הפעם הראשונה שבה התפעמתי מעומק תורתו של הרב קוק הייתה בשיעורים של הרב יעקב פישר בישיבת הר עציון. למדנו אז את אורות הקודש, למיטב זיכרוני. במקביל, בשעות הפנאי, קראתי את ספריו של סופר המדע-בדיוני הפולני סטניסלב לם, והתלהבתי בין השאר מתפיסתו שלפיה אנשי המדע שלנו נהפכים ליותר ויותר מצומצמים, מתמקדים בנישה מסוימת וייחודית, וחסרים הבנה כוללת של העולם. לם תיאר בעלי מקצוע "כוללניים", שמשוחררים מן החלוקה הדיסציפלינרית הרגילה ולפיכך מסוגלים להגיע לתובנות משמעותיות. ואז הגעתי לפסקה של הרב קוק שבה הוא דן בצמצום המקצועות: "כל חכמה מצמצמת עצמה באופקיה המיוחדים לה…" (אורות הקודש, א, עמ' מט). הרב קוק מציע כי התורה עצמה היא "מקצוע מיוחד" שמביא לכלליות המיוחלת. ההלימה בין דבריו של לם (ממוצא יהודי, דרך אגב) לבין דבריו של הרב קוק גרמה לי באופן מוזר להתחבר יותר לכתיבתו של הרב קוק, שעד אותו זמן הייתה קשה לי.
ואכן, תחת מסווה של כתיבה פיוטית ומושגים מתורת הרמז והסוד הביא הרב קוק מושגים ודיונים מודרניים (ואף פוסט-מודרניים) רבים לתוך עולם המחשבה והתורה היהודי. יחד עם זאת, יישום ערכיו של הרב קוק בעולם המציאות הוא לעתים קשה ומאתגר.
ערך אחד ששב ומופיע בכתיבתו של הרב קוק הוא החשיבות של כלל ישראל. מעניין לציין כי הרב קוק, למרות רגלו הנטועה בעולם החסידות, הביע הסתייגות מסוימת, שרלוונטית מאוד לימינו, מהדבקות בצדיק: "אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג״כ בחסרונותיו…" (אורות, עמ' קמו). הרב קוק מציע לדבוק ישירות בכלל ישראל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט" (שם). אחת התוצאות של הערכת כלל ישראל היא הרצון שהביע הרב קוק לקשר עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות והחשיבות שבלימוד מהם – ובלימוד אתם ביחד.
הרצון לדאוג לכלל ישראל עמד גם ביסודו של החינוך הממלכתי-דתי שקם במדינת ישראל, שמטרתו הייתה ליצור מסגרת חינוכית מתאימה לא רק לאוחזים בתורה, אלא לכלל העם. כפי שכותב מנהל האגף לחינוך דתי כיום, ד"ר אברהם ליפשיץ: "דאגה לזולת, חינוך לאהוב כל אחד מישראל וחביב אדם שנברא בצלם – זה חזון החמ"ד!".
אולם האם יוצאי לימודו של הרב קוק, תלמידיו ובתי המדרש ההולכים אחריו, מיישמים את המחויבות כלפי כלל ישראל בחינוך הממלכתי-דתי? כאן יש לנו ביקורת משמעותית. הביקורת הזו איננה סברת כרס, אלא מסתמכת על מחקרים ונתונים ברורים.
כך, למשל, מצאנו כי שיעור התלמידים מאוכלוסיות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית בבתי הספר היסודיים הנפרדים מגדרית הוא מחצית משיעור התלמידים מאוכלוסיות אלו בבתי הספר המעורבים. נתונים דומים נרשמים בקליטת האוכלוסייה האתיופית, אחד האתגרים המשמעותיים שלקחה על עצמה מדינת ישראל בעשורים האחרונים, ובפעילותם של בתי הספר הנפרדים בעיירות הפיתוח. גם תלמודי התורה בחמ"ד (וודאי אלו שמחוץ לו), שיש שניסו לטעון שהם מממשים את חזונו של הרב קוק, מציגים תמונה של היבדלות מעם ישראל וניסיונות לייצר מערכת אליטיסטית שמתעלמת מהחלשים.
כך נוצר מצב שבו ככל שהמערכת מתיימרת להיות יותר תורנית, יותר "קוקניקית", כך היא יותר מתבדלת, יותר מעמיקה פערים חברתיים, פחות דואגת לחלשים.
ואני תוהה: היכן אהבת כלל ישראל כאן? מה הרב קוק היה אומר על תוצאות המעשים של תלמידיו? בפועל, מי שמתיימר לדבר בשמו של הרב קוק מתכחש לעתים קרובות לכלל ישראל. תיקון גדול צריכים אנו לעשות אם ברצוננו ללכת לאור חזונו של הרב קוק. הלוואי שנצליח בכך.
הנתונים שהצגתי בקצרה קודם, לצד מחקרים נוספים, נאספו ונערכו בכישרון רב על ידי אייל ברגר, שמסיים את תפקידו בתנועה כרכז מחקר בתחום מדיניות החינוך. אייל תרם רבות להבנת המידע שמאחורי המספרים והערכים שמאחורי העובדות, ועשה זאת במקצועיות ובאנושיות ראויות לשבח. אנו מאחלים לו הצלחה רבה בהמשך דרכו.
