אם רוצים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולבוא להתיישב בעיירה שצריכה חיזוק, הדרך הטובה והאפקטיבית ביותר היא לעשות זאת בצורה של 'גרעין'. אך השתייכות ל'גרעין' מתאימה לשנים הראשונות. במציאות בה אנשים גרים כבר שנים רבות בעיר, הגרעין הופך להיות לא כלי להשתלבות, אלא כלי להתבדלות. האם במציאות כזו יש עדיין מקום ל'גרעין תורני'?
לחשב מסלול מחדש:
כבר כמעט 30 שנה שאני חלק ממה שמכונה 'גרעין תורני'. הגעתי דרכו לירוחם, צמחתי בו ושמחתי בו, ובחלק מהשנים שימשתי גם כרכז של אותו הגרעין. הרבה ממה שאני הוא בזכות חבריי לאותה קהילה מיוחדת ומשמעותית. ודווקא בשל כך ההצעה שאני מבקש להעלות בשורות הבאות עלולה להישמע לא הגיונית – לפרק את הגרעינים התורניים. לא בגלל שהם נכשלו, בדיוק להיפך. בגלל שהם הצליחו.
בעולם המחקר מופיעות במקרים רבים תופעות המכונות 'עקומת U הפוכה' כלומר שכשמשהו מצליח יותר מידי או גדל יותר מידי התפוקה קטנה וההישגים פוחתים בצורה משמעותית. העקומה הזו מלמדת אותנו את סוד ההצלחה של תהליך – לדעת לעצור בזמן. לדעת מתי לסיים. להבין מתי מגיע השלב שהפרויקט החשוב והמוצלח הסתיים והמשכו כבר עלול להביא יותר נזק מתועלת. בדיוק כמו פרי שגדל על העץ – הוא לא יכול להישאר שם לנצח כי הוא ירקיב. צריך לדעת מתי לעצור את תהליך הצמיחה ופשוט לקטוף.
כשאני מסתכל על חלק לא קטן מהגרעינים (אם כי לא כולם) אני מרגיש שהמציאות היא בדיוק כזו – הצלחנו מאוד, אולי אפילו הצלחנו יותר מדי, ועכשיו הזמן לחשב מסלול מחדש.
כשאני מסתכל על חלק לא קטן מהגרעינים (אם כי לא כולם) אני מרגיש שהמציאות היא בדיוק כזו – הצלחנו מאוד, אולי אפילו הצלחנו יותר מדי, ועכשיו הזמן לחשב מסלול מחדש
תופעת הגרעינים התורניים היא תופעה מבורכת בסך הכל והביאה הרבה טוב לעם ישראל. לכל גרעין המאפיינים שלו והייחודיות שלו, אך המכנה המשותף לכולם הוא כמדומני ההבנה שאם רוצים להוסיף אור ולעשות טוב בעם ישראל, אם רוצים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולבוא להתיישב בעיירה שצריכה חיזוק, הדרך הטובה והאפקטיבית ביותר היא לעשות זאת בצורה של 'גרעין'. לבוא כקבוצה ולא כיחידים. זה מה שיעזור גם למשוך משפחות להצטרף לאתגר וזה מה שיעזור גם לאותן המשפחות שכבר הצטרפו להתמודד עם המציאות החדשה במקומן החדש. אבל, לגרעין יש כמובן גם חסרונות של קבוצה, שכמה שתנסה להשתלב עדיין תיתפס כקבוצה נבדלת, כקבוצה שבאה כקבוצה ולכן יש משהו 'סגור' בעצם היותה, גם אם תנסה בכל מאודה לפתוח שעריה לכל המעוניין. זה אמנם חיסרון, אך בעיירת פיתוח שמתמודדת עם דימוי נמוך, תסכול מתמשך, פערים וניכור, זו אולי הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי, ולכן היתרונות בעיני גוברים בהחלט על החסרונות.
אבל, האם זה תמיד צריך להישאר כך?
ניקח לדוגמא את ירוחם, עיר מגוריי. ירוחם של היום היא ממש לא ירוחם של לפני 20 או 30 שנה. אוסף של אנשים איכותיים מגרעינים שונים התיישבו בירוחם וביחד עם הכוחות האיכותיים שנולדו וגדלו במקום הפכו את ירוחם למקום שטוב וכיף לחיות בו. אם פעם הדרך היחידה להסכים לשכנע מישהו לעבור לירוחם מאזור המרכז הייתה רק על ידי שיחות עומק על שליחות וציונות, היום מצטרפות בכל שנה עשרות רבות של משפחות שבאות מתוך רצון לשפר את איכות החיים שלהן ולגדל את משפחתן במקום עם אוכלוסייה איכותית, עם שירותי בילוי ופנאי, עם מערכות חינוך מהמובילות שיש במדינה כיום ועם מגוון אפשרויות דיור במחיר שפוי. זה נפלא ונהדר. זה מצביע יותר מכל על בריאות של ישוב.
