ארגונים ופרטים המזוהים עם השמרנות הישראלית נאבקים באחד מהפרויקטים החשובים, הראויים, מצילי החיים והלא שנויים במחלוקת של התנועות הפמיניסטיות: המאבק באלימות במשפחה. לעיתים רבות הם אף כורכים את המאבק שלהם כחלק ממיצוב רעיון "מוסד המשפחה" השמרני. אך כמו חסמים קודמים לטיפול באלימות, גם הנרטיבים שארגוני השמרנות מבקשים לקדם לא מבוססים ונשענים על פרשנות בעייתית ולעיתים מעוותת של נתונים, ולעיתים אף על ידיעות כוזבות.
הפילוסוף האנגלי מייקל אוקשוט תיאר כך את היחס של האדם השמרן להחלת שינויים במציאות הקיימת: "להיות שמרן פירושו להעדיף את המוכר על הבלתי ידוע, להעדיף את מה שנוסה על מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי את התָחום על האין-סופי, את הקרוב על הרחוק, את המספיק על המיותר, את הנוח על המושלם, את הצחוק העכשווי על החדווה האוטופית".
למרבה הצער, הפעילה הפמיניסטית לעולם לא תוכל לעשות רומנטיזציה להווה ולהתרפק על העבר המוכר והנוח, המספיק והמנוסה, כפי שמציע השמרן. העבר הרי כלל רצף של עוולות כלפי נשים: מניעת זכויות פוליטיות ואזרחיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר, להחזיק ברכוש, לקבל רישיון מקצועי לרפואה או לעריכת דין, לעבוד ולזכות בשכר שווה, לרכוש השכלה וללמוד באקדמיה. העבר כלל לא רק שלילה של זכויות ליברליות מנשים אלא אף נירמול של תופעות קשות שרק בעשורים האחרונים החל תהליך של מודעות ואף עבודה למיגור אותן עוולות, כמו אלימות מינית, זנות, הטרדה מינית בעבודה ואלימות במשפחה.
עד לשנות ה-80 של המאה ה-20 החוק הפלילי בישראל לא אסר על אונס של איש את אישתו, ועד שנות ה-70 השפה לא הכירה את המונח "הטרדה מינית". כדי שהתיקון יתבצע, מישהו או מישהי היתה צריכה לחרב את שלוותו של השמרן שהעדיף בשנות ה-70 את העולם ה"מוכר" שבו החוק לא אוסר על התנהגות מינית מבזה; אותו שמרן שבשנת 1910 הסתייג, לעג ואולי נאבק בסופרג'יסטיות המשונות שמוכנות לרצות עונשי מאסר כדי לזכות בזכות האזרחית הבסיסית לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים.
אם כן, ברור שהפמיניסטיות לא יכולות להתרשם מהשלווה הסטואית בה שמרנים נאחזים והדרך בה הם מבכרים את ההווה. יש לה על הראש נשים להציל מאלימות מינית, מסרבנות גט, מאלימות במשפחה, מפיטורין לא צודקים בגלל הריון או לידה, ואולי גם להיאבק על זכויות שאינן מכוננת חיים או מוות אך מפגינות את ההכרה בכך שאישה היא אדם שלם. כמו למשל מאבקה של קתרין סוויצר, בשנת 1967, לאפשר לנשים לרוץ מרתון חרף המדיניות שאסרה עליהן לעשות כן. התודעה של הפעילה היא שיש לבצע את השינויים הללו כאן ועכשיו, וממילא בעוד דור או שניים המאבק יישכח והשמרן יבקש להיאחז באותה מציאות שהיא פוסט-שינוי.
הפעילה הפמיניסטית לעולם לא תוכל לעשות רומנטיזציה להווה ולהתרפק על העבר המוכר והנוח, המספיק והמנוסה, כפי שמציע השמרן.
