המערכה כעת היא כנראה המערכה עם הכי הרבה הרוגות, כי המוות אינו מבחין במגדר. אבל החיים כן מבחינים, ולכן צריך כבר כעת לדרוש ייצוג שוויוני לנשים בכל מוקדי ההחלטות כדי להבטיח מציאות טובה יותר, עכשיו וביום שאחרי המלחמה
"זה לא קשור למגדר" – בביטוי הזה שהמצאתי ואימצתי לעצמי בשנים האחרונות, אני משתמשת כשאני רואה אולפן חדשות שיש בו פרשנים גברים בלבד, פאנל בכנס ללא נשים דוברות, או חלוקת פרסי הצטיינות, שרק במקרה לא נבחרו נשים לקבל את הפרסים. הכול לא קשור למגדר והכול כל כך קשור. נולדנו לתוך עולם שיש בו שוויון מגדרי יותר מאי פעם בהיסטוריה, וכל ביטוי של שוויון שיש לנו היום, הוא תוצאה של מאבק של מי שהיו כאן לפנינו: הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות להחזיק ברכוש, הזכות להשכלה או לפתוח חשבון בנק. כל הדלתות הללו היו סגורות בפני נשים בעבר. כולנו גדלנו לתוך עולם שבו זו כבר עובדה קיימת, ומה שאני רואה כאילו לא קשור למגדר. אבל כל כך קשור.
מתחילת המלחמה, המתקפה הארורה הזו, כמעט בכל ידיעה חדשותית אני ממלמלת לעצמי – "לא קשור למגדר". כי מה באמת הקשר למגדר?
אבל בואו נדבר על סא"ל אור ליבני בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל, שהובילה את המערכה במוצב סופה; או על הרבש"צית של ניר עם, ענבל רבין־ליברמן, שהובילה את חברי כיתת הכוננות בניר עם ובתושייתה הצילה יחד איתם את כל תושבי הקיבוץ; או על רחל אדרי מאופקים, גיבורה בעל כורחה; או שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום, שתחת אש נכנסה שוב ושוב לשטח המסיבה להציל נערים ונערות. בואו נדבר על לוחמות באוגדת עזה; על התצפיתניות שהתריעו; על חיילות שנאבקו במחבלים. סיפורי הגבורה רק מתחילים להגיע, יחד עם הפצעים, וככל שיעבור הזמן ככה יהיו יותר סיפורים, יותר גיבורות שמגיע להן אות גבורה, כמו גם לגיבורים כמובן. כי זה לא קשור למגדר.
זו כנראה המערכה עם הכי הרבה הרוגות, כי המוות אינו מבחין במגדר. מערכה שהתחילה בטבח אזרחים ואזרחיות בבית שלהם. משפחות שלמות, ומסיבת טבע גדולה של צעירים וצעירות שבאו לחגוג את החיים והטבע. זו המלחמה הראשונה עם כל כך הרבה חיילות הרוגות, כי אחרי שנים של מאבק בתוך הצבא, ואחרי פקודת השירות המשותף, יש חיילות בהמון חזיתות, והן היו שם גם בשבת ההיא הנוראית, נלחמות בשותפות עם החיילים. כי זה לא קשור למגדר.
נראה שאפשר עוד להמשיך לכתוב עוד ועוד על מה שלא קשור למגדר. המוות במלחמה הזו כנראה לא קשור למגדר. אבל כל השאר – קשור מאוד.
אפס נציגות במוקדי ההחלטות
במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ישראל, בכל מה שקשור למערכה הזו, יש בעיקר גברים: מפקדים, שרים, קבינט מדיני־ביטחוני. הפער בין המציאות בשטח, מציאות של 50:50, לבין מוקדי קבלת ההחלטות שבהם יש 100% גברים – צועק לשמים, בטח לאנשים ונשים כמוני שביום יום עוסקים במאבק לשוויון מגדרי. בכל מהדורת חדשות שפתחתי, הרוב המוחלט של הפרשנים היה גברים. הם גם הציעו הצעות לדרג הבטחוני וניסו לתת לציבור בבית את ההסבר למה שקורה בשטח. בשולחן הקבינט המדיני־ביטחוני אין כמעט נשים, הן לא מקבלות החלטות. ח"כ יפעת שאשא ביטון הצטרפה כמשקיפה.
