הציונות הדתית והמדינה – תמונת מצב / חנן מוזס

הציונות הדתית והמדינה – תמונת מצב

חנן מוזס

חנן מוזס
סיים לאחרונה לכתוב עבודת דוקטורט העוסקת במגמות ובתהליכים בציונות הדתית

 מאמצע שנות התשעים. מאמר זה מתבסס על ממצאי
עבודתו.

במדינת
ישראל קיימות היום למעשה שלוש "ציונויות דתיות" שונות, החלוקות ביניהן
כמעט בכל נושא העומד על הפרק. גם ביחס למדינה ולמוסדותיה נבדלים שלושת המגזרים זה
מזה, אם כי בניגוד למקובל לחשוב, בקרב שלושתם זוכה הגישה הפוסט-ממלכתית הרדיקלית
לתמיכה אפסית.

הכותרת של מאמר זה מטעה. אפשר להסיק ממנה
שקיימת עמדה ציונית אחידה ומגובשת פחות או יותר בשאלות היסוד
ה"תאולוגיות" של היחס למדינת ישראל ולמוסדותיה, ושבעמדה זו חל שינוי
מהותי לאחר יישום תוכנית ההתנתקות – שינוי שאותו בא המאמר לתאר ולנתח; לאמיתו של
דבר, המציאות שונה לחלוטין. התשתית התאולוגית של הציונות הדתית דהאידנא מפוצלת
ומפולגת בין כמה נרטיבים בסיסיים המעצבים עמדות שונות לגבי מכלול שלם של סוגיות,
וביניהן סוגיית היחס למדינה ולמוסדותיה. התיאור ההולם ביותר למציאות הציונית-דתית
העכשווית הוא של לפחות שלוש "ציונויות דתיות", המתבססות על תשתית
תאולוגית שונה, חלוקות ביניהן כמעט בכל נושא העומד על הפרק ומקיימות ביניהן קשרי
גומלין מסועפים של ויכוח, פשרה, מיקוח ושיתוף פעולה. מציאות זו משתקפת היטב בממצאי
הסקר שנערך לצורך עבודת הדוקטורט שעליה מבוסס מאמר זה. בסדרה של שאלות שעסקו
במגוון רחב של נושאים התגלה פער ברור ועקבי בין שלוש הקבוצות – תורנית-לאומית
(חרדל"ית[1]),
"בורגנית", ו"אורתודוקסית מודרנית" (ליברלית). בקצה
ה"ימני" מצויה הקבוצה התורנית-לאומית, בקצה ה"שמאלי" –
האורתודוקסיה המודרנית, ובתווך ממוקמת קבוצת הבורגנות הדתית. פער זה השתקף גם
במערכת הבחירות לכנסת ה-17, שבה התמודדו למעשה שלוש רשימות ציוניות-דתיות:
"האיחוד הלאומי", "הבית היהודי", ו"מימד", שהמירה
את השותפות עם מפלגת העבודה בשותפות עם התנועה הירוקה.

השורות הבאות יוקדשו למיפוי המעגלים
האידאולוגיים השונים במרחב הציונויות הדתיות, לאיתור מוקדי הערעור המרכזיים ביחס
למדינה ולמוסדותיה, ולהצבעה על הגורמים העיקריים המזינים את תהליכי הפירוק של
התפיסה הממלכתית הקלאסית באותם מוקדים.

