המאמר הזה לא אמור להיות ניתוח סוציו-פוליטי מדוקדק של עובדות חברתיות 'קשיחות', משובץ גרפים וטבלאות. הוא גם לא עוסק בספרות או ברעיונות מופשטים כשלעצמם, ולא תהיה בו סקירה גנאלוגית מקיפה של תתי-הזרמים השמרניים השונים בימין הישראלי או בציונות הדתית. במקום זאת, הייתי רוצה לנסות ולהסיט לרגע את מבט מהבימה המוארת אל היציע המוחשך, הבלתי-נראה, ולשאול: מיהו הנמען של השמרנות החדשה – כתנועה פוליטית, כהגות, כהלך-רוח? מי זקוק לה בתוך הציונות הדתית, ולשם מה בדיוק?   

 

דתיי המרכז: העיר הגדולה והעולם החדש   

 

מנהטן הייתה מדהימה… אין דירה אחת ריקה… הכל היה מתוחזק יפה וטוב, ובעיקר: צפוף… הבטנו פעורי-פה בהמון האנשים שגדשו את המדרכות, ממהרים בדרכם לאי-אן… ראש הממשלה תיאר באוזני עולם מתפורר, שספק אם יש לו עתיד ובקושי יש לו הווה. עכשיו, לנוכח המון האדם הסואן… חשבתי שאולי ראש הממשלה הגזים. יש לנו בעיות, אבל עוד יש בעולם אנרגיה אנושית ועוצמה וחיים. 

(הרב חיים נבון, 'חופשי זה')

 

התשובה הפשוטה לשאלת הפתיחה תהיה קודם כל גיאוגרפית. קהל-היעד המיידי שנאחז בספרות השמרנית החדשה – זה שקורא בשקיקה את הספרים של הרב חיים נבון או מעביר מיד ליד גיליונות של 'השילוח' – הוא אגף מסוים למדי בתוך המגזר הדתי-לאומי. מדובר באגף כמעט בלתי-נראה, בעל נוכחות סטטיסטית גבוהה אך שקופה. כוונתי היא לדתיי המרכז. 

 

כאשר אני מדבר על 'דתיי המרכז', חשוב לי להסתייג ולהדגיש: מדובר בהפשטה שימושית של טיפוס חברתי, ולא באמירה כוללנית על כל אדם דתי שגר במרכז הארץ. מדובר בקורלציה, לא בסיבתיות: הטיפוס שאותו אני מעוניין לתאר תואם במידה רבה לא מעט אנשים ממשיים, אבל לא אמור להיות ממצה משום בחינה. 

אם הזהות מגולמת באופן בלעדי במעמד ובאורח-החיים, אז קל 'לחיות' עם ריבוי השקפות דתיות ופוליטיות, דווקא משום שהן נעשות מרכיב שולי, שיש לו השפעה זניחה על חיי היומיום.

 

דתיי המרכז נבחנים בראש ובראשונה בהתאם למפתח גיאוגרפי. הם אמנם חיים בערים חילוניות בולטות במרכז הארץ – גבעת שמואל, פתח תקווה ורעננה – אבל למעשה מאורגנים בקהילות בורגניות קטנות, בשכונות הומוגניות למדי שיש בהן ריכוז אוכלוסין גבוה של ציבור דתי-לאומי. היכן נמקם אותם על המפה החברתית של המגזר? שאלה פשוטה שהתשובה עליה מורכבת משנדמה. במבט ראשון, דתיי המרכז מקיימים אורח-חיים ליברלי לחלוטין. הם מעורים בתרבות החילונית הסובבת – הולכים לקניונים ומסעדות, בתי-קולנוע ומכוני-כושר. המשפחות משתייכות למעמד בינוני-גבוה; ההורים עובדים במקצועות חופשיים, ולא מעט מהם עוסקים בהייטק. חלקם למדו בעברם במוסדות ישיבתיים, אבל אין להם השפעה מורגשת בחייהם הבוגרים. 

 

אלא שהתמונה נעשית סבוכה יותר כאשר מסתכלים מקרוב על הדור הצעיר – על מוסדות החינוך. מנעד האפשרויות החינוכיות של דתיי המרכז נעשה רחב בהרבה. הם עשויים למצוא את עצמם במכינות מעורבות או דתיות, בישיבות הסדר או בישיבות גבוהות. הרוחב הדרסטי של המנעד מקשה לדבר על גיוון השקפתי כמאפיין אידיאולוגי מובנה. הוא מאלץ אותנו לחפש תשובות במקום אחר – להגדיר אחרת את המכנה המשותף. 

 

המבנה המארגן של דתיי המרכז כתופעה חברתית הוא הקיום האורבני. אלו הם חיים בעיר גדולה, בגורדי-שחקים, ולא ביישוב או בכפר שבו 'כולם מכירים את כולם'. עם זאת, מדובר בכל זאת במובלעות, במרחבים מגזרים הומוגניים. במרכזם עומדת הקהילה, המתארגנת (קצת כמו בעולם האמריקאי) סביב בית-הכנסת ומועדון הקידוש בשבת בבוקר. 

