עד היום רודפת אותנו החלוקה בין היישוב הישן ליישוב החדש. הציונות הדתית, שנהגה לשייך את עצמה ליישוב החדש, עוברת בשנים האחרונות, בחלקה, מהפך, ומתקרבת לשומרי החומות מן היישוב הישן. הקישור לציונות החילונית והמדינית נחלש, ובמקומו נכנסות עמדות אחרות, שחלקן עוינות לרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית ושל "בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל" (כדבריו של תיאודור הרצל ב-1897).
אחת מן העמדות המדאיגות ביותר היא זו המבקרת את צה"ל על שילוב נשים בצבא. יש שיאמרו כי מדובר בקרב מאסף, כי הרי זכינו ובנינו ובנותינו משרתים בצבא ובשירות משמעותי למדינה למרות התנגדות של גורמים רבים לאורך הדורות. מאז הוצאת החוברת על שירות נשים בצבא בידי ד"ר יחזקאל כהן, מייסד תנועת נאמני תורה ועבודה, בשנת תשמ"ב, מגמת שילוב הנשים הדתיות בצה"ל רק מתגברת מדי שנה.
אולם לדעתי, העמדה השוללת שירות נשים בצה"ל מדאיגה מאוד, למרות חולשתה בשטח. מאחוריה עומדים גם אינטרסים זרים המבקשים לשלוט בציבור הציוני-דתי, ליצור הגמוניה הלכתית חדשה ולהבהיר "מי חשוב יותר", כמו גם עמדות המתבדלות מכלל ישראל ולא מעוניינות לדאוג לו. האמירות בדבר "צבא יהודי" שמשמיעים אנשי ישיבות הקו מכוונות לעתים קרובות ליצירת "צבא לדתיים בלבד", באופן שמתעלם מכלל ישראל, כולל האוכלוסייה החילונית והמסורתית, כולל אזרחים נאמנים המשרתים בצבא ואינם יהודים.
עצם שילוב נשים בצבא, ועוד יותר מכך שילובן ביחידות מעורבות, עמד במוקד ההתקפות האחרונות על צה"ל. גם בלי שאביע עמדה נחרצת בשאלת התאמת שירות נשים דתיות בתפקידי לחימה ביחידות מעורבות, ברור לכולם שצה"ל הוא צבא מעורב שמשרתים בו נשים וגברים. כוחות הביטחון של היישוב החדש – ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י – היו מעורבים מגדרית. נשים שירתו לצד גברים, ועדיין משרתות לצדם בצבא כיום. אלא שנשים אלו היו "חילוניות" ברובן, ולכן קל היה להתעלם מהן, ולטעון כאילו רק עתה, עם החלת פקודת השירות המשותף, צה"ל עובר תהליך של עירוב בין המינים, פמיניזם רדיקלי, שיגעון, רצון לתבוסה עצמית ושאר גיבובי דברים שמשמיעים המתנגדים לצבא.
רק מתוך הבנה שצה"ל הוא צבא העם כולו, וכי עם ישראל כולל לא רק אנשים שומרי תורה ומצוות, ניתן להבין את פקודת השירות המשותף ואת השינויים האחרונים והחיוביים בצה"ל. מדובר בחלק ממגמה שמטרתה לאפשר לחיילים דתיים וחרדים לשרת בצבא, תוך התמודדות עם מצבים שלעתים מתנגשים עם חיובים הלכתיים כאלו ואחרים. זאת על אף הצורך העקרוני בשוויון, ועל אף העובדה שהצבא שייך לעם ישראל כולו, ולא רק לדתיים. במקביל יש לוודא שתהליכים אלו לא יובילו אותנו בחזרה ליחידות המחולקות לדתיים וללא-דתיים.
המלחמה בצה"ל היא חלק מהמלחמה בתפיסה שלפיה עם ישראל הוא עם שמורכב מדעות שונות, שלא כולן אוחזות בתורת ישראל לפי הבנתנו, ושצריך לפעול למען כלל עם ישראל, לאהוב ולכבד אותו – ולא רק קבוצה אחת בתוכו. הבנה זו כרוכה גם בהפנמה וביישום של ערכים דמוקרטיים ויהודיים כמו שוויון מגדרי, קבלת האחר ויחס לא עוין כלפי אוכלוסיות מיעוטים השותפות לחזון המדינה. ערכים אלו אינם חיצוניים, והם אינם נכפים עלינו על ידי הפריץ השולט בנו, אלא הם נובעים מתוכנו ואנחנו מאמינים בהם.
אני גאה בכך שתנועת נאמני תורה ועבודה, שהייתה התנועה המרכזית בציונות הדתית שהשמיעה את הקולות הללו, שותפה גם כיום להשמעת עמדה דתית שמעודדת שירות משמעותי של נשים, שמכבדת ומוקירה את מפקדי הצבא ואת מאמציהם ומחבקת את כלל ישראל.
