הבוז והשנאה שמופגנים מצד חלק מהממסד הרבני כלפי הזרמים האחרים ביהדות הם מהעוולות המשמעותיות שמתבצעות מצד יהודי ישראל כלפי שאר העולם היהודי. במקום מחלוקת וויכוח מהותי על עיקרי האמונה ועל היחס להלכה, אנו מתמודדים עם אלימות והתרסה. יש אשמים רבים בהתנהגות הזו: החל מהשבר ההיסטורי עם הרפורמה בתקופת ההשכלה (שחלקו כבר אנכרוניסטי מאוד בימינו) ועד להתבוללות בארצות הברית, שאכן מתחוללת בעיקר אצל יהודים המזוהים – בצדק או שלא בצדק – כרפורמים. גם מי שסבור ש"הרפורמים מסוכנים ליהדות" יותר מאיומים קיומיים אחרים אינו יכול להתעלם מן הצורך לפעול, בדאגה וברגישות, מול ה"זרמים".
אולם בעיניי, חלק ניכר מהעילות לניכור ולטינה שמפגינים חלקים נרחבים בציבור הדתי בישראל כלפי מי ששונה מהם מבחינה דתית טמון בשבר הפנימי של היהדות האורתודוקסית. ההבנה היומיומית שלנו, שגם בתוך הבית האמוני שלנו יש שונים מאתנו, מביאה גם לחוסר הבנה בצורך להידבר וללמוד מזרמים אחרים (וגם, לעתים, לרצון "לא להיות משויכים" לאף זרם). גם אתגר ההתמודדות עם הציבור החילוני והמסורתי במדינה, שאינו שייך ברובו המוחלט לרפורמים או לקונסרבטיבים, מעורר תגובות מוקצנות כלפי האחרים. הרבה יותר קל לקלל את הרפורמים מאשר לבקר אישית נבחר ציבור חילוני מסוים על אורחות חייו. הרבה יותר פשוט להתמודד עם נשות הכותל מאשר להתמודד עם דרישת נשים דתיות לטבילה לפי תפיסתן ההלכתית.
תיקון המצב צריך להתבצע לכן בשני מהלכים מקבילים. מחד גיסא, נדרשות מאתנו מידות ענווה, צניעות ושמירת הלשון כאשר מנהלים שיח עם האחרים, אותם יהודים שמאמינים בדרך שונה מאתנו, אם מעט ואם הרבה. מאידך גיסא, חובה עלינו ללמוד להתנהל טוב יותר עם מחלוקות פנימיות בתוך האורתודוקסיה, ואולי אף להיפטר מן הנטייה להוציא כל מי שקצת שונה מאתנו מתוך המחנה. מי שממשיך לצעוק "ניאו-רפורמים" כלפי היהדות האורתודוקסית המתונה, בוודאי לא יהיה מסוגל לנהל דו שיח אמתי – שיש בו גם מחלוקת – עם אלו שאכן מגדירים את עצמם רפורמים.
דבר זה נכון לא רק ביחס לשיח, אלא גם ביחס למעשים, ובמיוחד בתחום החינוך. תהליכי ההקצנה בחינוך הממלכתי-דתי הם דוגמה מצוינת לבעיה שצריך לעצור ולטפל בה בטרם תחריב את רעיון היסוד של החינוך הממלכתי-דתי.
לפני כמה שבועות קיבל מנכ"ל התנועה פנייה ממנהל בית ספר ממלכתי-דתי אינטגרטיבי ומוצלח בארץ, שלידו הוקם לאחרונה בית ספר ממלכתי-דתי "תורני" שנועד לרצות קבוצה של הורים חרד"לים ביישוב. כצפוי, הדבר העיקרי שבית הספר התורני הצטיין בו הוא שיטות הסינון וההדרה שלו – חוקיות ולא חוקיות כאחת – שגורמות לתלמידים ה"חלשים" מבחינה חברתית, כלכלית ולימודית (ולא רק "תורנית") לא להגיע אליו, ומביאות את ההורים בבית הספר הוותיק והטוב בפני שוקת שבורה. פניות למשרד החינוך לא עזרו. שיטות המיון שבית הספר התורני נקט בהן נראו לאנשי המשרד תקינות. גם חשיפה של שיטות "רכות" אלו למיון תלמידים באמצעות הסרטון שהפיצה התנועה לאחרונה לא סייעה. "זה ברור", "אין פה חידוש", אמרו לנו אנשים בייאוש.
אז מה עושים? לא רק מדברים עם הרפורמים ובוחנים את עצמנו מולם, אלא גם מלכדים את עצמנו. פועלים להעצמת בתי הספר הממלכתיים-דתיים, ולא לעזיבתם. כך בפרויקט חדש שאנו עוסקים בו לאחרונה – ניסיון ליצור ולחזק קהילות סביב בתי הספר שקולטים את כל מי שמעוניין בחינוך ממלכתי-דתי, מכל צבע עור ובלי קשר לישיבה שבה למד האבא או לאורך השרוולים של האמא. שם הפרויקט הוא "בתוך עמי אנכי יושבת", ואתם מוזמנים לקרוא עליו עוד באתר התנועה המחודש (,toravoda.org.il בקטגוריה: 'הורים – קהילות והגשמה') ולהצטרף אליו או לתמוך בו.