 

על דרך ההשוואה, הייתי רוצה לנסות להשוות בין דתיי המרכז ובין הקְרֵיאוֹלִים (Creole) – ילדי המתיישבים הלבנים במושבות הקולוניאליות במזרח הרחוק ובעולם החדש. החוויה המכוננת של הדור הראשון להתיישבות היא חוויה תשתיתית של הגירה: נטישה של סביבת-המוצא וייבוא חלקי שלה לסביבה חדשה לגמרי. תהליכים אלו כללו קשיי-התאקלמות אופייניים, ויצרו תחושה כללית של זהות בת-כלאיים, שנופלת 'בין הכיסאות'. לעומתם, היו הקריאולים לאירופאים הראשונים שנולדו מחוץ לאירופה – ילידים-מהגרים שהזדהו עם מולדת שמעולם לא נולדו בה. 

 

באופן דומה, מפגינים דתיי המרכז באורח חייהם תמהיל ייחודי ומובחן של ליברליות (סוציולוגית בלבד) עם מנעד השקפתי משתנה, שכולל גם הזדהות חלקית עם העולמות החרד"ליים. מסיבה זו, קשה מאד לקטלג אותם במסגרת הקטגוריזציה המגזרית המקובלת. אבל מה שנראה במבט ראשון כטשטוש זהותי עשוי להתגלות במבט קרוב יותר בתור זהות יציבה למדי. כאמור, יחידת-הארגון הבסיסית של דתיי המרכז היא קבוצת-השייכות הקטנה, ה'מיידית' – המשפחה והקהילה. שיוך זה זקוק להגנה מתמדת, ונתפס כחזות הכל. חופש הדעות אמנם קיים, אבל לא נתפס כאידיאל כשלעצמו. אם הזהות מגולמת באופן בלעדי במעמד ובאורח-החיים, אז קל 'לחיות' עם ריבוי השקפות דתיות ופוליטיות, דווקא משום שהן נעשות מרכיב שולי, שיש לו השפעה זניחה על חיי היומיום.

 

במובן אחר, דתיי המרכז הם הביטוי המגזרי האידיאלי ל'יהודי חדש' – ישראליות חסרת-שורשים, הבוראת את גורלה במו ידיה. כמו החלוץ הצברי, הם כאילו נולדו מן הים; הם לא חולקים במשותף שום מסורת 'חיה', דתית או פוליטית. אין בהם שום ערגה נוסטלגית או רגשי נחיתות ביחס לעולם האבוד של העיירה היהודית במזרח אירופה או לנופים הקדומים של יהודה ושומרון (אלא באופן שטחי או 'רשמי' בלבד). הם לא מנסים להיות חרדים יותר מהחרדי או חילוניים יותר מהחילוני. אין 'מקף' משום שאין צומת, אין מתח בין זהויות, אלא מעין קיום בועתי העומד לעצמו – דומה מספיק לחיים של השכן החילוני ממול אבל ללא כל מגע ממשי אתו. הקיום הקולקטיבי של דתיי המרכז עומד בסימן של הווה מתמשך, שנשען על זיכרון קצר-טווח. כאילו רצו לומר: אנחנו מי שאנחנו, כאלה היינו מאז ומתמיד, ואין שום חלופה אחרת. 

 

האוטופיה של הממשי: תרגיל בדמיון מודרך  

 

בכל שנותיי במדינה הזו אינני זוכר איש או אישה שזכו לאהדה עממית כמו מרים פרץ. בכל מקום היא מתקבלת בהערצה יוצאת דופן… אבל זה לא נגמר שם. בכל פעם שהאישה הזו מדברת יוצאים מפיה דברי חיזוק, אחדות ואמונה… מרים פרץ מלמדת אותנו מה היינו רוצים להיות. יותר מזה: היא משכנעת אותנו שבעומק נפשנו אנחנו כבר מי שהיינו רוצים להיות..

(הרב חיים נבון, טור, מוצ"ש, 30/10/20)  

 

כדי לבין קצת יותר טוב את טיב הקשר שבין דתיי המרכז ובין ההגות השמרנית, נתבונן מקרוב בכתיבתו של הרב חיים נבון. זוהי יצירה ספרותית מגוונת, המתפרשת על פני סוגות שונות – פובליציסטיקה (בטור שבועי מעל דפי מוסף 'מוצ"ש' מבית מקור ראשון), הגות פופולרית ופרוזה. כתיבתו של הרב נבון – מהדוברים הרהוטים והפופולריים ביותר של התנועה השמרנית החדשה – נבחנת כאן הן כשלעצמה והן כמקרה-בוחן פרדיגמטי, המייצג כמעט בשקיפות מגמות מרכזיות בשמרנות החדשה ובעיקר את חוויית-היסוד של פלח מרכזי בקהל נמעניה. בשונה מגוונים אחרים בשמרנות הישראלית, דוגמת החרדיות המודרנית (ה'יידית') של פרופ' משה קופל או הלאומיות ההלכתית של יואב שורק – גוונים אינדיבידואליים ומובחנים שהם בבחינת סצנת-שוליים של הבורגנות הסרוגה – מתבלט הרב נבון (הן באופן שבו הוא מציג את עצמו והן באופן שבו נתפס בעיני הציבור הרחב) כדובר 'מיינסטרימי' לעילא, הפונה אל הרוב ומתיימר לדבר בעבורו ובשמו. 

