בכיתה ח' המורה שושי נכנסה לכיתה וביקשה מאיתנו לספר מה היה הדבר הכי גרוע שקרה לנו השבוע. לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי. כשהגיע התור שלי התבכיינתי שבגלל שאני גרה רחוק ואני היחידה מהישוב שלי באולפנה, אני צריכה לנסוע שעתיים וחצי לכיוון, אני מגיעה הביתה בחושך, עייפה, אין לי כוח ונמאס לי ואתמול גם ירד עלי מלא גשם, נרטבתי והיה לי קר נורא.
כשהסתיים הסבב היא ביקשה "עכשיו תחשבו על דבר אחד טוב שיצא לכם מזה" ואני חשבתי "היא משוגעת. אני הילדה הכי מסכנה כאן בכיתה ואיך אני בכלל אמצא משהו טוב". אז שתקתי. היא ביקשה בכל זאת ואני אמרתי "אין לי משהו טוב" והיא אמרה "אני בטוחה שיש".
"אתמול בערב לא הייתי צריכה כבר להתקלח. כי זה. נו. הייתי כבר רטובה. מהגשם."
ראיתי את העיניים שלה נפקחות באור והיא חייכה. הבנות בכיתה צחקו. אצלי נפרש חיוך בהקלה.
זה היה השיעור הכי חשוב שלמדתי באולפנה. אם אני רק ארצה – אני יכולה לראות טוב בכל דבר.
שלוש שנים אחר כך, המחנכת שלי בכיתה יב' טענה שאני שקטה מדי, שאני צריכה להשפיע על הכיתה יותר בקול. שצריכים לשמוע אותי. המשפט הזה נשאר חרוט בי לרעה, מכווץ ומקטין אותי, הופך את האופי שלי לפגום ומשטיח את העומקים שיכולתי להביא איתי, גם בשקט. האמירה הזו "את שקטה מדי" נצרבה בי לעד, כמעט באותה עוצמה כמו היכולת לראות טוב.
חיים ומוות ביד המחנכת.
***
הקורונה, על אף כל חסרונותיה, נותנת לנו רגע להביט אל מהות החינוך – בלי כיתות, בלי צלצול, בלי שולחנות וכסאות. אחרי שקילפנו את האמצעיים החיצוניים, השאלה הגדולה שנשארת היא מה ישאר צרוב וחרוט בלב התלמידים משנות הלימודים שלהם, עם ובלי הקורונה.
בגיליון הזה גם שמנו דגש על חינוך דיגיטלי – איך עוסקים בחינוך מרחוק, מבעד למסך.
כמו תמיד, אני מזמינה אתכם להמשיך לכתוב אלינו ולהציע מאמרים, שירים וסיפורים.
שיהיה חורף טוב,
רעות המבורגר