עקרון ההימנעות משינויים יסודיים אינו הסיבה היחידה, או אפילו המרכזית, בה פעילים שמרנים תולים את ההתנגדות שלהם לאקטיביזם פמיניסטי או להגות הפמיניסטית בכלל. אחד מהעקרונות השמרניים הוא חשיבותו של "מוסד המשפחה" שיונק מן התרבות הנוצרית, ממנה נמשכים הסתייגות מאמצעי מניעה, התנגדות נחרצת להפלות ולגירושין, חלוקת תפקידים מסורתית במרחב הביתי ולעיתים גם הצדקה של הסללת בנות למקצועות "צווארון ורוד". במסגרת זו מוצגת הפרדיגמה הפמיניסטית כמי שמטרתה היא "פירוק המשפחה", ועל כן לפי עמדה זו יש להילחם באידיאולוגיה ובאקטיביזם הפמיניסטי מלחמת חורמה.
במסגרת מאמר זה אני מתכוונת להראות כיצד ארגונים ופרטים המזוהים עם השמרנות הישראלית נאבקים בפועל באחד מהפרויקטים החשובים, הראויים, מצילי החיים והלא שנויים במחלוקת (לפחות על פני השטח) של התנועות הפמיניסטיות: המאבק באלימות במשפחה. לעיתים רבות הם אף כורכים את המאבק שלהם כחלק ממיצוב אותו רעיון של "מוסד המשפחה" השמרני. כאן אבקש גם להבהיר כיצד בניגוד לטענה שעולה לא מעט על ידי דוברי האידיאולוגיה השמרנית, הארגונים השמרנים בישראל (ולא רק בישראל) לא מסתפקים בחתירה לשינויים מדורגים או לשמירה על הקיים, אלא פועלים לביטול הישגים של תנועות חברתיות שהיטיבו את מצבן של נשים. במילים אחרות: לא רק שתנועת השמרנות הישראלית לא תומכת בשינויים צופי פני עתיד, אלא בפועל אף ריאקציונרית למעמדן של נשים.
כדי להבין את הקשר פעילותם של הארגונים השמרנים נגד המאבק באלימות במשפחה אתאר בקצרה כמה נקודות ציון בפרויקט הפמיניסטי שפועל למיגור התופעה.
תקציר ההיסטוריה של המאבק באלימות במשפחה
אולי קשה להאמין, אך בראשית המאה ה-19 אלימות של איש כלפי אישתו נחשבה כלגיטימית על ידי בתי משפט במדינות מערביות. באופן זה, בפסק דין מאמצע המאה ה-19 שניתן במדינת צפון קרוליינה שבארה"ב – (State of North Carolina v. Black (1864 – הכיר בית המשפט בזכותו של הבעל להכות את אישתו במידה הדרושה כדי לדאוג ל"התנהגותה הטובה" ועל מנת לשלוט במזג הסורר שלה. בשלהי המאה ה-19 התפוגגה הדוקטרינה המשפטית של בעלות האיש על האישה והחקיקה והפסיקה במדינות המשפט המקובל הכירו באופן עקרוני באיסור שחל על איש להכות את אישתו. אולם בשלב זה נתקלו נשים נפגעות אלימות בחסמים מסוג אחר: פעילותם של מנגנוני האכיפה – המשטרה ובתי המשפט – לא סיפקה את ההגנה הראויה. נשים סיפרו על שוטרים שמתייחסים בחוסר רצינות לתלונות או פועלים כ"מגשרים" בין איש לאישתו על רקע של זירה שבה התרחשה עבירה פלילית של אלימות קשה ולעיתים ניסיון רצח, ובנוסף לכך, בתי המשפט הטילו עונשים מגוחכים על גברים אלימים.
כך פועל המנגנון: מסמך המבוסס על פרשנות שגויה לנתונים שותף ליצירת נרטיב שפוגע בפועל בנשים שמבקשות להיפרע מבן זוג שהפעיל נגדן אלימות.
