליים האחוריות ולא יאפשרו לחוק הפטור לעבור, ואילו נציגי החרדים הסבירו כי למעשה, הצבא לא מעוניין כלל בחרדים ובכלל אבד הכלח על מודל צבא העם ויש להחליפו בצבא מקצועי. באופק לא נראה שום סיכוי לשינוי השיח ולהגעה להסכמה.

למרבה הצער, ביקום שלנו התגלגלו הדברים אחרת. הפוגרום הנורא בתושבי העוטף טרף את הקלפים ושינה את כל מה שהכרנו וידענו וחשבנו לפני שהאיר הבוקר על ה־7 באוקטובר, חג שמחת תורה ושמיני עצרת.

ענני הסערה עדיין מעלינו ומוקדם עדיין לחזות את רוחב ההשלכות ועומק המשמעויות של האירועים האחרונים. אולם בזירה אחת נדמה שכבר אפשר לחזות בשינוי של ממש המתרחש לנגד עינינו, כתופעה הבאה מהשטח ולא מהפוליטיקאים – שינוי בתודעה החרדית בקשר לתביעה המוסרית לשוויון בנטל. יותר ויותר חרדים מבקשים להתגייס לצבא, נשים חרדיות הקימו חמ"ל 'אחיות ברזל' לאלפי מתנדבות, ולראשונה מזה שנים נדמה כי הציבור החרדי מוכן "להיכנס מתחת לאלונקה" ולהיות שותף.

 

מנהג שהפך לנוהל

ההֶסדר ההיסטורי שפטר בני ישיבות חרדים מחובת גיוס בראשית ימי המדינה, התבסס על רצון לשמר את התרבות היהודית שנגדעה בשואה, זאת לנוכח התועלת השולית שהייתה אז בגיוס המספר הזניח של המעטים שנותרו. עם חלוף השנים, מספר הלומדים התעצם ועולם הישיבות הגיע לגודל שכמותו לא היה מעולם. אך למרות ההתבססות והפריחה חסרת התקדים, שהביאו למספרי ענק של לומדי תורה, הפטור בעינו נשאר. אחת היא אם בשלטון היו מפלגות ימין או מפלגות שמאל או ממשלת אחדות, ממשלה הלכה וממשלה באה והפטור לעולם עמד.

היו שניסו לשנות את המשוואה; עתירות לבג"ץ הובילו להליכי חקיקה שחזרו לבג"ץ ומשם לכנסת, וחוזר חלילה. יוזמות שונות שניסו לשלב חרדים במסלולים מותאמים, זכו להתנגדות מטעם פלגים מסוימים; ובלהט ההפגנות ששטפו את הארץ בשנה החולפת בנוגע למערכת המשפט, גברה המחאה גם כלפי הציבור החרדי ועלתה התביעה לשבור את מעגל הקסמים ולהחיל חקיקה שתחייב שוויון בנטל.

העמדה החרדית הרשמית לאורך כל הדרך הייתה שאין לשנות בשום פנים ואופן את הסטטוס קוו ולגייס את לומדי התורה. המסר כלפי פנים וחוץ היה אחד – "אל תגעו במשיחי". בשל הלחץ החיצוני, השיח החרדי הרשמי היה שרק מי ששוקד על לימודו פטור מגיוס ומי שאינו תלמיד ישיבה חייב להתגייס, אולם בפועל, רוב מי שעזבו את ספסלי הישיבה לא טרחו להתגייס.

במאמר שפרסם הרב יהושע פפר בכתב העת 'צריך עיון', הוא שיתף באנקדוטה קצרה המשקפת היטב את ההתייחסות של החרדי הפשוט לתביעה המוסרית המוצגת כלפיו לשאת בנטל:

שוחחתי לאחרונה עם תלמיד ישיבה שנסע עמי מקריית ספר לשכונת רמות בירושלים. התברר שהוא שוקל את צעדיו לעתיד. הוא אינו מוצא סיפוק בלימודיו בישיבה, וכבר החל לעבוד באופן חלקי בחנות ביגוד. תוך כדי דיבור על תכניותיו העליתי את נושא הצבא: ומה באשר לשירות בצה"ל? במענה לשאלה הוא החל להסביר כיצד חברים מצליחים לשלב תעסוקה תוך כדי רישום בישיבה, וכך מתחמקים מחובת הגיוס. "ומה בנוגע לשאלה המוסרית? אם אינך לומד בישיבה, מדוע אתה שונה משאר בחורים ישראליים בני גילך?" אחרי כמה רגעי שתיקה הוא השיב: "האמת, מעולם לא חשבתי על זה".[1]