שלושה מעגלים אידאולוגיים

המעגל הראשון, הרחב והשטחי ביותר הוא מעגל
העמדות הפוליטיות. כמו בחברה הישראלית בכללה, גם בציונות הדתית מתחלק מנעד העמדות
ל"ימין", "מרכז" ו"שמאל", אך בהתפלגות שונה
לחלוטין: ה"ימין" הציוני-דתי, המהווה כ-40% מכלל אוכלוסיית הציונות
הדתית, הוא ימין "קשה", ה"מרכז", המהווה גם הוא 40%, הוא ימין
"רך", ואילו ה"שמאל" הציוני-דתי (כ-20% מכלל אוכלוסיית
הציונות הדתית) מחזיק בעמדת מרכזיות-שמאליות בסוגיות המדיניות.[2]
חלוקה זו, המבוססת על דימוייה העצמי של האוכלוסייה הציונית-דתית, שונה מההתפלגות
בכלל האוכלוסייה לא רק בחלוקה השונה בין "ימין", "מרכז"
ו"שמאל",[3]
אלא גם, ובעיקר, בתכנים הערכיים העומדים מאחורי התווית הפוליטית. ההבדל המשמעותי
מתבטא בעיקר בקבוצת הימין "הרך". בציבור החילוני עמדה ימנית
"רכה" מבוססת בעיקרה על חוסר אמון בכוונות השלום של הפלסטינים, ומתבטאת
באימוץ אג'נדה של "הפרדה" ובהבעת נכונות עקרונית לוויתורים טריטוריאליים
בתמורה לשלום אמת. לעומת זאת, הימין הרך הציוני-דתי מאופיין בזיקה עמוקה לחבלי ארץ
ישראל שממזרח לקו הירוק ומביע התנגדות תקיפה לחלוקת ירושלים, לעקירת יישובים,
למדינה פלסטינית ולירידה מהגולן. המחלוקת בין הימין ה"קשה" לימין
ה"רך" בציונות הדתית היא בעיקרה טקטית ולא אסטרטגית, ומתמקדת במשקל
היחסי שנושא ההתיישבות צריך לתפוס בסדר היום הציוני-דתי ובהגדרת גבולות הגזרה של
המאבק נגד פינוי יישובים; הימין ה"קשה" תומך ברובו בפעולות התנגדות
אקטיביות, הנשללות כמעט לחלוטין בקבוצת הימין ה"רך". כ-80% מהאוכלוסייה
הציונית-דתית אוחזים אפוא בעמדות ימניות מובהקות בנושא ההתיישבות, ולמרות זאת
דווקא התרחיש של עקירת יישובים הנו בעל הפוטנציאל הגדול ביותר להעמקת הפיצול הקיים
בציונות הדתית ולהגבהת חומות המחלוקת בין ה"ימין" ובין
ה"מרכז" הציוני-דתי.

המעגל השני, התשתיתי והעמוק יותר הגוזר את היחס
למדינה ולמוסדותיה קשור לטיב הזיקה למדינה. במרחב הציונויות הדתיות קיימים שלושה
סוגים עיקריים של זיקות למדינה: "משיחית", "דתית"
ו"חילונית". הזיקה המשיחית קושרת באופן ברור ומובהק את הקשר
למדינת ישראל עם האמונה בתהליך גאולה בעל מאפיינים דטרמיניסטיים, ונוטה להעמיד את
הפרשנות המשיחית במרכז הפעילות הפוליטית; בסוג הזיקה הדתי מתעמעם הקשר
ההדוק בין המדינה לתהליך הגאולה ונותר ברקע התודעה, וההתייחסות לנושאים המדיניים
מושפעת בעיקר משיקולים פרגמטיים. האמירה הרואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת
גאולתנו" מקובלת אמנם על האוחזים בזיקה הדתית, אך היא מובנת בעיקר באופן
סמלי. תפיסה זו כוללת הסתייגות מהפרשנות הדטרמיניסטית של תהליך הגאולה ואינה רואה
במדינת ישראל הקונקרטית התגלמות של "יסוד כסא ה' בעולם";[4]
הזיקה החילונית קושרת את היחס למדינת ישראל למניעים ציוניים, שגם הציבור
החילוני במדינת ישראל שותף להם באופן מלא. מתברר שקיימת חפיפה מרובה (אם כי לא
מלאה) בין סוגי הזיקה לעמדות הפוליטיות: באגף התורני-לאומי של הציונות הדתית הזיקה
העיקרית היא משיחית והאוריינטציה הפוליטית היא ימין "קשה". בקבוצת
האורתודוקסיה המודרנית האידאולוגית סוג הזיקה הדומיננטי הוא "חילוני"
והעמדה הפוליטית הדומיננטית היא "מרכז-שמאל", עם נוכחות משמעותית גם
ל"ימין רך". בקבוצת הבורגנות הדתית המצויה בתווך – ומהווה, על פי כל
ההערכות, את רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית – סוג הזיקה המרכזי הוא
"דתי", והאוריינטציה הפוליטית הדומיננטית היא "ימין רך", עם
נוכחות משמעותית גם ל"ימין קשה".

