האדם הנכון במקום הנכון: צריך יותר נשים במערך הלוחם / ד"ר עידית שפרן גיטלמן

 

למרות שפקודת השירות המשותף קיבלה את ברכתם של רבנים מרכזיים והיא אושררה על ידי ועדה מיוחדת שמינה הרמטכ"ל האחרון, צה"ל עדיין לא פתח את שורות המערך הלוחם לכל הנשים, בשל חששות לא מבוססים שהדבר פוגע ביכולתו המבצעית. במלחמה הזו, בו עולים לא מעט סיפורי גבורה של נשים לוחמות, הוכח סופית שזה לא נכון

 

צה"ל הוא אחד הצבאות היחידים בעולם המגייס נשים לשירות צבאי מכוח חוק גיוס חובה. נכון לשנת 2022, נשים מהוות בערך 40% מכוח האדם הסדיר בצה"ל, וכ־25% מסך קציניו. על אף גיוס החובה, נכון לשנת 2023 שיעור גיוס הנשים עומד רק על 55% מסך הנשים בגיל הגיוס, זאת לעומת 68.8% בקרב הגברים חייבי הגיוס. 36.6% מהנשים חייבות הגיוס משתחררות על בסיס פטור מטעמי דת, ועוד 8.2% משוחררות בשל פטורים מסוגים שונים.

נשים שירתו בצה"ל מאז הקמתו, במסגרת חיל הנשים אשר נוסד ב־16 במאי 1948 על ידי קצינות ששירתו בצבא הבריטי. בשנת 1949 עוּגן שירות הנשים בחוק שירות הביטחון התש"ט-1949, הקובע כי כל אדם, גבר או אישה, שהוא אזרח ישראלי או תושב קבע, שמלאו לו 18 שנים ולא קיבל פטור משירות, הוא "יוצא צבא", כלומר, ניתן לקרוא לו לגיוס. עוד קובע החוק כי נשים יכולות להגיש בקשה לשחרור מהצבא מטעמי דת ומצפון וכן בשל שלוש סיבות נוספות: הורות, נישואין והיריון.

אף שבימי המחתרות שירתו נשים בתפקידים שונים, לרבות תפקידי לחימה, לאחר מלחמת העצמאות (ויש הסבורים שבעקבות נפילת נשים בשבי האויב), הוחלט על שלוש קטיגוריות של תפקידים שלא יוטלו על נשים: מקצועות שדורשים כושר גופני, מקצועות שתנאי השירות בהם אינם מתאימים, ומקצועות לחימה. וכך, בתחילה שירתו נשים בעיקר בתפקידים שבאופן מסורתי נתפסו כתפקידים נשיים, כמו פקידות, מורות ואחיות. בפקודת ההקמה של חיל הנשים נקבע שנשים ישרתו בהגנת יישובים, בתפקידים מקצועיים, בתפקידים מנהלתיים ובתפקידי עזר, אבל לא בתפקידי לחימה.

התפיסה שלפיה נשים שייכות לעורף וגברים לחזית, שלטה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים. אך לאחר המלחמה אימץ הצבא מדיניות חדשה ומורחבת לגבי שיבוץ נשים בתפקידים צבאיים, שאפשרה להכשיר נשים לתפקידים שעד אז היו פתוחים לגברים בלבד. הרחבת שירות הנשים בשלב זה לא התבססה על תפיסה של שוויון, אלא על הצורך בבניין כוח מחודש, שבמסגרתו גברים יופנו מתפקידים בעורף לטובת תפקידים שיאפשרו להם להשתתף בלחימה, ולכן רוב מאמצי ההכשרה של נשים הופנו לתפקידים כמו מדריכות, נהגות, מכונאיות מטוסים, ותפקידי תקשורת שונים.

אף על פי כן, במהלך אותן שנים ננקטו כמה צעדים מרחיקי לכת בנוגע לשירות הצבאי של נשים, כגון הסרת ההגבלות שהיו קיימות בעבר על נוכחות נשים בשטחי לחימה, במיוחד מחוץ לגבולות ישראל (1982), וביטול הסעיף בחוק שירות הביטחון אשר פירט את רשימת התפקידים הסגורים לנשים (1987).