על מנת להבין לאשורה את תגובת הצעיר נפליג רגע אל הפילוסופים הפוליטיים של העת החדשה, שעמלו להסביר ולנמק את המבנה החברתי המדינתי. היו מי שהסבירו שבעולם של מלחמת כול בכול, הריבון הוא מעין לווייתן, מפלצת בראשיתית המרכזת את כל הכוח בידה ושומרת על כולם מפני כולם; היו שסברו כי הפרטים מתאגדים בינם לבין עצמם במעין 'הסכמה חברתית' המאגדת ומחייבת את החברים בה; לעומתם טען הפילוסוף הבריטי דיוויד יום, כי הסיבה המרכזית למבנה החברתי היא המנהג והמסורת, או במילים אחרות: ככה עושים כי ככה עושים.

כיוון שמטעמים שונים נוצרה הנורמה שהחברה החרדית לא מתגייסת, הפך המנהג להיות שגם מי שאינם עומדים בתנאי הדיחוי לא מתגייסים, שהרי ככה מקובל. עד כדי כך שאותו צעיר כלל לא הבין שהשאלה שהופנתה אליו באשר לשירות בצה"ל נמצאת במישור המוסרי. לדידו, השאלה עסקה בפתרון הטכני של בעיית הגיוס שאליה נקלע לאור הנסיבות. בניסוח אחר, החברה החרדית לא חשה שהתביעה לשוויון בנטל מופנית אליה.

 

צמיחת המבוכה

האם האירועים האחרונים ישנו מהיסוד עמדה זו? נדמה כי כיום, אין כמעט צעיר חרדי שאינו מהרהר לפחות בשאלה מדוע אינו מתגייס.

הרב יעקב בוצ'קובסקי, מחבר ספרים וקונטרסים העוסקים בעניינים שונים העומדים על הפרק, הציג את שאלת היחס הראוי של הרחוב החרדי לחיילים ולצבא:

אנחנו כמובן מאמינים בה' ובכוח התורה והתפילה, אבל בסופו של דבר אילו חלילה הצבא היה מתפרק מנשקו היינו כולנו מצטופפים בתור בשדה התעופה, לברוח לכל שיישאונו רגלינו. אנחנו צריכים את הצבא […]

וכך, כתוצאה טבעית, מגיע צונאמי ענק של אהדה לחיילים. מחבקים אותם, שולחים להם פיצות ופינוקים, ונושאים אותם על כפיים. התחושה היא: אנחנו יושבים בטוחים והם הולכים לסכן את חייהם עבורנו.

וכאן הבן שואל: האם אני כאברך, כבחור ישיבה, כאב לבחורי ישיבות, כרעיה לאברך או כאם לבחורי ישיבה – אמור/ה לחבק את חיילי הצבא ולהרגיש הערכה עצומה להם והכרת הטוב?

מצד אחד – מה השאלה. הם הולכים לשדה הקרב לסכן את חייהם עבור כולנו, בשעה שאנחנו יושבים בבטחה בבתינו. מצד שני – רגע, אבל הצבא הוא חילוני, ואנחנו הרי לא מתגייסים, אנחנו מאמינים בכוחה של התורה להגן עלינו!

וכך הדברים מסתבכים ללא הכרעה, והרגש מבולבל. קיבלתי למייל כמה וכמה שאלות כאלה מאברכים, העומדים נבוכים מול גלי האהדה והעזרה לחיילים, אינם יודעים איך להרגיש מול כל זה, ובעיקר מול עצמם: האם אנחנו אמורים להרגיש מצפון על כך שאנחנו נותרים בעורף; האם אנחנו אמורים להכיר טובה לחיילים, ועוד.[2]

תשובתו של הרב בוצ'קובסקי למבוכה המתוארת כאן פרושה על פני ארבעה עשר עמודים, וחוזרת פחות או יותר על העמדה החרדית הקלאסית של הזרם המרכזי, המקבעת את ההיררכיה לפי מידת האדיקות.[3] אולם לענייננו, המבוכה המתוארת בשאלה חשובה יותר מהתשובה: "האם אנחנו אמורים להרגיש מצפון על כך שאנחנו נותרים בעורף? האם אנחנו אמורים להכיר טובה לחיילים?"[4]

המבוכה בכל הקשור לחובת ההשתתפות במאמץ הכללי בימים אלו זכתה להתייחסות מפורשת של ראשי אחת מישיבות הדגל של הציבור הליטאי  – "ישיבת חברון". בדברים שהתפרסמו באתר "כיכר השבת" דחה הרב דוד כהן, מראשי הישיבה, את הקריאות לצאת ולהתנדב, גם למי שקשה לו לשבת וללמוד:

מראיין: השאלה המעשית היא האם בחור יכול לשבת וללמוד, ואם קשה לו אומרים לו בא תעזור, תקלף תפוחי אדמה, תחפור קברים וכו'…

הגר"ד כהן: "בתקופות הקשות ביותר, עוד בזמן מלחמת השחרור לא נתנו לבחורים לצאת, אמרו להם להישאר בישיבה. התפקיד של הבחור הוא לשבת וללמוד. וגם בחור שקשה לו, איני יודע אם באמת צריך אותם. ולא מהעזרה של הבחור תבוא הישועה. תורה מגנא ומצלא, מדברים על תורה, ואתם עושים תורה, אתם צריכים לשבת וללמוד, תאמינו בכח התורה ותתחזקו."[5]

אלא שבהודעות שעברו בקבוצת "נייעס" חרדיות נטען כי ראש הישיבה, הרב משה מרדכי פרבשטיין, הציג עמדה עקרונית – גם אם לא מעשית – שונה לחלוטין. על פי הדברים שפורסמו, בדברים שנשא בשעת הסעודה השלישית בשבת שאחרי הטבח אמר הרב כי: "מבחינה עקרונית זו מלחמת מצווה ועל כן היינו אמורים להתגייס אלא שאין לנו את ההכשרה לכך ולכן התרומה הטובה ביותר היא לימוד תורה שמגן על עם ישראל רוחנית".

 

קריאה ברורה ברבים

אם בזרם המרכזי, התביעה להשתתפות ונשיאה בנטל מופיעה כשאלה מאת אברכים מבולבלים וכמועקה תאולוגית הדורשת מענה, בקרב הציבור החרדי המודרני, על רבניו, התביעה המוסרית להשתתפות הפכה זה מכבר לקריאה חדה וברורה להשתתף במאמץ הכללי ולקחת חלק בגורל החברה הישראלית.

המנהיג הבלתי רשמי של ה"חרדים החדשים", הרב דוד לייבל, קבע באופן חד: "כל בחור או אברך שיוצא שבועיים לפני הבחירות ל'חוב קדוש', לעבוד בשביל מפלגה, ושבוע אחרי הבחירות מנתח את הבחירות – יש לו חוב קודש קודשים כעת והוא צריך ללכת לתרום דם. צריך בחורי ישיבות ואברכים בכל לוויה".^[6] באותה הרוח פרסם הרב רפאל קרויזר קריאה ל"עשרות אלפי ישיבישערס' לדרוש מההנהגה שלהם, רבניהם וראשי הישיבות, שהם רוצים, חפצים ומשתוקקים לשאת במשא העם ולהיות חלק מהמגינים על ארצם ומולדתם כנגד בני עוולה הקמים עלינו לכלותנו".^[7]

גם הם כמובן הדגישו שקריאתם אינה מכוונת לעמלי התורה שמתמסרים לחלוטין ללימודה אלא לאלו שמוצאים את עצמם מדי פעם עוסקים בדברים אחרים. אולם נדמה כי לראשונה נוסחה התביעה המוסרית באופן חד וברור בתוך השיח החרדי הפנימי ולא באופן אפולוגטי.

קריאות אלה משקפות נאמנה את הרוח המפעמת בקרב חלקים נרחבים מציבור זה. בתקשורת דווח על אלפיים ואף שלושת אלפים^[8] גברים חרדים בעלי פטור משירות צבאי, בגילי 26–39, שפנו לצבא בבקשה להתגייס מיידית לשירות שלב ב',[9] לעשות טירונות מקוצרת ולתרום את חלקם.

המסלול של שלב ב' המיועד לבעלי פטור היה פעיל מזה כמה מחזורים והביקוש עד עכשיו, איך נאמר בעדינות, לא ממש הרקיע שחקים. עשרות בודדות של חרדים בחרו לעבור אותו, ואילו עתה, אלפי גברים נענו לקריאה בשל תחושת דחיפות פנימית להתנדב ולשאת בנטל, ולו במעט, בשעות קשות אלו.[10]

גם גבולות השיח הפנימי בכל הקשור לשירות הצבאי בכלל, ולא רק בימי חירום, מתעצבים מחדש בימים האחרונים. באתר 'חדרי חרדים', אחד מאתרי האינטרנט המרכזיים הפעילים בציבור החרדי, עלה ב־15 באוקטובר טור שכותרתו: 'טבח שמחת תורה: נקודת המפנה של הציבור החרדי'. בטור קרא יוסי ריינר, דובר עיריית בית שמש וכתב האתר לשעבר, למפנה בציבור החרדי וייחל לכך שהמגזר "יזעק את הזעקה הזו. לוחמים קדושים ואהובים שלנו, מדינתכם מדינתנו, ארצכם ארצנו ודמכם – דמנו".