בואו נדמיין רגע את רחל אדרי מאופקים ואת ענבל ליברמן מניר עם יושבות שם כחלק ממקבלי ההחלטות על המשך המדיניות של ישראל במערכה הזו ובכלל. הן יושבות בממשלה עם הכי הרבה גברים מדירי נשים, שפיטרו נשים מתפקידים בכירים במשרדי ממשלה, ושגם בשולחנות קבלת ההחלטות של משרדי הממשלה שאמורים לתת מענה לאזרחים ולאזרחיות – אין הרבה נשים. האם במצב כזה נופתע אם התקציבים ותוכניות ההמשך לא ייקחו בחשבון 50% מהאוכלוסייה כאן? אם אין נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות – מי יעלה את הצרכים של מי שנמצאות שם בעורף ובחזית? ממש כמו שקרה בחמ"לים שקמו ביום שאחרי תחילת המלחמה ושדאגו ללוחמים לציוד, ולקח כמה ימים עד שקמה הדרישה לדאוג גם ללוחמות. כן, ללוחמות יש את הצרכים שלהן, וזה כן קשור למגדר.
המלחמה הזו, כמו כל מלחמה אחרת, קשורה למגדר. ונראה שיותר ויותר אנשים ונשים רואים את זה. אך הקול שדורש את התיקון כמעט נדם. הוא מושתק כל פעם מחדש. "עכשיו לא הזמן להתעסק בזה. זה לא צו השעה". כאילו שזה לא עניין של חיים ומוות. העיסוק המגדרי נראה לא פעם כשולי, קטנוני. בזה את מתעסקת עכשיו? אז גם אני הורדתי פרופיל בשבועות הראשונים של המלחמה, הלכתי לעסוק בתמיכה, בחמ"ל, וניסיתי כמה שאני יכולה לא להתעסק במגדר. אבל אני יודעת שזו טעות. כי ביום שאחרי המלחמה הזאת, אנחנו נראה את התוצאות והמחירים שיהיו לה. וחלק מהם יהיו קשורים לגמרי למגדר.
למלחמה הזאת יהיו, ללא ספק, מחירים מגדריים, ונראה שגם על המחירים הללו אין כרגע פנאי להתעסק, בטח לא בשולחנות של מקבלי ההחלטות או באולפני הטלוויזיה. אבל אני רוצה למצוא את המקום שאפשר לדבר על מגדר. על מה שכן קשור למגדר. מלחמה ומגדר.
האפקט שעל הבית
בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, נכנסו אלפי מחבלים לישראל, רצחו, חטפו, נלחמו בכל מי שנתקלו. בו ובה. הם לא הבחינו במגדר. מאותו הרגע, מדינת ישראל והחברה הישראלית נכנסו ל'מוד' של מלחמה: מאות אלפי חיילי מילואים גויסו, וישרתו במערכה עד להודעה החדשה, שאיננו יודעים מתי תבוא. ברגע אחד משפחות רבות נשארו חד הוריות – וזה כן קשור למגדר. על שני אספקטים של גיוס המילואים מעט מאוד מדברים – על הבית בזמן המלחמה ועל הבית שאחרי המלחמה.
הבית בזמן המלחמה – 300,000 מילואימניקים גויסו, בעיקר גברים, כי מערך המילואים, בניגוד לחלק ממערך הלחימה בסדיר, מורכב בעיקר מגברים. ברגע אחד משפחות שלמות נשארו חד הוריות בפועל. ועל כך כמובן אין שאלה, צו 8 זה צו 8. אבל רגע אחרי שהוא יצא מהבית – היא נשארה בבית. היא לא יצאה לקרב על המדינה, היא יצאה לקרב על המשפחה שלה, על שמירת הילדים והילדות. ובתוך כל הכאוס הגדול, והפחד, היא עכשיו העוגן של הבית. זו הסיבה שביום ראשון, 8 באוקטובר 2023, היום שאחרי תחילת המלחמה, כבר הקמנו חברותי – רחל עזריה, רחלי שורתי ואני, את 'העוגן למשפחות המילואים', מתוך מטרה לסייע למי שנשארו בבית בזמן שבן הזוג גויס.