 

דו"ח לא מיושם

נקודת המפנה המשמעותית ביותר בשירות הנשים בצה"ל התחוללה עם פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ אליס מילר (1995), ותיקון חוק שירות הביטחון בעקבותיה (2000). כזכור, אליס מילר עתרה לבג"ץ לאחר שהצבא דחה את בקשתה להתמיין לקורס טיס בשל מינה. בג"ץ קבע כי לנשים יש זכות לשוויון בשירותן הצבאי, פורמלית ומעשית, וכי מדיניות הצבא, המונעת מהן לשרת כטייסות רק בשל מינן, פסולה. לפסיקה זו נודעה השפעה עמוקה על היחידות שצה"ל הורה מאז לפתוח בפני נשים, כולל אלו שהיו עד אז תחת מונופול גברי.

המפנה שיצר פסק הדין לא היה רק ​​עניין פרוצדורלי שעסק במספר היחידות שנפתחו לשירות נשים; בפסיקתו, הורה בית המשפט לצה"ל לשלב נשים בשורותיו לא רק כפונקציה של צורכי הגנה וביטחון, אלא גם מתוך מחויבות לעקרון השוויון, כדבריה של כבוד השופטת שטרסברג־כהן:

בהתנגשות בין ערך השוויון לבין ערך ביטחון המדינה כפועל יוצא מצורכי הצבא, ניתן לראות את ביטחון המדינה כערך עדיף ובעל מעמד גבוה ממעמדו של ערך השוויון, על אף חשיבותו של האחרון. אלא שביטחון המדינה איננו מילת קסם, ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו.

ועוד הוסיפה:

חברה המכבדת את ערכי היסוד שלה ואת זכויות היסוד של חבריה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר על-מנת שערך השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן.

ב-1 בינואר 2000, בעקבות פסיקת בג״ץ, התקבל תיקון לחוק שירות ביטחון שקבע כי לכל אישה זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד. התפקיד הראשון שנפתח לשירות נשים היה טיס, ולאחריו נפתחו בהדרגה עוד תפקידים כגון חובלות, לוחמות מג"ב, לוחמות נ"מ, לוחמות בגדוד קרקל ולוחמות רפואיות מוטסות.

באותה עת, נדמה היה כי צה"ל נכון לקדם שירות משמעותי יותר של נשים. בהתאם, האלוף (במיל') יהודה שגב מונה לעמוד בראש ועדה לבחינת עיצוב שירות הנשים בצה"ל בראיית העשור הבא. הוועדה פרסמה את המלצותיה בספטמבר 2007 וקבעה כי העקרון המנחה למיון ושיבוץ צריך להיות 'האדם הנכון במקום הנכון', ולפיו "גברים ונשים ימוצו בשירות באופן זהה, לפי קריטריונים ענייניים המשקפים את צורכי צה"ל, את מרצם, יכולותיהם, ותכונותיהם האישיות של המתגייסים, ולא את מינם". עוד קבעה הוועדה כי "לא יהיו תפקידים או מערכים הסגורים קטגורית לנשים או לגברים".

ואולם, רוב המלצות הדוח לא יושמו בפועל. אחת הסיבות לבלימת המגמה לקידום שילובן של נשים בשירות הצבאי, בראי הפסיקה ותיקון החקיקה, ויש שיאמרו שאף המרכזית שביניהן – נעוצה בתהליכי הדתה המתרחשים בצבא. תהליכים אלה הם תוצאה של הגידול הבולט במספר שומרי המצוות בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל, ושל השפעה הולכת וגוברת של רבנים על הנעשה בתוככי הצבא, וחששם מפני קרבה יתירה בין חיילות לחיילים דתיים, שרבים מהם משרתים ביחידות קרביות.

