קצת אחרי בת המצווה שלי, הבנתי שאולי אני לא כל כך מחכה לבניין בית המקדש. אני אפילו לא בטוחה מה היה הרגע המדויק שבו קלטתי שבית המקדש הוא לא פיות ונצנצים וסוף טוב, אלא שתהיה שם עבודה דתית פיזית מאוד, שמציאות החיים תשתנה, שהיום-יום שלי יראה אחרת. במשך כמה ימים חישבתי כמה קורבנות אני אצטרך להקריב על כל החטאים שלי. בסוף התייאשתי והפסקתי לספור.
אולי גם הפסקתי לחכות.
*
בקיץ תשס"ה סיימתי את כיתה יא'. השתתפתי בהפגנות, החזקתי ידיים בשרשרת, ישנתי באוהלי מחאה, אבל עמוק בלב ידעתי שזה לא יקרה. הרעיון של הרס יישובים שלמים היה בלתי נתפס בעיני ולא יכולתי להבין או לדמיין את התמונות בראש שלי.
ביום שבו התחילו לפנות את הגוש ישבתי מול הטלוויזיה. ראיתי את האבק שעולה, את החולצות הכתומות, את המדים הכחולים, הדמעות, צעקות, האבל ובפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לדמיין את חורבן בית המקדש.
מאז, בכל קיץ, אני עסוקה בהבדלים בין חוסר וגעגוע לחיים שהכרתי ונחרבו, מול חוסר וגעגוע לדברים שאין לי מושג איך הם יראו וישפיעו על החיים של כולנו.
*
בגיליון הקרוב ניסינו קצת לעסוק בשאלת הגעגוע. איך מרגישים את חסרונו של בית המקדש בחיים של היום. בנוסף, תוכלו למצוא חידוש בגיליון – טור דעה בעד ונגד, הפעם בשאלת העליה להר הבית.
בימים הטרופים האלה, שבו העולם נע בחוסר וודאות, אני מוצאת את עצמי מייחלת לבית מקדש, לאור ה' שנגלה בעולם ועושה קצת סדר בכל הבלאגן. לאי של יציבות ומקור של טוב.
"וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ"
אני מזמינה אתכם להיות שותפים לכתב העת. לשלוח אלינו רעיונות, מאמרים, טורי דעה, מחשבות, הערות והארות.
