החיים בתוך סיר הלחץ הישראלי, בעידן של שחור ולבן, של חידוד מסרים, של הגעה למסקנות מיידיות תוך דילוג על שלב ליבון המחלוקת והגדרתה – הופכים מחלוקות למגה-מחלוקות, ויריבים לאויבים. האקלים הנפיץ הזה חל ביתר שאת על חילוקי דעות הנוגעים לאופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתוך הציבור הדתי.
כך, בפאנל בו השתתפתי הועלתה מצוקתם של מאות אלפי אזרחי המדינה, יוצאי חבר העמים וילדיהם שאינם יהודים על פי ההלכה, ושאין באופק היתכנות לגיורם לנוכח עמדת הרבנות הראשית. בתגובה לכך אמר נציג ציבור שהשתתף באותו פאנל כי הוא היה מעדיף שלא יעלו אותם לארץ.
מצד אחד דובר במאות אלפי אנשים; זרע ישראל; אזרחי המדינה שעלו אליה מכוח שבות, וכרכו בה את גורלם, תורמים לה ומעוניינים ברובם להיקלט בה כיהודים, אך אינם יכולים לנוכח עמדות הלכתיות חרדיות ואוזלת יד של המדינה – ומן העבר השני "הייתי מעדיף שלא יעלו אותם לארץ". חד וחלק. שחור ולבן. כך גם ביחס לרפורמת הכשרות שיזם השר לשירותי דת מתן כהנא בגדרה יפורק המונופול של הרבנות הראשית, בעקבות שלל קלקוליו, פרשות השחיתות שנקשרו אליו, פריחתם בחסות הרבנות של הבד"צים הפרטיים, דוחות חמורים בלתי פוסקים של מבקר המדינה, דרישות הלכתיות בלתי אפשריות המשתנות ללא הגיון פנימי ועוד ועוד. על פי המתווה החדש תהפוך הרבנות הראשית לרגולטור ויינתנו לה סמכויות פיקוח ואכיפה – ומן העבר השני, הוגדרה הרפורמה כרפורמה המיועדת לעקור את יהדותה של המדינה. לא פחות. חד וחלק. שחור ולבן.
אין כאן באמת מחלוקות. כשיש מחלוקת, מתקיימים ויכוחים לגופם של דברים, ויכוחים נוקבים והרי גורל אבל ויכוחים עם גרעין ענייני. לעומת זאת, השיח הציבורי במדינת ישראל ובתוכו השיח הנוגע לדת ומדינה הוא לא שיח. הוא משחק טניס עם הקיר. הקיר מטיח את הכדור. הוא לעולם לא מחטיא והוא גם לא נפגע.
קיים יתרון מובנה לאלו הרואים את המציאות בשחור ולבן. התקפות אישיות מסוג "אד הומינם" לעולם ישאירו כתם על המותקף. הדברים אמורים בפרט ביחס לאמירות חדות של אנשים בעלי סמכות חינוכית הנאמרות לתלמידיהם ותלמידותיהם. אמירות כאלה יוצרות את "הקשר הגילוי" את עולם הערכים הכמעט אסוציאטיבי של אותם בני נוער, שישפיע על דמותם למשך שנים. כאשר ראש ישיבת הר המור אומר לתלמידיו בפסקנות כי פרשת חיים ולדר אינה אלא עלילה שנוצרה לאחר שולדר תקף במאמר שפרסם לפני שנתיים את נשיא בית המשפט העליון, קיימת סכנה כי בקרב התלמידים תיווצר רתיעה אינסטינקטיבית והרסנית מבירור תלונות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. חינוך פשטני שאינו מתכתב עם המציאות הוא חינוך הרסני. זאת גם הסיבה שתנועת נאמני תורה ועבודה ממקדת מאמצים כה רבים בתחום החינוך.
פשטנות, פסקנות ורדידות אינם נחלתו הבלעדית של ציבור אחד. ובכל זאת, לא בכדי ציינה אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי בראיון שנתנה לאחרונה כי היא "הרימה ידיים", ואינה רואה את עצמה משתייכת לאותו ציבור עם ציבור החרדלי "גם אם לכאורה גדלנו יחד בבני עקיבא". אלו דברים נוקבים, ולנוכח המתקפות הקשות שהופנו אליה ייתכן וזוהי גם מסקנה מתבקשת.
סוגיית הגרעינים התורניים בה ממוקד גיליון זה היא סוגיה אמוציונלית. קיים פער בין המציאות לבין המחלוקות שהגרעינים מעוררים והביקורת הבוטה המופנית אליהם מכיוונים שונים. גם זו סוגיה שעוררה תגובות של שחור ולבן. בגיליון זה אנו מנסים להראות שניתן לקיים וללבן מחלוקת עניינית.
ובאשר לשאלת הזיקה בין הציבור הדתי המתון לבין הציבור החרדלי, כציבור אחד או כשני ציבורים שהתנתקו זה מזה: האם מדובר בברית גורל של שני ציבורים נפרדים שעליהם למצוא את האיזון ביניהם תוך משיכת חבל בלתי פוסקת, או שהם נמצאים עדיין בשותפות של ייעוד משותף? ימים יגידו אך למרבה צער הכיוון המתהווה מסתמן די בבירור.