בהתאם, נדרש צה"ל למצוא פתרון שיאזן בין האינטרסים השונים של הקבוצות המשרתות בצה"ל – להבטיח שירות שוויוני לנשים מזה ולתת פתרון לצורכיהם של החיילים הדתיים, מזה. בעקבות עבודת מטה סדורה, פרסם צה"ל בשנת 2003 את 'פקודת השילוב הראוי' (לימים, פקודת השירות המשותף), שהתיימרה לתת מענה להיבטים שונים של השירות המשותף של גברים ונשים בצה"ל. נקודת המוצא של פקודת המטה הכללי הייתה, כי צה"ל מחויב לאפשר לכלל משרתיו שירות מכבד שאינו פוגע בזהותם. בסעיף 3 לפקודה בנושא השירות המשותף (מעודכנת לשנת 2018) מבואר כי:

מדיניות השירות המשותף נועדה למלא את ייעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית. מדיניות השירות המשותף מושתתת על היותו של צה"ל צבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל תפיסת צבא העם, לפיה משרתים בצה"ל חיילים בני כל המינים, הדתות והעדות ותרומתם של כולם, גברים כנשים, חיונית להצלחתו של הצבא במילוי משימותיו. המדיניות קמה מתוך תפיסה ממלכתית, שוויונית וסובלנית, המעוגנת בערכי כבוד האדם וב'רוח צה"ל'.

אף שפקודת השירות המשותף ביקשה להסדיר את השירות המעורב של נשים וגברים, ועברה שני עדכונים לדרישת הרבנים המרכזיים בציונות הדתית ואף קיבלה את ברכתם, ולמרות שאך לאחרונה קבע צוות ייעודי לבחינת שילוב נשים בתפקידי לחימה שמינה הרמטכ"ל רא"ל כוכבי, בראשות מפקד זרוע יבשה, האלוף סטריק, "כי פקודת השירות המשותף משרתת את ייעודה ומאפשרת שירות משותף של נשים וגברים בכלל צה"ל וביחידות לחימה בפרט" – עדיין, בקרב גורמים בעלי אינטרס, היא נתפסת כמגבילה את הנשים במרחב הצבאי וכמאפשרת הדרת נשים מתפקידים שונים במסגרת הצבאית, תוך מתן עדיפות ובכורה לצורכי החייל הדתי.

בנוסף, בשם תכליתה של הפקודה לסייע לצה"ל "למלא את ייעודו המבצעי", היו גם מי שהצדיקו את הנרטיב שלפיו "שוויון יפגע בניצחון". היינו, כי שילובן של נשים בתפקידי לחימה נוספים על אלו שכבר נפתחו עבורן, יפגע ביכולותיו המבצעיות של הצבא ויחתור תחת מטרתו של צה"ל להגן על קיומה של מדינת ישראל וביטחון אזרחיה ותושביה וביכולת הצבא למגר את האויב ולנצח בקרב.

נרטיב זה, שהוא בבחינת נשק יום הדין בכל הנוגע לשילוב נשים ביחידות הלוחמות, המושמע לצד איום מוסווה וגלוי שלפיו חיילים דתיים לא יתייצבו לשרת במערכים מעורבים – הוא פועל יוצא של העלייה הניכרת במספר הנשים הדתיות שבוחרות לשרת בצבא בכלל ובתפקידים משמעותיים, לרבות תפקידי לחימה, בפרט.

על פי חוק שירות ביטחון, נשים דתיות פטורות משירות בצה"ל אם בחרו להצהיר על כך. ואכן, בעבר, רובן פנו באופן מסורתי לשירות לאומי. עם זאת, בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי מסוים במגמה זו ולעלייה משמעותית במספר הנשים הדתיות שבוחרות בשירות צבאי, ובמגוון רחב יותר של מוסדות חינוך דתי שמהם הן מגיעות, לרבות בתי ספר שבעבר היה בהם מונופול לשירות לאומי.

אמנם נושא השירות המשותף עוסק באופן רשמי ברווחתם של חיילים דתיים ובצורך לאפשר להם שירות מכבד בהתאם למגבלותיהם ההלכתיות, אך נדמה כי העובדה שיותר ויותר נשים דתיות מפרות את הוראת הרבנים שלא להתגייס לצבא, היא היא הניצבת בליבת ההתנגדות של הרבנים להרחבת שירות הנשים בצה"ל.