הערעור האידאולוגי על התפיסה
ה"ממלכתית" מתקשר כמעט באופן בלעדי לסוג הזיקה המשיחית למדינה ולפיכך
מתרכז בעיקר בציבור התורני-לאומי. הוויכוחים התאולוגיים הסוערים בין הרבנים
ה"ממלכתיים" לעמיתיהם ה"פוסט-ממלכתיים" מתרכזים רובם ככולם
באגף הצר יחסית של "חוג מרכז הרב". ויכוחים אלו, הנסובים סביב שאלת
"קדושת מוסדות המדינה", אינם רלוונטיים לאוחזים בזיקה הדתית, קל וחומר –
לאוחזים בזיקה החילונית. הממלכתיות ה"בורגנית", ויותר ממנה –
ה"אורתודוקסית-מודרנית", אינה מזדקקת לשימור הילת הקדושה למדינה
ולמוסדותיה לצורך ביסוס הנאמנות, ונובעת בעיקרה ממניעים פרגמטיים
ו"ארציים". הייעודים הצנועים יחסית שהותוו מלכתחילה למדינה היהודית
בנרטיב ה"דתי" וה"חילוני", משתמרים גם במציאות מורכבת ומשברית
ואינם מתבטלים גם בתרחישים של נסיגות ועקירת יישובים, למרות ההתנגדות העמוקה שהללו
מעוררים בחוגים נרחבים בציונות הדתית – גם באגפיה הלא-משיחיים. זהו מעגל הזהות
השלישי, וכאמור לעיל, הוא מרוכז רובו ככולו בתחומי האגף התורני-לאומי, שבו מתנהל
מאבק אידאולוגי בין שלוש גישות עיקריות:

הראשונה היא הממלכתיות ה"קלאסית"
מבית מדרשו של הרב צבי טאו, המשותפת ל"ישיבות הקו" ההולכות בדרכה של
ישיבת "הר המור" ולמרבית ראשי המכינות הקדם-צבאיות. ממלכתיות זו מתבססת
על מודל "שתי הקומות", שלפיו למרות החילון הרדיקלי הגלוי לעין, בקומת
החולין הציונית טמון קודש אזוטרי, ורק הופעתו השלמה תאפשר את בנייתה של הקומה
השנייה – קומת הקודש. מכיוון ש"קומת הקודש" נבנית על גבי "קומת
החול", המעבר בין שלבי הגאולה השונים נתפס כתהליך אורגני ואבולוציוני.[5]
תפיסה זו מכתיבה שיתוף פעולה עם הציונות החילונית ומפעליה, ולכן הממלכתיות הקלאסית
דוגלת בשימור מעמד הקדושה לא רק למדינה אלא גם למוסדותיה. היא תובעת הקפדה על
כבודה של המנהיגות הנבחרת ומתנגדת לכל צורת מאבק כוחנית הגוררת עימות ישיר בין
הציבור התורני-לאומי למוסדות ולרשויות השלטון.

הגישה השנייה – ה"פוסט-ממלכתיות
המתונה" – מקובלת בעיקר על האגף המיליטנטי יותר של תלמידי הרב צבי יהודה קוק
זצ"ל, שהתאגדו בתנועת "קוממיות" (הרבנים דב ליאור, זלמן מלמד,
אליקים לבנון ועוד). גישה זו משמרת באופן מלא את הילת הקדושה למדינה, אך מפקיעה
הילה זו ממוסדות השלטון, הנשפטים מעתה על פי ביצועיהם הקונקרטיים. בתפיסה
הפוסט-ממלכתית המתונה ניתנת לגיטימציה מלאה למאבק חריף נגד מוסדות השלטון כאשר
הללו בוגדים בייעוד המשיחי ופועלים נגדו. התפיסה האבולוציונית של תהליך הגאולה
מוחלפת בגישה רבולוציונית, הרואה בציונות החילונית תנועה שסיימה את ייעודה
ההיסטורי, ולכן, לשם המשך התנעת התהליך, יש להחליפה במנהיגות "אמונית".
לתפיסה זו חוברים אנשי "מנהיגות יהודית", המחליפים את מודל "שתי
הקומות" הממלכתי במודל "מירוץ השליחים" הפוסט-ממלכתי[6]
ומציבים במרכז השיח הפוסט-ממלכתי את נרטיב "העשירון הנאור". לפי נרטיב
זה, האליטה החילונית השוקעת מבית מדרשה של תנועת העבודה, שסיימה את תפקידה
ההיסטורי, מנציחה את נוכחותה במוקדי הכוח השלטוניים על ידי הדרתה ודיכויה של
האליטה האמונית שאמורה להחליפה, תוך יצירת תשתית ערכית וקונספטואלית המונעת כל
אפשרות להתקבלותם הלגיטימית של עמדות ורעיונות החורגים מגבולות הגזרה של הפרדיגמה
החילונית-הליברלית.[7]

הגישה השלישית היא פוסט-ממלכתית רדיקלית, והיא
ניזונה ממקורות הגותיים המצויים מחוץ לבית המדרש הציוני-דתי, ובעיקר מהגותו של הרב
יצחק גינזבורג. גישה זו מפקיעה לחלוטין את ממד הקדושה מהמפעל הציוני וממדינת
ישראל, ומגדירה אותם כהתגלמות של "תוהו" קדם-משיחי המועד לשבירה. המודל
המבהיר את תפיסת ה"תוהו שקודם לתיקון" הוא מודל האגוז, שבו הפרי המשיחי מוקף
בקליפות הטמאות של הממסד הציוני. לקליפות אלו היה תפקיד היסטורי בתקופה שבה הן
סוככו והגנו על הפרי המשיחי, אך כעת הן חונקות את הפרי ומונעות ממנו להתפתח
ולהבשיל ולכן תיקונן נעוץ בשבירתן.

פוסט-ממלכתיות – האומנם?

המערכה העיקרית בזרם התורני-לאומי ניטשת בהקשר
לסוגיה אידאולוגית זו בין התפיסה הממלכתית הקלאסית לתפיסה הפוסט-ממלכתית המתונה.
הציבור התורני-לאומי ממשיך להצהיר על רמת נאמנות גבוהה למדינה (אם כי פחותה מעט
בהשוואה לזרמים אחרים בציונות הדתית), חוגג את יום העצמאות באמירת הלל בברכה, אומר
את התפילה לשלום המדינה[8]
ומתגייס בהמוניו לצה"ל, כפי שהוכח במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת
יצוקה". הגישה הפוסט-ממלכתית הרדיקלית רושמת, נכון לעכשיו, שיעורי תמיכה
נמוכים ביותר גם בציבור זה, ובחישוב גלובלי זוכה לתמיכה אפסית בקרב כלל האוכלוסייה
הדתית-לאומית. מאידך, במערכה הניטשת בין הממלכתיות ה"קלאסית" לפוסט-ממלכתיות
ה"מתונה", התרחש בזרם התורני-לאומי, בעקבות ההתנתקות ונספחיה, סחף ברור
לכיוון הגישה הפוסט-ממלכתית המתונה, ותומכיה הם כיום הרוב בקרב ציבור זה. עקבותיה
של הגישה הפוסט-ממלכתית המתונה ניכרים היטב בשאלון העמדות שבדק את יחסם של המגזרים
השונים בציונות הדתית למדינה ולמוסדותיה ואת רמת האקטיביזם הפוליטי שלהם. הממצאים
הבולטים שעלו ממנו הם:

א. אימוץ גורף של נרטיב "העשירון
הנאור" – 90-95% בזרם התורני-לאומי מגדירים את יחסם של בית המשפט העליון,
האליטה התרבותית והאקדמית ואמצעי התקשורת כעוין עד עוין ביותר לציונות הדתית
ולמפעליה.

ב. הסכמה רחבה (יותר מ-70%) לטענה ש"תהליך
ההתנתקות נועד במידה רבה כדי לפגוע במפעלי הציונות הדתית ולערער את מעמדה
הציבורי".

ג. הסכמה כמעט אבסולוטית (מעל 90%) לקביעה
ש"לרשויות השלטון במדינת ישראל כוח רב מדי". קביעה גורפת זו עומדת בסתירה
לרוח הממלכתית המייחסת לשלטון היהודי הריבוני הדר "מלכותי" ומתייחסת
בחיוב לשלטון ולמוסדות חזקים וסמכותיים. רוח זו משקפת ככל הנראה את עקבות הזעזוע
של המגזר התורני-לאומי מהמפגש הטראומטי עם עוצמתה הדורסנית של המדינה במהלך
ההתנתקות.

ד. תמיכה גורפת בסירוב לפקודה לעקירת יישובים
(מעל 90%), ותמיכה רחבה בהתנגדות בכוח למהלך של פינוי ישובים (מעל 50% תמיכה).

מאידך, כאמור נשמרת רמת הנאמנות הגבוהה למדינה
(קרוב ל-70% מצהירים על רמת נאמנות גבוהה עד גבוהה ביותר למדינת ישראל) ומתוך
רשימה שהגדירה משימות ויעדים לציונות הדתית, זכתה המשימה "הירתמות למשימות
לאומיות וחיזוק עמוד השדרה הערכי של המדינה" לניקוד הגבוה ביותר בציבור
התורני-לאומי, אם כי הערכים היו נמוכים מעט בהשוואה לקבוצות אחרות בציונות
הדתית.

השפעתם של הזרמים הרדיקליים מבית מדרשו של הרב
גינזבורג הנה אמנם שולית בציבור התורני-לאומי בכל הנוגע לאימוצן של תפיסות
פוסט-ממלכתיות, אך היא מורגשת היטב בכל הקשור להחרפת היחס כלפי ערביי יהודה
ושומרון ובמתן לגיטימציה גוברת לפעולות אלימות נגד פלסטינים במסגרת מדיניות
"תג המחיר". מדיניות זו התגבשה בתגובה לניסיונות הפינוי של מאחזים, והיא
מתבססת על ארגון מהומות כמו חסימת כבישים ופגיעה ברכוש פלסטיני, משטרתי ואף צבאי
כדי לשבש את מהלכי הפינוי. מהלך זה, המתקשר כמובן לאווירה הכללית של העמקת השסע
בין יהודים וערבים בחברה הישראלית, סוטה באופן מובהק מהדרכותיו של הרצ"יה קוק
כלפי ערביי הארץ, שאומצו במלואן על ידי תלמידיו, ולפיהן יש לעשות הפרדה חדה בין
שלילת זכויותיהם הלאומיות של הערבים ובין הקפדה על כבודם וזכויותיהם האנושיות.
משקלו היחסי של הגרעין האידאולוגי הקשה האוחז בנרטיב הפוסט-ממלכתי הרדיקלי הנו קטן
ביותר. תופעות הייאוש הגורף מן המדינה, המתרכזות בשולי המחנה התורני-לאומי,
ניזונות פחות מאידאולוגיה מגובשת ויותר מתחושות של כעס, תסכול ואובדן דרך של
צעירים שלא נקלטו כראוי במסגרות החינוכיות והחברתיות של הציונות הדתית, או לחלופין
מאלה שחוו באופן ישיר את טראומת ההתנתקות. התחושה המוטעית כאילו מדובר בתופעה רחבת
היקף נובעת בעיקר מכך שבאופן טבעי תופעות קיצוניות צדות את העין ותופסות כותרות
מעל ומעבר למשקלן היחסי.

 

מה הלאה – השלכותיו של פינוי אפשרי נוסף

סיכום ממצה של התהליכים שהתחוללו באגפים השונים
של הציונות הדתית בעקבות ההתנתקות מאפשר לנסות לנבא בזהירות ובהסתייגות את
השפעותיו האפשריות של פינוי נרחב ביהודה ושומרון על הלך הרוחות בציונות הדתית.
ניבוי זה מתבסס על ההערכה הלא-ודאית שהדינמיקה שנחשפה במהלך ההתנתקות תחזור על
עצמה במהלכים אחרים של פינוי יישובים, אם כי בעוצמה רבה בהרבה, והוא מלווה בתקווה
עמוקה שתרחיש זה ייוותר על הנייר בלבד – לא רק בגלל השלכותיו המדיניות, אלא גם בשל
השלכותיו החמורות על עתידה של הציונות הדתית.

א. תרחיש של פינוי יישובים טומן בחובו את
הפוטנציאל הגדול ביותר להעצמת הפילוג הפנימי בציונות הדתית, על אף שרובם המכריע של
הציונים הדתיים אוחזים בעמדות ימניות מובהקות ומתנגדים בתקיפות לעקירת יישובים.
המחלוקת תתמקד בהצבת גבולות הגזרה במאבק נגד הפינוי, וקו השבר יחצה את הציונות
הדתית בין הרוב שישלול פעולות אלימות ויבחר באסטרטגיה "הגמונית" של
שותפות מלאה עם החברה הישראלית, ובין המיעוט שיתמוך באלימות ובאימוץ אסטרטגיית
"שוליים" בדלנית ביחס לחברה הישראלית.[9]
קבוצת הרוב תכלול את רובה המכריע של קבוצת הבורגנות הדתית (ובוודאי של
האורתודוקסיה המודרנית), ואת האגף המתון והממלכתי בקבוצה התורנית-לאומית. קבוצת
המיעוט תכלול את האגף המיליטנטי, הפוסט-ממלכתי הרדיקלי בקבוצה התורנית-לאומית,
ואליו יסתפחו נתחים משמעותיים מהאגף הפוסט-ממלכתי המתון.

ב. פינוי בקנה מידה נרחב יהיה בלי ספק אירוע
טראומטי עבור הציבור התורני-לאומי, אך השלכותיו על הפרשנות המשיחית ביחס לאירועים
ההיסטוריים יהיו שוליות. הודות לכושר ההישרדות הגבוה של הנרטיב המשיחי, גם קריסתן
של התחזיות הקונקרטיות הנגזרות ממנו לא תוביל לזניחתו. התהליך האולטימטיבי המתרחש
הוא עדכון הנרטיב המשיחי – אם על ידי שכלול מנגנון "סיבוכי הגאולה",
המדגיש את אופיו הדיאלקטי ורצוף המשברים של התהליך, באגף
הממלכתי, ואם על ידי עיצובו מחדש מתוך הגדרה שונה של מעמדם ותפקידם של השחקנים
השונים במחזה ההיסטורי, באגפים הפוסט-ממלכתיים. מאידך, העמדה הממלכתית הקלאסית
עלולה לספוג מהלומה כבדה ולהיוותר בבדידות מזהירה בשמורות הטבע האידאולוגיות של
"הר המור" ובנותיה. ההשפעה העיקרית של פינוי ביהודה ושומרון על עמדותיו
של הציבור התורני-לאומי תתבטא אפוא בהרעה משמעותית של יחסו למוסדות המדינה
ולרשויותיה.

ג. חדירתם של נרטיבים פוסט-ממלכתיים
ו"פוסט-ציוניים" רדיקליים לשיח התורני-לאומי תלויה במידה רבה בעוצמתם של
המשובים ההרסניים ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית שיתלוו לתהליכי הפינוי,
ביעילותם של תהליכי השיקום ובעוצמת הדה-לגיטימציה שתוקרן כלפי הציונות הדתית בכלל
וכלפי ציבור המתיישבים בפרט מכיוון אליטות השלטון, המשפט והתקשורת. ככל שזו תגבר
ותיעשה בוטה יותר, כך יגבר הסחף למחוזות רדיקליים של ייאוש ושלילה מוחלטת של
המדינה ומוסדותיה.

ד. האוריינטציות
הפוסט-ממלכתיות בציבור התורני-לאומי עשויות להתנקז לאפיקי פעולה שונים שישפיעו
במידה רבה על מעמדה של הציונות הדתית בחברה הישראלית ועל מערך היחסים הפנימי במרחב
הציונויות הדתיות: הכיוון הראשון יתבסס על "שיח שוליים" מתוך תחושת
ניכור חריפה כלפי רשויות המדינה, וישמש קטליזטור למגמות של הסתגרות, בדלנות ואימוץ
דרכי מאבק אלימות, הכוללות פגיעה חסרת אבחנה באוכלוסייה הערבית. השלכותיו האפשריות
של כיוון זה הן דחיקתם של חלקים בציונות הדתית לשולי השוליים של החברה הישראלית
והעמקת הקרע הפנימי בין הרוב הבורגני בעיקרו, הבוחר באופן אסטרטגי בחיבור
לישראליות, ובין המיעוט הרדיקלי; כיוון שונה, העולה דווקא ממרכזיותו הגוברת של
נרטיב ה"עשירון הנאור" בשיח הפוסט-ממלכתי, עשוי לתעל את האנרגיות
המשיחיות דווקא לפעולה במישור הריאל-פוליטי ולהחדיר ממד "ארצי" וריאלי
ל"ארגז הכלים" המושגי של התודעה התורנית-לאומית. ההתרכזות בכיוון זה
עשויה לתרום לפיתוחם של מרכזי מחקר והגות בעלי אוריינטציה נאו-שמרנית, שיתרמו
לאיזונה ולגיוונה של המונוליתיות האולטרא-ליברלית המאפיינת כיום את השיח
האינטלקטואלי הישראלי. כיוון זה עשוי גם להביא להתמתנות מסוימת המתרחשת במקרים
רבים בתנועות אידאולוגיות וטהרניות, שנאלצות לרדת ממרומי האולימפוס התאורטי
ולהתמודד במישרין עם מציאות מורכבת ובעייתית. במרחב הפנים ציוני-דתי, התנקזותו של
השיח הפוסט-ממלכתי לכיוון זה תרכך את המחלוקת הפוליטית בין האגף הימני לאגף המרכזי
בציונות הדתית, הנוטה – למרות אחיזתו האיתנה ב"ממלכתיות" בנוסח הבורגני
– להסכים לנרטיב "העשירון הנאור".[10]