 

השמרנות איננה רק תנועה פוליטית, אלא הלך-רוח שלם, מקיף את כל תחומי החיים. לשם כך, נפתח את דיוננו דווקא בתחום החינוך – בעצות להורים שמעוניינים להשכיב את הילדים לישון בשעת ערב מוקדמת: 

 

בימים כתיקונם, אנחנו נוטים להשמיץ שלא בצדק את השגרה. כל כך הרבה אנחנו מדברים על לשבור שגרה; הגיע הזמן שנדבר על הצורך החיוני לשגור שגרה… השגרה עוזרת לנו לתווך בין הרצונות שלנו לבין אלו של אנשים אחרים… כדי להתמקד בדברים שחשובים לנו… שגרה אינה סותרת צמיחה ויצירה… ילדים הם הכי שמרנים בעולם. הם אוהבים את השירים הקבועים שלהם, את האוכל המסוים שלהם עם האורז בצד, ואת טקס ההרדמה הקבוע. דווקא משום שהחיים שלהם מלאים בכל יום בחידושים מפתיעים, הם חייבים את השגרה, שממנה יצמחו. מי שעושק מהם את השגרה עלול לשבש עליהם את דעתם… מורי ורבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל אהב לצטט את דברי רבי שמעון בן פזי, שכלל גדול בתורה הוא דווקא "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". דווקא השגרה של קורבנות התמיד היא העיקר, וממנה צומח כל השאר…

(הרב חיים נבון, טור, מוצ"ש, 12/12/21)

 

לפנינו היפוך תיאטרלי ולא מורגש בין אמצעי ותכלית. המסר שביקש הרב עמיטל להדגיש שוב ושוב (בפרט בספרו והארץ נתן לבני אדם) הוא את הפער המציאותי בין קיומם של אידיאלים נשגבים ובין היכולת האנושית המוגבלת, שמאפשרת לממש אותם באופן חלקי בלבד. לשם כך נוצרו רוטינות – בכדי לשמר את הזיקה שבין חיי הפרט ובין האידיאלים שבהם הוא מאמין, מתוך תקווה שלעתיד לבוא אולי יהיה סיכוי להגשים אותם במלואם. לעומת זאת, המסגור שמציע הרב נבון מבטא תפיסה חינוכית שונה. הרוטינה הופכת להיות העיקר שרק ממנו צומחים אידיאלים ראויים. היכולת ללמוד דברים חדשים – ואפילו לחשוב מחשבות חדשות – היא פועל יוצא של משטור עצמי, ממושמע וקפדני. ההטעמה המחודשת זו מטשטשת את הגבול שבין הגאון היוצר (שגם אם יש לו משמעת עצמית, הרי היא אישית לגמרי) ובין הבורגני הטוב הנכנע לתכתיבים החברתיים. הצד השני של אותו תהליך הוא הפיכת טובות היומיום למוקד לדבקות דתית. רק כך, רכב חדש או קידום לתפקיד מנהלי יכולים להפוך ל'יסוד כיסא ה' בעולם'. 

 

הקרסת הגבול הציורי בין החלום לממשות, וצמצום כלל השאיפות החינוכיות למנגנון של שימור עצמי בליווי טפיחה על השכם – מבטא שינוי טקטוני כבד-משקל ביחס למסורת הפוליטית המערבית. במסגרתה, ניתן משקל רב לניגוד המתוח שבין האוטופי לריאלי, בין פוליטיקה המבוססת על תכנון תבוני טהור ובין פוליטיקה שצומחת מתוך ה'כאן ועכשיו'. מנגד, בעולמו של הרב נבון, הממשות הופכת להיות המסגרת היחידה לייצור של אמונות וערכים. תפקידה לא מתמצה רק בשרטוט גבולות, בביקורת עצמית או ביישום מעשי; היא הופכת להיות גם מקור ל'רוח' חדשה בתכלית – שכל עניינה הוא שימור לכתחילה של הקיים באשר ישנו שם. 

הקרסת הגבול הציורי בין החלום לממשות, וצמצום כלל השאיפות החינוכיות למנגנון של שימור עצמי בליווי טפיחה על השכם – מבטא שינוי טקטוני כבד-משקל ביחס למסורת הפוליטית המערבית. הממשות הופכת להיות המסגרת היחידה לייצור של אמונות וערכים, היא הופכת להיות גם מקור ל'רוח' חדשה בתכלית – שכל עניינה הוא שימור לכתחילה של הקיים באשר ישנו שם. 