בחתימת הטור הצהיר ריינר על רצונו שבנו הקטן יתגייס בבוא היום לשירות משמעותי: "אעשה הכל שאור הקטן שלי בן השנה, יהפוך אותי בעוד 17 שנים להורה מודאג ואת אסתי לאם מודאגת שכל רצונותיה ומאווייה היא – שאור שלנו יחזור הביתה בשלום. כן, אור שלנו יקח חלק אמיתי ומשמעותי בשירות למען המדינה שאני כל כך אוהב. מדינת ישראל".

ניתן להניח שחרדי שבחר לקרוא לבנו אור לא ייעד אותו למשרת ראש ישיבה, אולם החידוש הגדול הוא בעצם פרסומה של קריאה כזו על גבי פלטפורמה מרכזית וחשובה כל כך בציבור החרדי. ולא בכדי. מי שיחפש כעת את הטור לא ימצא אותו באתר. למחרת פרסומו, בבוקר ה־16 באוקטובר עוד ניתן היה להגיע אליו מהעמוד הראשי, אולם מאז הורד הטור מהאתר ומלבד התיעוד שלו באתר 'בשבע',^[11] הוא היה כלא היה.

בשלב זה קשה לומר האם יש כאן תגובה מקומית למאורעות הקשים או שמא נקודת מפנה של ממש לפנינו. אולם דבר אחד ברור, יהיה אשר יהיה, לשאלה "מה עם הצבא?" הצעיר שהרב פפר יסיע בעוד שנה או שנתיים לא יענה "האמת, מעולם לא חשבתי על זה".

 

__________________________________________________________________________

*אליהו ברקוביץ' הוא עוזר מחקר בתכנית לחרדים בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בוגר ישיבות 'עטרת ישראל' ו'מיר'

[1] יהושע פפר, 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם – להיענות לצו השרות', צריך עיון (סיוון תשפ"א).

[2] בעצתך תנחני, גליון שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת השם, גליון שני בנושא המלחמה הקשה, "היחס לצבא ולעולם התורה בימים קשים אלה". מופץ במייל

[3] לא כאן המקום לעסוק בה, אולם נציין כי העמדה המלאה שפרש הרב בוצ'קובסקי הינה בעייתית מאוד גם בעיני רבים מהזרם המודרני ואף מהקצה השמרני.

[4] על הבלבול ביחס בין הצבא לישיבה מלמדת גם יוזמה שעלתה מהשטח של הזרם המרכזי בימים הראשונים ללחימה, לשלוח ממתקים לכלל בני הישיבות שהקדימו את חזרתם ללימודים בעקבות האירועים, כפי שנשלחו לחיילים. המטרה הייתה כמובן לייצר אנלוגיה בין הלוחמים בחזית לבין המגויסים להגנת העם והארץ בלימודם. היוזמה הגיעה עד לשולחנם של גדולי הדור הליטאים שהורידו אותה מידית מסדר היום. עם זאת היו יוזמות מקומיות כאלו שיצאו לפועל.

[5] https://www.kikar.co.il/yeshiva-world/s2s2yx

[6] חנני ברייטקופף, 'הרב לייבל הסביר: "זה מה שכל חרדי חייבל לעשות בזמן הזה"', כיכר השבת (16.10.2023).

[7] 'הרב החרדי: "זה הזמן לומר את האמת", ערוץ 7 (8.10.2023).

[8] מרב סבר, 'כ־2000 חרדים פנו לצה"ל במטרה להתגייס למלחמה', ישראל היום (15.102023); יקי אדמקר, 'כ־3000 חרדים מעל גיל הפטור הגישו בקשה להצטרף למערך המילואים', וואלה (16.10.2023).

[9] מסלול שלב ב לתגבור כוח המילואים החרדי בפיקוד העורף, מיועד לבני 25–40, בעלי פטור או מסיימי שירות אזרחי, חרדים בלבד. מהלך המסלול כולל גיוס לצבא וחיול רגיל ככלל חיילי צה"ל, טירונות קצרה בת כשלושה שבועות על בסיס יומיות (חזרה הביתה כל יום), שחרור מהצבא ויציאה לחיים האזרחיים כמשרת מילואים, עד לקריאה של פיקוד העורף.

[10] הנכונות העקרונית קורמת עור וגידים הלכה למעשה בימים אלו ממש. ביום הראשון לפתיחת ההליך נרשמו 120 והתיצבו בפועל כמעט 200 איש, כפי שדיווח העיתונאי יוסי יהושע.

[11] ראו 'שינוי כיוון? מאמר באתר החרדי על שילוב חרדים בצה"ל', ערוץ 7 (16.10.2023).