מאות מתנדבות וגם מתנדבים מכל יישוב נרתמו כדי לתת תמיכה ועוגן בשביל המשפחות שנשארו בבית. לעזור בהכנת האוכל, בטיפול בילדים/ות, ולפעמים פשוט להיות יחד. זו מעטפת שקשורה למגדר. עם תחילת המלחמה קמו מאות חמ"לים וגויסו מיליוני שקלים למען החיילים והחיילות בשטח והמשפחות שפונו מהתופת, תמיכה מורלית וכספית שללא ספק נחוצה וראויה – אף שהמדינה היא זו שצריכה לדאוג לכל צרכיהם. אבל בשבועות הראשונים למלחמה, נראה עדיין שהמדינה איננה ומי שהחליף אותה זו החברה האזרחית. לצד התגייסות מרגשת זו, המוקד שאנחנו הקמנו, 'העוגן למשפחות המילואים', מזכיר ודואג למעגל נוסף שנפגע, המעגל השני – אלו שנשארו בבית אבל חייהם אינם אותם חיים. נשים שמצאו את עצמן ביום אחד אחראיות על הבית, לבד. וכן. זה כן קשור למגדר.
הבית שאחרי המלחמה – גם ביום שאחרי המלחמה יהיו סוגיות שקשורות למגדר. חיילי מילואים רבים יחזרו הביתה אחרי שחוו מראות שאי אפשר לשאת. מראות שירדפו אותם בלילות ולפעמים גם בימים. אלימות שנכנסת לתוכנו גם מוצאת לא פעם את הדרך החוצה. ומי יספגו את האלימות הזו? נשים תמצאנה את עצמן חיות עם מי שסובלים מפוסט טראומה, והביטוי לכך עלול לבא לידי ביטוי במערכת יחסים מתעללת ואלימה.
גברים נורמטיביים עשויים להפוך לגברים אלימים בעקבות המלחמה הזו, כפי שמלמד ניסיוננו המר. האם שירותי הרווחה נערכים לכך? האם אלו מקימים כבר בימים אלו מערך תמיכה וטיפול לאותם גברים? אני מעריכה שלא. אבל כן, זה כן קשור למגדר. כל ארגוני הטיפול בנשים שנמצאות במערכת יחסים אלימה כבר בכוננות. כי הכתובת רשומה על הקיר: האלימות כלפי נשים תעלה, הנשק שחולק במלחמה הזו לאזרחים רבים ישמש לא רק להגנה על הבית, אלא גם להחריב את הבית.
רמת הסיכון של נשים בתוך הבית שלהן עלתה בשבועיים האחרונים. הן יתאמצו להחזיק את המשפחה כל המלחמה, וביום שזו תיגמר, האלימות תיכנס פנימה. הארגונים ינסו לתת להן מענה, אך כיום במדינת ישראל, אין כמעט מענה וטיפול בגברים אלימים. ואם הממשלה הזו תמשיך את הקו שבו החלה, היא תטפל בתלונות שווא לפני שתטפל בגבר אלים ובאיום שלו על הבית. וכן. זה כן קשור למגדר.
תקדים רואנדה
המלחמה הזו רק התחילה. בהפתעה גמורה. את חלק מהמחירים שלה אנחנו כבר רואים ומבכים: 1400 הרוגים והרוגות; 210 חטופים וחטופות; אלפי משפחות שאיבדו את בתיהן; קהילות שספגו מכה אנושה. וברמת המדינה – שבר מנהיגותי, שאיננו מפתיע אף אחד ואחת מאיתנו, אבל השפעותיו מגיעות לכולנו. המלחמה רק התחילה ואין לה שום אופק ברור, עם הכניסה הרגלית לעזה וגם בלעדיה.
כשאני חושבת על נקודות האור, הראשונה שעולה אצלי כמובן זו החברה האזרחית שמתנדבת כבר מספר שבועות בכל גזרה סביב השעון. אין סביבי אישה אחת, וגם איש אחד, שלא מתנדבים. כי זה לא קשור למגדר. כולם נכנסו לתוך עשייה, ויש מספיק ואקום כדי שכל אחת ואחד יוכלו לתת את חלקם. זו נקודת אור גדולה בתוך החושך, אבל זה לא מספיק. זה מעט מדי על שבר גדול מדי.