 

הקהילה הבורגנית שמאחורי המדינה הרזה 

 

ואולי יש לזה הסבר אחר: אולי האנשים שלא מוכנים להשלים עם צורת החיים שלנו בורחים מהעיר ומוצאים לעצמם מקומות מבודדים לגור בהם… אתה מקבל כמה טיפות של חופש… ומשלם גלונים של בדידות… אתה יכול לגור איפה שבא לך רק משום שהעיר שלך מתפוררת וריקה…

(הרב חיים נבון, 'חופשי זה')

 

דבר מפתיע מאד במדעי החברה הוא הגילוי (שקורה אחת לכמה זמן) שהעולם לא גדול מספיק. מושגים מדעיים 'טהורים', שנדמה היה כאילו נוצרו בתנאי מעבדה, מתגלים כבעלי היסטוריה ייחודית, שכוחה ולא מובנת מאליה. כאלו הם למשל המושגים 'אורתודוקסיה' או 'כת', ואפילו 'חילון'. אפשר ואף רצוי להפיק מהתובנה הזו כל מיני לקחים. אבל הלקח שתפס אותי במיוחד הוא המחשבה על הרקע המציאותי של ההפשטות השלנו. המחשבה שכל רעיון – ספונטני ככל שיהיה – מקושר ביחס-גומלין סבוך עם מציאות ממשית. לא ניתן לערוך רדוקציה של המשוואה הזו לאף צד מבין השניים. 

 

למעשה, יש הלימה גבוהה בין האופן שבו הרב נבון תופס את עצמו ובין הרקע הממשי לפעילותו. ההצלחה שהוא נוחל אצל דתיי המרכז נובעת מהסיבה הפשוטה שהגותו איננה תיאוריה בלבד, אלא משקפת במישרין את ההתנסות הממשית של קוראיו. 

 

בכתיבתו, הרב נבון לא רק מדמיין אוטופיה שמרנית יש מאין, אלא כמו 'חושף' את ה'צורה' השמרנית שכבר ממומשת ממילא ב'חומר' הסרוג. עם זאת, בתוך מערך הזהויות המגוון שהוא נע בתוכו, בולט בהעדרו מרכיב אחד – המגזר. בדרך כלל, לרב נבון יש לא מעט מה לומר על מוסד המשפחה, על חיי הקהילה ועל המדיניות הממשלתית; אבל אין לו כמעט מה לומר על הציונות הדתית כמגזר מובחן. במובן זה, טענותיו מתיישבות היטב עם טענת-הזהות הבסיסית של דתיי המרכז. חוויית-היסוד היא זו של חברה אזרחית, שהיא ברירת-המחדל בהתגלמותה – ולא רק עולם אפשרי אחד מבין כמה עולמות מקבילים שמתקיימים יחד במציאות משותפת. דווקא משום כך, עצם ההכרה בצורות-חיים אחרות, שכנות, נתפס כערעור עצמי מוחלט. 

 

על אף שהמגזר כמעט ולא נוכח במפורש בכתיבתו של הרב נבון, הוא כן מופיע מאחורי הקלעים. כך למשל, באחד מטוריו השבועיים ('העולם האבוד', מוסף מוצש, 22/11/21) מציג הרב נבון את אורח החיים של בן המגזר כטבעי ומיטיב ביותר: השירות הצבאי תורם לכושר הגופני; חתונה בגיל צעיר מתחזקת את חיי הנישואין ומפחיתה את הסיכוי לגירושין; ואפילו העיסוק במטלות הבית מעלה את רמת האושר של הנשים. 

 

דוגמה אחרת (שמצריכה בחינה מדוקדקת יותר) נמצאת בספרו של הרב נבון, מדינה קטנה לעם גדול. ספר זה מנסח הצעה לקיומה של מדינת-לאום בעלת ערכים יהודיים בהתבסס על מדיניות ליברטריאנית, בה יש מנגנון ממשלתי מוגבל שכמעט ולא נוכח בחיי האזרחים. בפרק הרביעי בספר, ניגש הרב נבון לנסח דגם פעלתני של הקהילה כמסגרת-שייכות חברתית, המתקיימת בכפוף למסגרת המדינתית ה'רזה':

הקהילה הבורגנית – צורת ההתארגנות החברתית המועדפת בחלק מהמגזר, כלומר רוב בתוך מיעוט מוגדר, פרובינציאלי – הופכת להיות מתכון הכרחי לאזרח באשר הוא אזרח, אם לא לאדם באשר הוא אדם. החץ נורה עוד לפני שהמטרה מסומנת. הניסוי החברתי צלח; מה שהיה צריך להוכיח הוכח. 