מסתבר כי הפער שבין המסגרת הנורמטיבית שכוללת איסור פלילי גורף (בניגוד למה שהיה נהוג במאה ה-19) לבין קול הענות חלושה של רשויות האכיפה מקורו בין היתר במסורת החשיבה הליברלית שהפרידה באופן גורף בין המרחב הפרטי לציבורי והרחיקה את אחיזתן של רשויות המדינה מהיחידה המשפחתית. מתוך כך הוטמעה התפיסה שלפיה התערבות של הרשויות באלימות במשפחה עלולה לפגוע ב"זכות לפרטיות". אותם גורמי אכיפה סברו, ועודם סוברים לעיתים, כי מדובר ב"עניין פרטי" "אישי" וכי אין זה מתפקידם להתערב בנושא "אינטימי" כמו יחסים זוגיים וחלילה לקחת חלק בפירוק משפחות. על כן, גם לאחר החקיקה הנרחבת בתחום האלימות במשפחה נותרה עבודה רבה לפעילות בארגונים הפמיניסטיים.
התגובות על הקמתם של המקלטים הראשונים לנשים נפגעות אלימות במשפחה בישראל, בשנת 1977, מציגות אף הן חסם נוסף של מיגור תופעת האלימות במשפחה. כאשר מרשה פרידמן, שהייתה חברת כנסת פעילה למען זכויות נשים, יזמה את הדיון הראשון בנושא האלימות, חברי הכנסת במליאה הביעו צחוק וזילזול והטילו ספק בקיומה של התופעה. הכחשת התופעה, ובמקרים מסוימים אף חיזוק הסטריאוטיפ לפיו הקורבן היא היסטרית, לא אמינה ומחזיקה במציאות מדומיינת, גם הם היו תוצר תרבותי שהקשה – ושרידיו מקשים עד היום – על הטיפול השיטתי בתופעה.
התנועות השמרניות והמאבק במאבק באלימות במשפחה
אל החסמים של פרויקט הצלת חייהן של נשים נפגעות אלימות במשפחה הצטרפו שני טיעונים חדשים. שני החברים החדשים בסל החסמים מקודמים על ידי ארגונים המשויכים לתנועת השמרנות והם מבקשים לבסס את הנרטיב לפיו לא קיימת בעיה של אלימות במשפחה, שכן:
א. רוב התלונות שנשים מגישות על אלימות במשפחה הן תלונות שווא. ב. יש יותר מקרי אלימות של נשים כלפי גברים במסגרת המשפחתית.
תנועות המזוהות עם השמרנות משקיעות משאבים רבים כדי להטמיע את שתי התפיסות הנ"ל, באמצעות הפקת ניירות עמדה, חבירה לגורמי השפעה בתקשורת ושימוש במדיה החברתית. ואולם, כמו החסמים הקודמים לטיפול באלימות, גם הנרטיבים שארגוני השמרנות מבקשים לקדם לא מבוססים ונשענים על פרשנות בעייתית ולעיתים מעוותת של נתונים, ולעיתים אף על ידיעות כוזבות, כפי שאבאר להלן.
נרטיב "תלונת השווא" פותח במסגרת נייר עמדה רשמי של פורום קהלת, מכון המחקר השמרני "הפועל להבטחת עתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לחיזוק הדמוקרטיה הייצוגית, הרחבת חירויות הפרט והעמקת עקרונות השוק החופשי." נייר העמדה משנת 2016 שכתב ד"ר יואב מזא"ה עוסק ב"תלונות שווא" הן ביחס לעבירות אלימות במשפחה והן ביחס לעבירות מין. בחלק הראשון של נייר העמדה מתייחס המחבר להיקפן של תלונות השווא ומציג מסקנה מגובה במחקרים, לכאורה, לפיה קיימת תופעה נרחבת של הגשת תלונות שווא.
לאחר מספר איזכורים למחקרים הוא מגיע למסקנה כי "כל שאפשר לומר בבירור הוא שמחקרים רבים מאוד מצאו כי היקף תלונות השווא הוא ניכר ואפילו ניכר מאוד" (ההדגשה לא במקור). אין צורך לומר שלמסקנה ה"ברורה" הנ"ל עשויות להיות השלכות רבות על עבודת המשטרה, בתי המשפט לענייני משפחה, בתי המשפט הפליליים ואף בתי הדין הרבניים אם הנ"ל יפנימו את המסקנה שטווה המחבר.