ביוני 2019 פורסמה הערכה כי בתוך חמש שנים יוכפל מספר הנשים הדתיות המשרתות ביחידות השונות בצה"ל. ימים יגידו. כך או כך, כבר כיום, אחוז משמעותי מכלל החיילות הדתיות משרתות בתפקידי לחימה, והנתונים מצביעים על כך שחלק הארי שלהן משתבצות לתפקידי איכות משמעותיים. הנה כי כן, אף שפקודת השירות המשותף איננה עוסקת בשאלת שירות הנשים בצה"ל והרחבת היחידות הפתוחות בפניהן, שאלות אלו נכרכו זו בזו, הן בדיון הציבורי והן בדירקטיבה ובתפיסת צה"ל.

 

המלחמה היא ההתנסות

לא ניתן לכתוב על שירות נשים בצה"ל מבלי להתייחס למערכה הקשה המתנהלת בימים אלו. המציאות המתבהרת ברורה וחדה כמו הכאב המפלח את המדינה מאז יום ה־7 באוקטובר 2023. מכאן והלאה לא נוכל עוד לאחוז בתפיסות שרווחו קודם לכן, באשר לנחיצותן של הנשים בשירות הצבאי בכלל ובתפקידי לחימה בפרט.

מאז אותה שבת שחורה, הולכים ונערמים עוד ועוד סיפורים המצביעים על גבורתן של נשים בלחימה. עדות אחר עדות, תמונות וסרטונים. חלקן חיילות שלא הוכשרו ללחימה ולא הוכשרו כמפקדות; חלקן לוחמות ומפקדות שהוכשרו להגן על המדינה אך לא כחלק מהיחידות המתמרנות. אלו גם אלו פעלו ברגע האמת באומץ לב, בנחישות, בתחכום, ביצירתיות ובתושייה. לוחמות ומפקדות שהבינו שהגבול נפרץ, שהלחימה אל מול פני האויב מתרחשת כאן ועכשיו, בתוככי מדינת ישראל, בבסיסים וביישובים, נטלו את היוזמה לידיהן ולא היססו להסתער תחת אש והביאו לעצירת האויב ולהצלת חיים.

חלקן, לדאבון הלב, גם שילמו בחייהן.

בימים אלו נדרש בית המשפט העליון להכריע בעתירות הקוראות לצה"ל לקיים את חוק שירות ביטחון, ככתבו וכלשונו, ולפתוח את מלוא תפקידי הלחימה לנשים (למעט אלו שממהותם ומאופיים אינם מאפשרים זאת). בכלל זה, על בית המשפט העליון לקבוע האם תינתן לנשים הזכות להתמיין ליחידות לוחמה בצה"ל באותו האופן שבו ניתנת לגברים הזדמנות זו. כאמור, עד לא מזמן התנהל בחברה הישראלית דיון סביב השאלה מה תפקידו של צה"ל: לנצח במלחמה או לקדם שוויון? את המתנגדים לשילוב נשים ביחידות לוחמה בצה"ל לא עניינה העובדה שכבר כעת, 18 אחוז מהכוח הלוחם של צה"ל הן נשים. גם בעדויות של מפקדים מהשטח שסיפרו על תפקודן ללא דופי של אותן לוחמות עוד לפני המלחמה, לא היה כדי להכריע את הכף. בעיני המתנגדים, מי שנלחם על זכותן של נשים המסוגלות לכך, לשרת את המדינה ולהגן עליה ועל תושביה בהתאם ליכולותיהן, מבקש להחליש את הצבא בשם "ערכים פרוגרסיביים הזויים".

גם הצבא, אשר העריך את תרומתן של הנשים והמוטיבציה הרבה להתגייס ולהילחם כתף אל כתף לצד חבריהן, לא השתכנע עד כה מהצורך הנחוץ לשלב נשים בכל היחידות הלוחמות, וסירב לפתוח את כלל היחידות למיון על בסיס כישורים ולא על בסיס מגדר. הצוהר שנפרץ לאחרונה, רק הודות לדיון בבג"ץ, שאפשר את שילובן של נשים במספר יחידות דוגמת יהל"ם, יחידת החילוץ וההצלה (669) וסיירת מטכ"ל, הותנה בקיומם של פיילוטים (התנסויות) והוכחת מסוגלות, בנוסף למיוני הכניסה.