וזה גם אומר שעברנו כבר מזמן את השלב של לבוא לירוחם בשביל לעשות 'שירות לאומי לכל החיים'.
האם במציאות כזו יש עדיין מקום ל'גרעין תורני'? מסופקני מאוד.
במציאות שבה אנשים גרים כבר שנים רבות בעיירה, מגדלים בה את ילדיהם, בונים בה את ביתם, וקושרים אליה את חייהם, הגרעין הופך להיות לא כלי להשתלבות בישוב כמו בשנים הראשונות, אלא כלי להתבדלות מהישוב
בעיני השתייכות ל'גרעין' מתאימה לשנים ראשונות של מגורים והתמקמות באותה ,אבל לאחר מספר שנים החסרונות עלולים לגבור על היתרונות. במציאות שבה אנשים גרים כבר שנים רבות בעיירה, מגדלים בה את ילדיהם, בונים בה את ביתם, וקושרים אליה את חייהם, הגרעין הופך להיות לא כלי להשתלבות בישוב כמו בשנים הראשונות, אלא כלי להתבדלות מהישוב. וכשמתחילים לדבר על על עשרות רבות של משפחות ששייכות לגרעין זה כבר מתחיל להרגיש כמו ישוב בתוך ישוב.
אז מה אם לא גרעין?
פשוט מאוד – להיות תושבי הישוב. כמו כולם. זה לא סותר שיהיה לבוגרי הגרעין בית כנסת שהם מזוהים איתו וקהילה שמתפתחת סביב בית הכנסת, אבל זה לא גרעין. זו קהילת בית כנסת כמו כל קהילת בית כנסת אחרת באותו ישוב.
זו לא רק סמנטיקה, וזו ממש לא אותה גברת בשינוי אדרת. זה שינוי דרמטי שאומר בעצם לפרק את מנגנון הניהול של הגרעין, ולהפסיק כמובן לקבל מהמדינה תקציבים של גרעין תורני.
זו אמירה כלפי הישוב אבל בעיקר אמירה כלפינו פנימה, שמשמעותה היא שאנחנו חלק בלתי נפרד מהישוב וכבר לא גרעין תורני שמחפש את דרכי ההשתלבות בישוב אליו הגיע.
ומה עם כל המוסדות היפים והפרויקטים הנפלאים שהקימו חברי הגרעין? ימשיכו להתקיים ולפרוח בעז"ה. מוצאים את הדרך לעשות זאת בעזרת הקמת עמותה או פעולה דרך המתנ"ס המקומי. לא כל דבר טוב חייב להיעשות דרך מוסדות הגרעין. זה נוח וזה ממכר אבל זו לא צריכה להיות מתנה לכל החיים. בתחילת הדרך זו הייתה הפלטפורמה הכי טובה לעשייה בישוב, גם התקציב שקיבלנו מהמדינה כגרעין תורני עזר מאוד להרים פעילויות רבות ומגוונות ולבנות בניינים שישרתו את כלל האוכלוסיה. אבל כמו כל פרויקט הוא צריך להיות תחום בזמן.
להישאר כגרעין 30 או 40 שנה זה נוח. דומה נמשך לדומה. אבל מי שגר 30 שנה בישוב מסוים לא יכול מצד אחד לראות את עצמו חלק בלתי נפרד מן הישוב ומצד שני להמשיך לקרוא לעצמו גרעין תורני, גרעין שמקבל כסף מהמדינה תמורת הסכמתו לחיות בישוב הזה כ'שליח הציונות הדתית'.
להישאר כגרעין 30 או 40 שנה זה נוח. דומה נמשך לדומה. אבל מי שגר 30 שנה בישוב מסוים לא יכול מצד אחד לראות את עצמו חלק בלתי נפרד מן הישוב ומצד שני להמשיך לקרוא לעצמו גרעין תורני, גרעין שמקבל כסף מהמדינה תמורת הסכמתו לחיות בישוב הזה כ'שליח הציונות הדתית'
חשוב להדגיש. להפסיק את פעילות הגרעין זה לא כישלון. זו הצלחה כבירה ואדירה. כשגרעין מגיע לשלב שהוא כבר חלק מהישוב אז כחלק מההצלחה הוא יכול להרשות לעצמו להפסיק להיות גרעין. ראשוני הגרעינים השונים הצליחו למשוך אחריהם עשרות רבות של משפחות איכותיות שבנו באותם ישובים את ביתם, ממש חלום שהתגשם. עכשיו הזמן להתאים את עצמנו למציאות ולנסות לתכנן את השלב הבא של ההשתלבות – הפסקת פעילות הגרעין כי הוא הגיע לשלב שהוא מיצה את תפקידו.
