not memberg

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" (על פי קיקרו)

לביטוי זה משמעות כפולה. יש המבטאים באמצעותו את מצוקתם של אנשי הרוח בעת המלחמה. כוחות היצירה דוממים כאשר כל תשומת הלב והאנרגיה מופנות לטיפול בצרכים הבסיסיים ביותר של האדם על פי הפירמידה הידועה של מאסלו: הזנת הגוף והביטחון הקיומי.

אבל רוח, כמו רוח, לא יכולה באמת לשתוק. היא נושבת ובאה. ואם נסגר בפניה פתח אחד היא תמצא את הדרך להיכנס מפתח אחר. וכך קרה, שלפני זמן לא רב (במונחים של עורכי כתבי עת) נקראתי לדגל. חברי היקר, העורך הראשי של 'דעות', גילעד הסה, נקרא למילואים, ואני התבקשתי על ידו למלא את מקומו.

את הגיליון הראשון הקדשנו ליצירה ורוח. ביקשתי להשתמש בעת המשבר כמנוף ליצירה, להוכיח שגם אם כוחות האופל פגעו בגופנו בצורה אנושה, הם לא יוכלו למוטט את רוחנו. אמונה, תרבות, יצירה – כל מה שמבטא את שאר רוחנו, ימשיך להתקיים. לשמחתי, כותבים רבים נענו למשימה ובזכותם הוצאנו את הגיליון הקודם – חלק ראשון בסדרת גיליונות המציפים את רוחות המלחמה בעת הזו.

המוזות שבו לדבר.

אבל לביטוי שבו פתחנו יש גם משמעות אחרת, היא משמעותו המקורית. המוזות אינן כוחות היצירה אלא כלי השיפוט. מטרת הביטוי לומר שאי אפשר להחיל את כללי השיפוט הרגילים של החברה כאשר זו נאלצת להתמודד על חייה. הכל מגוייס לטובת הניצחון – גם המוסר והחוקים.

אבל בעיני מסורת ישראל גם משמעות זו שגויה. מצוות תורה שונות קובעות חוקים ונהלים לזמני מלחמה. לא הכל מותר כשם שלא הכל אסור. זמן מלחמה הוא זמן משבר, ומטבע הדברים הגבולות מתערערים בו. אבל ערעור הגבולות איננו אמור להשתיק את החשיבה ואת המבט הרפלקטיבי. להפך; דווקא בשעה שכזו חשוב שנבחן את עצמנו – היכן אנו עומדים? בשם מה אנו פועלים? כיצד נבצע את הדברים בצורה הראויה בעיני אלוהים ואדם?

לסוגיות הללו אנו מקדישים את הגיליון השני המונח לפניכם. גיליון זה עוסק בשאלות של חברה ופוליטיקה בצל המלחמה. הוא סוקר את התנודות המתחוללות בחברה הישראלית בזמנים האלה, דן בשיח המוסרי והפוליטי המתלווה להן ומצביע על שינויי מגמה שמן הסתם יעצבו את חיינו ביום שאחרי. את עיקרי הדברים ניסיתי לסכם במאמר פותח מקיף.

המוזות שוב שבו לדבר.

אני מודה לגילעד על הזכות להיכנס לנעליו בתפקיד העורך ואני גם מודה לשלל הכותבים והכותבות שהתגייסו לתרום מפרי עטם לגיליונות הללו תוך זמן קצר יחסית. על כך יבואו כולם על הברכה.

 

עידו פכטר

idopachter@gmail.com