בהקשר זה, ראוי לציין כי לפני שנה, בחודש אוקטובר 2022, עם ההכרזה על הצלחת הפיילוט לשילוב נשים כלוחמות בטנק, ניתן היה לסבור כי לא ירחק היום לשילובן גם בחיל השריון המתמרן. ואולם, במפתיע, הודיע הרמטכ"ל לאחרונה, בתשובתו לבג"ץ, הודעה סתומה שלפיה "קיים ספק בדבר היכולת של לוחמות בטנקים בהגנת הגבולות לעמוד במדדי הביצוע הנדרשים בשריון המתמרן". זאת, אף שהצוותים שהוכשרו בטנקים בהגנת הגבולות השתתפו בהכשרה ייעודית בחיל השריון המתמרן, ועל אף הצלחתן הרבה של הלוחמות שבטנק במשימת הגנת הגבולות.

התעכבנו על סוגיית שילובן של הלוחמות בחיל השריון המתמרן, משום שיש בה כדי לבטא השקפת עולם שהיו שותפים לה רבים, אפילו רבים מדי, שלפיה שילוב נשים ביחידות לוחמות עלול להביא להחלשת הצבא. דומה, כי אירועי הימים האחרונים הבהירו כי זו השקפה שאין לה מקום בעידן הנוכחי. על כך תעיד למשל גבורתן של הלוחמות מפלוגת 'פרא', פלוגת הטנקיסטיות של חיל הגנת הגבולות (שבה כל צוות הטנק מורכב מנשים), אשר עם היוודע דבר הקרבות המתנהלים, עלו על ציר פילדלפי לכיוון עוטף עזה, ובהגיען לאזורי הקרבות, ירו במקצועיות ובעוז לעבר האויב פגזים וירי מרגמות, דרסו את מי שניצב בדרכן, וכך חיסלו עשרות מחבלים.

בנסיבות אלו, נדמה שאפשר להכריז פעם נוספת ללא היסוס כי "פיילוט הלוחמות בשריון הסתיים בהצלחה", אלא שבזו הפעם, המלחמה היא ההתנסות עצמה.

דוגמה זו היא אחת מני רבות אחרות, ולצד יתר מעשי הגבורה הרבים שאליהם נחשפנו, מתחייב שינוי עמוק בהנחות היסוד שמנעו עד כה שילוב של נשים בכל היחידות הלוחמות. שוב לא ניתן לגרוס כי אין הלימה בין מטרת העל של צה"ל – לנצח ולהכריע את האויב – לבין שירות הנשים בצה"ל, בכל המערכים ובכל התפקידים.

יתר על כן, מאחר שצה"ל הוא בבואה של החברה, ניתן להעריך כי לזעזוע העמוק שחלחל בחברה הישראלית עם היוודע ממדי הרוע, האכזריות וערלות הלב של האויב, אשר תורגם באחת לעשייה אזרחית חסרת תקדים, מתוך תחושת מחויבות אישית, רצון לסייע, לתרום ולהרגיש שייכות – תהא השפעה ניכרת גם על שיעור הנשים, לרבות דתיות, אשר יבחרו להתגייס לתפקידים משמעותיים, כולל תפקידי לחימה, ולחוש סיפוק וגאווה על תרומתן לביטחון, לחברה ולמדינה.

לאף אחד אין זכות לשלול זאת מהן.

לא היינו זקוקים למלחמה הנוראה הזו כדי לדעת שמשמעות חסימת נשים מלשרת ביחידות לוחמה היא חוסר מיצוי מקסימלי של פוטנציאל כוח האדם בצה"ל. אלא שאם בימים שלפני השבעה באוקטובר משמעות הביטוי "מיצוי פוטנציאלי של כוח האדם" תורגמה בדמיוננו לטיוב טכני של המערכת, היום אנו יודעים שמדובר בחיים עצמם. דיני נפשות של ממש. באחת התחדדה ההבנה שהיעדר לוחמות משמע פחות ידיים שאוחזות בנשק, פחות כוח לחימה מסתער, פחות מפקדות שקוראות "אחריי".

כך ראוי לגשת לדיון. וכך בדיוק ראוי לסגור אותו. זה מגיע ללוחמות, אבל זה מגיע בעיקר לנו.

__________________________________________________________

ד"ר עידית שפרן גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי וחברת ועד מנהל של פורום דבורה- – נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי

אל"ם (במיל) מאיה הלר, יו"ר ועד המנהל של פורום דבורה – נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי