מאמר שפרסם פרופ' אריאל הירשפלד לפני שבועות אחדים, "הערות על החילוניות הישראלית", התקבל בתשומת לב רבה ובהערכה על ידי גורמים רבים בצד השמאלי של מפת הציבוריות הישראלית שאמצו אותו כמסמך מכונן.
הירשפלד הפנה את מאמרו לעבר קבוצת ייחוס שאותה כינה "יהדות האיבה" שמאפייניה לדבריו הם: שנאת חילוניות, שנאת נשים הבאות בכפיפה אחת עם ימניות לאומנית. בפועל מאמרו הוא מניפסט המופנה כנגד כל רובדי החברה הדתית מ"הדתיות היהודית הפורמלית, הלמדנית" ועד ל"דתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר".
הירשפלד מצהיר כי בניגוד לדעה שלדעתו רווחת, דתיות אינה יסוד התורם את המוסר והרוח לחברה, והחילוניות אינה היסוד התורם את הבשר והפריצות, כי אם לגמרי להיפך. הוא מאפיין החילוניות כמצע שבו ניתן לאדם להביע את אמונותיו ודעותיו במלוא ייחודיותו ויצירתיותו, וכמקום היחיד שבו יכולה להתפתח אומנות של אמת. על – כן הוא כותב כי רוח רוגשת של יוצרים דתיים דוגמת זלדה או יונדב קפלון ניתן למצוא רק בסביבה חילונית.
הירשפלד מעלה על נס את החילוניות ואת שורשיה, כמופת לעצמאות המחשבה ומוסיף וטוען כי זה 500 שנים שלא יצא מעולמה של הדתיות היהודית הפורמאלית, הלמדנית, דבר הגות שהשפיע משהו מעבר אליה. הוא מתריס כנגד היעדר דיון אתי מורכב בעולם הדתי בשאלת השואה ומטעים כי "הדתיים בארצנו, גם ה"לייט" ביותר, אינם מעלים בדעתם כמה עמוקה השלילה וכמה עמוק הבוז שרוחשים להם החילונים על יחסם לנשים בעולמם ולמכלול תפישת המגדר שלהם, מכלול המושגים והמעשים האופפים את המין" ואלה מקבץ דוגמאות מהדברים.
אין זה המקום לעמוד בצורה מסודרת על כשלי המאמר ולהרחיב על אודות הסינתזה המבורכת כמו גם הדיאלקטיקה שבין החול לבין הקודש. לאמתו של דבר הירשפלד אינן בר שיח. בעבורי, כמי שעומד בראש תנועת נאמני תורה ועבודה וסופג לא אחת ביקורת על פעילות התנועה למען אורתודוקסיה מכילה, מאמרו של הירשפלד הוא בגדר תזכורת לעמדותיהם של גורמים "פתוחים, סובלניים וליבראליים" כביכול בציבוריות הישראלית.
הרובד הראשון הנגלה ממאמרו של הירשפלד הוא הבורות שלו. הירשפלד, מסתבר, לא נחשף להגותו של הרב סולובייצ'יק ולמערבולת הגואשת והסואנת של תודעת האדם על כל משבריה הנשקפת ממנה. הירשפלד לא שמע על העניין העצום שמגלה הגותו ותביעתו המוסרית של הרב אברהם יהושע השל כיום בקרב ציבורים דתיים רחבים. הירשפלד אינו מכיר את הדיאלוג הנוקב בין הרב עמיטל לבין אלי ויזל, לנוכח מוראות השואה. והוא לא שמע על המהלך הגדול והמרהיב של הפמיניזם הדתי המביא עמו רנסנס הלכתי כולל. ההתייחסות שלו אל המשוררת זלדה כיוצרת דתית שאת רוחה ניתן למצוא רק בחילוניות היא פתטית: " אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת; אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם; אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר; וְהַפַּחַד; וְהַקְּרָעִים; וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף" – מאלף להיווכח עד כמה מגיעה בורותו של הירשפלד שהוא מציגה ברבים. העובדה שהוא אינו מכיר, אינו מבין ואינו יודע, אינה הוכחה לאי השפעת היהדות הרבנית כי אם הוכחה לעוצמת הבורות.
הרובד השני שנחשף במאמרו היא השנאה. כזו ששום דיאלוג, השראה הדדית ואפילו דו-קיום אינה יכולה להתקיים בקרבה. זוהי שנאה נושנה הנמשכת מאז שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, עת החלה הציונות הדתית את מסעה ממקומה ההיסטורי בקרון המזנון של הישראליות, שם היא שמשה כמשגיחת הכשרות לעבר הקטר המוביל את החברה הישראלית.
זוהי גם טינה חדשה ועוצמתית במיוחד של אלו שרוממות ההומניות והליברליזם בפיו. המשקפת את האקלים הפוליטי והמציאות הכוחנית שבתוכה אנחנו חיים, של הליכה לקצוות, של הטחת אישומים חסרי בסיס כדרך חיים ושל דה לגיטמציה לערכיו ואמונותיו של הצד שכנגד.
מדובר בתמונת מראה להתבטאויות סרות טעם המגיעות מהמחנה הדתי, שאנחנו בנאמני תורה ועבודה מתמודדים אתם, אבל לא לריאקציה בעקבות התבטאויות אלה ותהליכים בחברה הדתית כי אם לשנאה עצמאית יוקדת ונמשכת לכל מה שמריח מיהדות. הממסד הדתי, הרבנות הראשית, והדברים סרי הטעם שמגיעים מעת לעת ממחוזותינו אינם המקור לשנאה הזו אלא רק האמתלה לה.
התזכורת הזאת חשובה לנו דווקא בעת עמידתנו אל מול תהליכים ותפיסות חרדליות, ומול שמרנות מנוכרת וליברטריאנית המגיעה למחוזותינו.
חשוב לדעת את גבולות הגזרה; חשוב לדעת עם מי אין לשתף פעולה ומי ינצל לרעה כל הסכמה חברתית בענייני דת ומדינה; חשוב לזכור את המכנה המשותף בתוך הציונות הדתית.
נמשיך לעמוד על המשמר אבל נזכור תמיד כי במאבק על דמותה היהודית של מדינת ישראלית, קיימת אופוזיציה חילונית קשה, זאב בעור כבש הומניסטי, שתעשה ככל שביכולתה לאיין את דמותה היהודית של ישראל.
זו הסיבה לכך שהתנועה מייצגת סטודנט מאוניברסיטת תל אביב בתביעה שהגיש כנגדה בעקבות התעקשות האוניברסיטה לקיים אירועים בהשתתפות סטודנטים ישראלים ותלמידי חו"ל במסעדות כשרות דווקא, זו הסיבה לצורך בפכחון מוחלט ובחוסר אשליות על שמתרחש מימיננו ומשמאלנו.