 

אמנה חברתית נחתמת בין מיליוני יחידים; ברית לאומית נחתמת כחלק ממרקם חברתי חי, ושותפות לה משפחות וקהילות… החברה היהודית שמעצבת התורה אינה חברה המבוססת על צדק חברתי ריכוזי, אלא היא חברת צדקה, עזרה וחסד. מערכת הרווחה היהודית לא הייתה מבוססת על שלטון ריכוזי חזק, אלא בעיקר על נתינה וולונטרית של היחיד והקהילה… למה אי אפשר להעתיק את תחומי האחריות הקלאסיים של הקהילה אל המדינה?… התשובה היא שהמדינה מבוססת על היגיון פעולה שונה לחלוטין… סמכותה… כלפי אזרחיה נסמכת על כוח הכפייה שלה. היחידות הקטנות המתווכות בין היחיד לבן המדינה שונות ממנה בתכלית… [הן] אינן נשענות על כוח, אלא על אחריות. המשפחה תובעת מחבריה שיגשימו את אחריותם ההדדית. אף הקהילה מצפה מחבריה שיהיו ערבים זה לזה…

(הרב חיים נבון, 'מדינה קטנה לעם גדול')

 

נתבונן בקטע מקרוב; נראה שהוא נע בעת ובעונה אחת בכמה כיוונים מנוגדים. רעיון האמנה החברתית, ששימש הוגים פוליטיים מודרניים (דוגמת הובס או רוסו) כדי לתאר את התהוות החברה האנושית מתוך האנרכיה של הקיום הטבעי, נתפס כמוסד בלתי-אישי מעצם מהותו. לפי הרב נבון, האמנה החברתית פונה לסובייקט אזרחי משונה למדי – המון אנושי חסר-פנים, שכלול למעשה מאינדיבידואלים שלא נפטרו מזהותם הפרטית. מנגד, ראשיתה של ההתארגנות החברתית הראויה נעוצה במסגרות 'טבעיות', מובנות-מאליהן, שאינן נתונות לבחירה ולפיכך לא עתידות להשתנות. הדמיון לחוויה האורבנית של דתיי המרכז בולט למדי: החירות האישית היא נגזרת סימפטומטית של תלישות קולקטיבית. 

 

בשלב הבא, פונה הרב נבון לקריאה מעט אנכרוניסטית. הוא נוטל דגמים פילנתרופיים המבוססים על הון פרטי (ומבטאים 'חירות' אישית) ומשליך אותם לאחור על מנגנוני הרווחה הקהילתיים של הקהילות היהודיות ההיסטוריות לאורך שנות הגלות. דיוק היסטורי הוא לא הקריטריון המרכזי המעסיק אותנו כעת; ואעפ"כ, קשה שלא להעלות מספר תהיות: האם תפיסת האחריות האישית נותרה זהה? האם רווחה בכלכלת חליפין שיש בה שערים לא יציבים זהה לרווחה בכלכלה קפיטליסטית מודרנית? האם בחירה במסגרת הקהילתית כברירת-מחדל זהה לבחירה בה כביטוי של וויתור על מדינת-רווחה כזו או אחרת? 

 

חשוב גם לציין שאנכרוניזם הוא לא א-היסטורי מעצם מהותו; תמיד הוא משקף את הזמן והמקום בהם הוא נטוע. השופט מנחם אלון היה מסוגל לפרש מחדש תקנות קהילתיות כמעין תקדים היסטורי (או 'מאובן חי') לחקיקה פרלמנטרית ממלכתית. לחילופין, כמה ממייסדי 'נאמני תורה ועבודה' (דוגמת יחזקאל כהן) ביקשו לראות בקהילה היהודית בימי-הביניים מעין תקדים ננסי למדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית. לעומתם, הרב נבון מבקש להציע פרשנות בעלת מגמה שונה בתכלית. הקהילה הבורגנית של ההווה – זו שבה חברים אנשים בעלי אמצעים ומאפייני-זהות דומים – הופכת להיות סינקדוכה, חלקיק שקוף המייצג את השלם שהוא מדינת-הלאום. הקהילה אמורה בו-זמנית לרסן (או לייתר) את הביורוקרטיה הממלכתית אבל גם להציב בפניה מודל נאות לניהול תקין ולבניין זהות. 

 

בנקודה הזו ניתן לתלות אחרית דבר בראשיתו – לנעוץ את הגותו המאוחרת של הרב נבון בזו המוקדמת, המופיעה בספרו אתחלתא דתקווה.  אם מדינת-הלאום היא פרויקט שלא נשלם – בעל ממד אוטופי, התלוי בהסכמתו של המון אזרחי בלתי-נראה וכאילו תמיד עומד על בלימה – הרי שניתן פשוט להניח אותו בצד, ולאפשר לקהילה הבורגנית להתקיים בנחת.

 

זהו גם רגע 'שמרני' מעניין למדי, שלא מתמצה בפופוליזם או בריאקציונריות. זהו רגע שבו המצוי הופך לרצוי ולמובן מאליו. הקהילה הבורגנית – צורת ההתארגנות החברתית המועדפת בחלק מהמגזר, כלומר רוב בתוך מיעוט מוגדר, פרובינציאלי – הופכת להיות מתכון הכרחי לאזרח באשר הוא אזרח, אם לא לאדם באשר הוא אדם. החץ נורה עוד לפני שהמטרה מסומנת. הניסוי החברתי צלח; מה שהיה צריך להוכיח הוכח. 

 

הפוליטיקה של קריסת הזמן

אם ההווה שלך הוא העתיד שלהם… והעתיד שלהם הוא העבר שלך… הרי אפשר לגרום לעבר להיראות כמו היסט או וריאנט סביר של ההווה. (ארג'ון אפדוראי)

 

בהרצאה קצרה שנשא על משיחיות יהודית בימי-הביניים, תיאר חוקר הקבלה הנודע גרשום שלום שלושה וקטורים מרכזיים להבנת המשיחיות. זהו מתח על גבי ציר הזמן, שנע בין הערגה ה'רסטורטיבית' לשוב אל עבר אידיאלי ובין מהפכנות 'אוטופית', החותרת לקראת עתיד שטרם נראה כמותו. בולטת בהעדרה החוליה החסרה – זו של ההווה, שלא נתפס כבעל דחף משיחי כשלעצמו, אלא ככוח מרסן, המשמר את המציאות כמות שהיא. 

 

טשטוש הגבול ה'שמרני' בין האידיאלי לריאלי מעורר תהיות כבדות-משקל לא רק במסגרת התיאוריה הפוליטית, אלא גם בחוויית הזמן שממנה הוא ניזון. בפתח המאמר, ניסיתי לקשור בין הגותו של הרב נבון ובין חוויית המרחב של דתיי המרכז. האורבניות המנוכרת נעשה מקבילה מוחשית של האזרחות במדינת-הלאום – מסגרת חברתית מדומיינת הקושרת בין אנשים שלא נפגשו מעולם. 

היהודי השמרני מתיימר לפעול בתוך ההווה בשמו של עבר מתמשך המדבר מגרונו. אבל למעשה, העתיד שלו דל ועברו לוט בערפל. העבר הזכור הוא זה שנשאר 'מאחור', זה שהצליח באורח-פלא להתמיד בקיומו אל תוך ההווה ופשוט 'מונח' בו. זהו עבר מגויס, מדולל, שלא מתכתב בעומקו עם שום עמל אינטלקטואלי, הזדהות רגשית או מחויבות מוסרית.

 

אבל צמיחת הקפיטליזם המאוחר מלמדת אותנו גם שיעור חשוב בהבנת הזמן שבו אנו עומדים. הכלכלה הקפיטליסטית מתכתבת היטב עם תפיסה ליניארית של עבודה ושל משמעת-זמן קפדנית. מנגד, תחושת ההווה המתמשך, הדרוך במקומו, נחשבת לאחד המאפיינים הבולטים של הקפיטליזם המאוחר. יש בו צד מתועש או וירטואלי, אותו תיארו עוז ותמר אלמוג כרכיב מכונן בחוויית-הזמן הטיפוסית של 'דור ה-Y'; ויש בו גם משהו מהריאליזם הקפיטליסטי שתיאר מארק פישר – התחושה לפיה קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הסדר הכלכלי שבו אנו חיים. 

 

חיים בהווה בבטחה הם גם חיים באין-עבר זכור, באין-עתיד צפוי. בכך, הם מבטאים ערעור עמוק לא על הפוסטמודרניזם שמצוי לכאורה בהווה, אלא על התמונה הקמאית של מושג הזמן המודרני – תמונת הקדמה, שבה האופק של העתיד מכווין את תנועת הזמן ומעמיק את האבחנה בין סוגים שונים של עבר. זוהי מעין גרסה מעוותת ומימית של אפוקליפסה: חיים בסוף הזמן מתוך חוסר-יכולת (ולא רק חוסר-רצון) לדמיין משהו מעבר לגבולות ההווה. 

 

היהודי השמרני מתיימר לפעול בתוך ההווה בשמו של עבר מתמשך המדבר מגרונו. אבל למעשה, העתיד שלו דל ועברו לוט בערפל. העבר הזכור הוא זה שנשאר 'מאחור', זה שהצליח באורח-פלא להתמיד בקיומו אל תוך ההווה ופשוט 'מונח' בו. זהו עבר מגויס, מדולל, שלא מתכתב בעומקו עם שום עמל אינטלקטואלי, הזדהות רגשית או מחויבות מוסרית. היהודי השמרני חי בממלכה הרגעית של ה'נצח'; אבל זהו נצח פגום, אפולוגטי, שאינו אלא הווה מורחב – מגננה מתמדת על גורל משותף שאמור להצדיק את עצמו. 

 

מעבר לשכל הישר: קריאת-כיוון 

 

המילה האחרונה שמורה לחלק מסוים מהצופים ביציע – אל השיריים המגוונים-אך-מתמעטים (לאו דווקא בסדר הזה) של האגף הליברלי בציבור הדתי-לאומי.  

 

האתוס המכונן – או שמא מוטב לומר: הדימוי העצמי – של הליברליזם הציוני-דתי מראשיתו היה מבוסס על שימוש אינטנסיבי וכמעט בלעדי בשכל הישר (common sense). למן ייסוד הקיבוץ הדתי ועד אנשי מכון הרטמן, תנועת מימד ועוד ועוד – כולם מיזמים חופפים אך לא זהים בעליל – היה זה השכל הישר שעיצב את עולמם של אנשים פרטיים ושל קהילות שיתופיות. בשמו נכתבו מאמרי דעה וספרים, גידלו ילדים וניהלו מלחמת דעות. האמון הבלתי-מסויג בשכל הישר ביטא איזשהו ביטחון עצמי בדמותו של הדתי הבורגני. בראייתו, הריהו בן-בית בעולם – נציגו של ה'עולם' (במלעיל) המיושב בדעתו, זה ש'מחובר' למציאות ומתבונן בה בעיניים פקוחות לרווחה. לאדם כזה אין השקפה סדורה של ממש, שהרי זו עשויה להידרדר בנקל לכלל אידיאולוגיה נבובה ו'מנותקת'. נותר לו אפוא לחיות בכפוף להתנסות 'חיה', מתמדת – לנהל את חייו מתוך מגע בלתי-אמצעי עם המתרחש סביבו, בכפוף לתמהיל עמום של 'ערכים' עם תחושות-בטן לא מוגדרות. 

 

אבל למען האמת, בטחונו של בעל השכל הישר בהשקפתו והטבעיות שבה הוא מניח את הנחותיו מושרשים היטב ביריבות אידיאולוגית מסורתית. ה'בעל-הבית' (במלעיל), המייצג בעיני-עצמו את הסדר הטבעי של החברה האזרחית, ניצב כאן על דרך ההיפוך מול בן הישיבה החרדי או החרד"לי – זה שכביכול לא מסוגל להישיר מבט אל המציאות היומיומית, ומעדיף לקרוא אותה כסדרה של אשליות מלאכותיות מבעד לעדשה המופשטת של אידיאולוגיה מוכתבת-מראש. היכולת של היריב לנסח ספרים ופמפלטים נתפסת כאילוץ, ביטוי ניצח לחולשתו – עדות לקיבעון מחשבתי ולקיום בן-חלוף. אחרי הכל, מספיק רק להרים את הראש מבין הספרים כדי להשתכנע בצדקת הדרך ה'נכונה' ולהבין כיצד העולם ה'אמיתי' עובד בפועל, כמו שהוא. 

 

מבלי לעמוד באופן מלא על הנסיבות ההיסטוריות או על התפקידים החברתיים השונים שבהם צמח האתוס של השכל הישר, הרי שהשינויים שאנחנו עדים להם בשנים האחרונות הם בבחינת סתימת-גולל מוחלטת של פרק זה בתולדות הליברליזם הדתי. מדוע? משום ששכל ישר מעצם טבעו הוא לא נתון אלא משתנה הפכפך וגולמי, בעל נטייה מובהקת להרס עצמי. בניגוד לסיפור שמספר התסריט השמרני (אבל בהלימה אירונית עם עצם הופעתו הפתאומית), העולם שלנו כלול (גם) משינויים חברתיים מואצים בדרגות משתנות של שימור עצמי. אלה האחרונים מייצרים מציאות לא-אחידה בעליל – מותירים בזרם איים של 'ישן' בלול ב'חדש', וחוזר חלילה. המובן-מאליו של אתמול הוא לא בהכרח המובן-מאליו של מחר. עם זאת, אין זה אומר שהוא עתיד בהכרח להתפוגג מבלי להשאיר עקבות. 

הליברליזם הדתי ניצב בפני אתגר מסוג חדש לגמרי, שאותו לא ידע לצפות מראש וגם לא להעריך כהוגן בזמן-אמת. פענוח מלא שלו כרוך בשידוד ערכים מקיף. אבל נדמה שאין ברירה. במרחב הציבורי החמקמק של השכל הישר נולדו שחקנים חדשים, שלא מוכנים לשתף פעולה עם המוסכמות הישנות וממילא מייתרים אותן.

 

התסריט השמרני לא מתמצה רק בהגנה עצמית. עניינו המרכזי הוא בארגון חברתי מחודש של הבורגנות הדתית בזמן הזה. צעד זה מגולם ביצירת מדרג הומוגני ומתפרט של זהויות חופפות-משלימות: משפחה (גרעינית, 'טבעית'), קהילה (נוכחת), מדינה (שקופה, 'מרוסנת'). האמצעי הרטורי המרכזי העומד לרשותו של השמרן הוא לא 'פילוסופיה' שיטתית או דוברים רהוטים, אלא בדיוק אותו מכשיר נושן שהליברל חשב אותו בטעות לנחלתו הבלעדית – השכל הישר. בהכללה גסה, מסתבר שמה שהיה מובן מאליו לגבי התורה או העולם לפני כשלושה עשורים בקטמון או בעמק בית שאן כבר לא מובן מאליו כיום בגבעת שמואל או בפתח תקווה. זהו עולם חדש, חף מכל זיקה עם העולמות הליברליים שקדמו לו בזמן. יתר על כן: העולם עצמו (בה"א הידיעה) נעשה חדש, שונה משהיה קודם לכן. 