יש מדינות ששבר קטסטרופלי שכזה גרם להן לשינוי של 180 מעלות. למשל רואנדה. כבר יותר מעשרים שנה שברואנדה יש ממשלה של 50% שרות, ופרלמנט של 50% חברות. זה לא קרה מעצמו. אחרי טבח העם הנורא שגבה את חייהם של כמעט מיליון א.נשים, ממשלת רואנדה שינתה את פניה. הרוב המוחלט של הנרצחים היו גברים, ורואנדה של אחרי רצח העם נותרה עם 70% נשים. האיזון הופר, נוצר ואקום, ומי שנכנסו אליו היו נשים רואנדיות שהחליטו לקום ולעשות מעשה – ולהיכנס לכל מוקדי קבלת ההחלטות.
מה שקרה ברואנדה הוא נדיר ומרגש: גם חלק מהגברים הבינו את הצורך בהנהגה משותפת של גברים ונשים, היתרון של 50:50 במוקדי קבלת ההחלטות. בהובלת המנהיג פול קגאמה, שנבחר פעם אחר פעם לנשיאות, מובילה ממשלת רואנדה יחד עם חברותיה הנשים את המהלך לשוויון בכל מוקדי קבלת ההחלטות. בעשרים השנה האחרונות רואנדה עוברת תהליך של שיקום. הכלכלה מתייצבת, האלימות יורדת, האמון בממשלה ובמוסדות השלטון עולה והשחיתות יורדת.
רואנדה מתמודדת עם פוסט טראומה בכל כך הרבה חזיתות. היא התחילה עם טבח עם, במצב מדיני וכלכלי קשה ביותר, אבל יצאה ממנו עם נתיב של חזון ותקווה. כבר עשרים שנה פועלות שם ממשלות שמסורות למטרה אחת – שיקום. הממשלות האלו מורכבות מ־50% נשים. ברואנדה של היום מדובר כבר בחוק. בכל מוקדי קבלת ההחלטות חייבות להיות לפחות 40% נשים.
אני עוצמת עיניים ושואלת את עצמי, האם נצליח גם כאן להתמיר את המשבר הגדול הזה לשינוי רדיקלי? יש רגעים שהדבר נראה לי אפשרי, ואז אני נותנת לתקווה לחלחל בתוכי. האם כחברה ישראלית נדרוש מעתה בכל מוקדי קבלת ההחלטות 50% נשים? האם נשכיל לדרוש מכל המפלגות של הממשלה הבאה להיות 50% נשים, כך שנראה ממשלה עם שרות, משרדי ממשלה עם מנכ"ליות, שולחנות קבלת החלטות של 50:50? ברגעים שאני מחפשת תקווה היא נמצאת שם. יחד עם סא"ל קרקל אור ליבני בן יהודה והרבש"צית ענבל רבין ליברמן, וגם רחל אדרי ושפרה בוכריס וכל הגיבורות של המלחמה הזו. ויש המון גיבורות, על חלקן שמענו ועל חלקן לעולם לא נשמע.
המלחמה הזו קשורה גם למגדר. את החמאס המגדר לא עניין; הם רצו לרצוח כמה שיותר גברים ונשים, והצליחו. השאלה היא האם ביום שאחרי, נצליח להוביל מהלך שבמסגרתו גם הריפוי והשיקום יהיו קשורים למגדר. יש רגעים שאני חושבת שאולי נוכל להבטיח לבנות שלנו וגם לבנים שהעתיד ייראה אחרת. שזו תהיה המלחמה האחרונה. הלוואי.
הבחירות הבאות עוד לא באופק, אבל הן כנראה יגיעו יותר מהר ממה שחשבנו. האם נוכל כחברה ישראלית להרים את הדגל, כמו שעשו ברואנדה, ולדאוג שזו תהיה נקודת מפנה שקשורה למדינה ולמגדר? הלוואי. זאת המשמרת שלנו.
______________________________________________________________
*יעל יחיאלי היא מייסדת מיזם 5050 לשותפות ושוויון מגדרי