הגרעינים התורניים הם הצלחה גדולה. הם הצליחו באתגר לאומי שהמדינה לא הצליחה לעשות בשום דרך אחרת – להביא משפחות לעזוב ישובים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה ולהצטרף לעיירות פריפריאליות שנמצאות במצב סוציואקונומי נמוך הרבה יותר. אבל אסור שנתאהב בהצלחה הזו ונקפיא את המצב הלא טבעי הזה שבו משפחות מגיעות כקבוצה לישוב מסוים ויוצרות בו קהילה נפרדת. כפתרון זמני זה טוב. אם זה נשאר לטווח ארוך זה מביא יותר נזק מתועלת.
כמובן שיש גרעינים שונים במקומות שונים ומה שמתאים לגרעין אחד לא בהכרח מתאים לגרעין אחר. הטענה שבמאמר זה לא מכוונת לגרעין ספציפי כזה או אחר אלא היא טענה עקרונית – לגרעין צריך להיות תאריך תפוגה. גרעין הוא פתרון זמני ולא טבעי שבתחילת הדרך הוא טוב וחשוב אך ככל שעובר הזמן חסרונותיו עולים על יתרונותיו ולכן צריך לדעת מתי התהליך הזה מגיע לסופו.
התנדבות השואפת לביטולה:
צביקה צמרת במאמרו המיתולוגי 'חידלו להתנדב' טבע את המושג 'התנדבות השואפת לביטולה' כמאפיין התנדבות אמיתית ונכונה. התנדבות מעצם טבעה מביעה היררכיה: יש את מי שצריך עזרה ויש את מי שמתנדב לעזור לו. זה לא רע לבקש עזרה כשצריך, לפעמים זה אפילו מלמד על עוצמות הקיימות באדם שמוכן לבקש עזרה. אבל עצם ההתנדבות מנציחה פערים ומגדירה יחסי כוח. לכן, טוען צביקה צמרת, שההתנדבות הטובה ביותר היא התנדבות השואפת לביטולה. ייתכן שיש כרגע צורך באותה ההתנדבות, יש מישהו שצריך עזרה, אבל התוצאה המבוקשת היא לא שנסדר לאדם הזקוק עזרה מתנדבים לכל חייו אלא שנגרום לו לעמוד על רגליו ולהסתדר בכוחות עצמו, ללא מתנדב שיעזור לו. גם בנושא הגרעינים התורניים אני חושב שזה המודל שצריך להתקיים – גרעין השואף לביטולו. גרעין שיודע מתי הזמן להפסיק ולהיות גרעין כי המטרה הושגה. הוא נהיה חלק מהישוב ולכן הוא כבר לא צריך גרעין.
התנדבות מעצם טבעה מביעה היררכיה: יש את מי שצריך עזרה ויש את מי שמתנדב לעזור לו. זה לא רע לבקש עזרה כשצריך, לפעמים זה אפילו מלמד על עוצמות הקיימות באדם שמוכן לבקש עזרה. אבל עצם ההתנדבות מנציחה פערים ומגדירה יחסי כוח
גרעינים הם סוג של התנדבות. מעצם העובדה שאני מגיע למקום עם קבוצה ממטרות חלוציות, ציוניות, או יהודיות, אני מצהיר למעשה שיש משהו חסר בישוב אליו אני מגיע, ואת אותו החוסר אני בא להשלים. בהתנדבות. מכל הלב. ודווקא בשל כך, אם אני נשאר לנצח כגרעין אני מנציח את הבעיה שלשמה באתי, מנציח את העובדה שהישוב אליו באתי עדיין תקוע באותו המקום, וכמובן מנציח את העובדה שאני עדיין במעמד של מתנדב ולא של תושב רגיל.
למעשה צביקה צמרת הוא לא הראשון שדיבר על זה. קדם לו הרמב"ם בדבריו המפורסמים על מעלות הצדקה. הצדקה הכי מעולה היא לעזור לאדם לא להזדקק לצדקה, ואם אתה ממשיך לתת לו צדקה כל ימיו אתה לא באמת עוזר לו, אתה מזיק לו.
גרעין טוב הוא גרעין ששואף לביטולו, גרעין עם תאריך תפוגה. גרעין שמבין שצריך אנרגיה ראשונית בשביל להתניע מהלך אבל בהמשך המהלך יזין את עצמו עד שיסיים את תפקידו. סיום תפקידו של הגרעין משדר עוצמה גדולה שבאה מתוך אמת גדולה – באנו בגלל הגרעין, נשארנו בגלל שהפכנו לתושבים. ואת הגרעין לא פירקנו בגלל שנכשלנו. בדיוק להיפך – בגלל שהצלחנו.
או כמו שלימדו אותנו הביולוגים: גרעין טוב שנקלט בקרקע – סופו להירקב באדמה…
*צוריאל רובינס הוא מנהל תיכון 'מקיף אמי"ת' בבאר שבע ותושב ירוחם.