 

המכנה המשותף היחיד שקושר בין ה'יישוב הישן' של הליברליזם הדתי לסוגיו ובין דתיי המרכז החדשים הוא 'עמידת-המוצא' הרטורית  – תחושת השייכות לעולם הגדול, והאמון בכך שהוא מגולם פשוטו כמשמעו באורח-חייהם. למותר לציין שהמכנה המשותף הזה עשוי בפועל לכלול לא מעט: סגנון דיבור, 'טעם' אסתטי, אפילו פתק בקלפי – אבל לא השקפת-עולם. עדכון-הגרסה השמרני של תודעת השקיפות הליברלית מלמד שבעצם אין עוד לאן לשאוף – ניתן להגשים רק את מה שכבר הוגשם ממילא. כל שאיפה מעבר לקיים תהיה הרסנית. 

 

אם זו נקודת-המוצא לדיון, הרי שאין שום צורך לשלם שום מחיר – לסגת לעמדת-מיעוט (מעין ה'קהילה בתוך מדינה' שתיאר הרב שג"ר לאחר ההתנתקות), לוותר על פריבילגיות קיימות או להקריב קורבנות בשם האידיאולוגיה. זהו אידיאליזם נטול אידיאלים. חדוות הגילוי הממשי מומרת בחדוות האשרור העצמי, המוחצן בפרהסיה. מה שעשוי היה להיות התנסות אקראית עם סתירה עצמית הופך להיות זהות יציבה ומובחנת, שכבר נוסתה בהצלחה. סוף כל סוף, ניתן להרגיש בה בבית. 

 

הליברליזם הדתי ניצב בפני אתגר מסוג חדש לגמרי, שאותו לא צפה מראש וגם לא העריך כהוגן בזמן-אמת. פענוח מלא שלו (כולל הסקת מסקנות יישומיות) כרוך בשידוד ערכים מקיף. אבל נדמה שאין ברירה. במרחב הציבורי החמקמק של השכל הישר נולדו שחקנים חדשים, שלא מוכנים לשתף פעולה עם המוסכמות הישנות וממילא מייתרים אותן.

הליברל זקוק לחוט-שדרה השקפתי מגובש. ספרות והגות, פעילות אינטלקטואלית יצרנית, אלו מתגלים כרכיבים חיוניים להגדרה עצמית פוזיטיבית. מדובר בצעד מניעתי, לא הגנתי; הוא אמור לבטל את המשיכה לפוזיציה המוכרת של השכל הישר, שהיא אמנם נוחה למדי אבל לא מועילה בעליל. 

 

אז, מה אפשר לעשות? נראה שבפני הליברל הממוצע עומדות שתי אסטרטגיות משלימות, לטווח קצר ולטווח ארוך. בטווח הקצר, יהיה עליו לשלוף כלי ישן עוד יותר מארגז-הכלים המושגי שמונח בתת-המודע שלו. זהו הכלי של המידור הזהותי – הבחירה (שאותה כינה עקיבא ארנסט סימון 'פרוטסטנטית') לשרטט מחדש את הגבול בין ציבורי לפרטי, על כל המשתמע מכך. לא מדובר כאן בפעולה פשוטה של התכנסות 'פנימה', אלא בתחזוק מופגן של ריבוי זהויות, מתוך הבנה שמה שחשוב באמת לא ניתן למימוש מלא בהווה ומצריך ניהול עצמי מוקפד. 

 

בטווח הארוך יותר, הליברל הממוצע אכן זקוק לכל מה שהשתדל לזנוח (ביודעין ובלא יודעין) משך רוב 'חייו' הקצרצרים. הליברל זקוק לחוט-שדרה השקפתי מגובש. ספרות והגות, פעילות אינטלקטואלית יצרנית – תורנית ופובליציסטית – כל אלו מתגלים כמרכיבים חיוניים בניסיון להגדרה עצמית פוזיטיבית. מדובר בצעד מניעתי, לא הגנתי; הוא אמור לבטל את המשיכה לפוזיציה המוכרת של השכל הישר, שהיא אמנם נוחה למדי אבל לא מועילה בעליל. 

 

בסופו של דבר, עשוי הליברל לגלות למרבה הפלא שהוא מונח בצדו השני של הגשר. המאבק המודרניסטי באידיאולוגיות הגדולות בשם ה'אומץ לחולין' או המציאות הפשוטה של קטנות היומיום סיים את תפקידו. על הליברל לשחזר מחדש את האופק האוטופי של היותו בעולם – לפתח את היכולת שלו לחלום חלומות פוליטיים, גם אם (ואולי: דווקא אם) אלו לא יזכו למימוש מלא. בשפה חילונית (ומעט מיושנת), היינו יכולים לקרוא לזה 'משיחיות'. אבל זה סיפור אחר.  

*אביעד מרקוביץ' הוא תלמיד שיעור ה' בישיבת הר עציון, עוסק בחקר פרשנות התלמוד בימי-הביניים ובממשק שבין היסטוריה לקוגניציה