בכל דור ודור היה מי שביקש לפגוע במאבק ובמטרה המוצדקת והמוסרית של הגנה על נשים מפני אלימות בתופעה. כעת, שני חסמים חדשים הצטרפו לחבורה: מיתוס "תלונות השווא" והטענה הכמעט ילדותית – "הן יותר אלימות".
ואולם, אם נבצע בדיקת עובדות ונברר לעומק מהם אותם "מחקרים רבים מאוד" עליהם מתבסס המחבר ונפשפש בהערות השוליים נגלה שהמסקנה עומדת על כרעי תרנגולת, בלשון המעטה. ראשית, המחבר מתעלם ממסדי נתונים רשמיים, כמו אלה של המשטרה והפרקליטות. שנית, אין ולו מחקר אמפירי אחד בישראל (ובוודאי לא "מחקרים רבים מאוד") שהגיע למסקנה שמייחס המחבר למחקרים. יתרה מכך, חלק מן המחקרים מהם מסיק המחבר את מסקנתו הם סקרי עמדות שנעשו בקרב שוטרים, כאשר אותם מחקרים ביקשו מיסודם לבקר בעיה של אי אכיפה בגין דעות קדומות עליהן מתבססים שוטרים. כלומר, המחקרים לא קובעים שקיימות תלונות שווא – אלא קובעים ששוטרים חושבים, סוברים ומאמינים שקיימות תלונות שווא, ועל כן, כך מסיקים המחברים, העבירה לא נאכפת ונשים לא מוגנות.
כך למשל, המחבר מגבש את מסקנתו על מחקר שערכו אפרת שהם ויאיר רגב בשנת 2000 ובמסגרתו ראיינו שוטרים ותוצאת המחקר מצביעה על כך ש-70% מהשוטרים הביעו עמדה לפיה חלק גדול מן התלונות על אלימות במשפחה הן תלונות שווא. למעשה מדובר במחקר שמסקנותיו הפוכות בדיוק מאלו של מזא"ה, שכן המחקר גורס שהתלונות מוצדקות אלא שהשוטרים הם ששבויים בדעות קדומות: "בחלק מהמקרים תפיסת השוטרים את בני הזוג המגיעים לתחנה הייתה במידה רבה תפיסה סטריאוטיפית. השוטרים נטו לאפיין את האישה כחלשה, תלותית, נקמנית ומניפולטיבית. קיומם של סטריאוטיפיים שונים כלפי האישה והקשיים האובייקטיביים בהפעלת ההליך הפלילי, הוליכו, כנראה, חלק גדול מהשוטרים …לאימוץ הגישה הרואה בתפקיד של הרגעת הרוחות את תפקידה העיקרי של המשטרה". אמנם מזא"ה מציין כי מדובר במחקר ביקורתי, אך חרף זאת הוא מכליל את המחקר הנ"ל בגיבוש המסקנה על היקף "תלונות השווא".
באופן דומה מסתמך מזא"ה על מחקר אוסטרלי עם מתודה דומה ומסקנות ביקורתיות דומות על העמדות הסטריאוטיפיות של שוטרים. מקור מרכזי נוסף עליו מתבסס המחבר הוא אמירה בעלמא של ניצב משנה בדימוס במשטרה במסגרת מאמר לא מדעי, שם משער הניצב כי תלונות שווא מהוות קבוצה גדולה מכלל התלונות. יצוין כי באותה מידה קיימות אמירות סותרות של בכירים במערכת האכיפה, שאותם בוחר מזא"ה לא לצטט. למשל בשנת 2017 המשנה לפרקליט המדינה הצהיר בוועדת הכנסת שעסקה באלימות במשפחה כי "אין תופעה של תלונות שווא". אמנם, ממחקר שמבקש לשוות לעצמו מראית עין של מחקר מדעי מצופה שלא להסתמך על אמירות בעלמא, אך אם בכל זאת בחר לעשות כן – על המחבר להבהיר את הבחירה הסלקטיבית בציטוט בודד כאשר בכירים אחרים הביעו עמדה הפוכה.
יתר מקורות הידע של המחבר מבוססים על מאמרים שלכל היותר מציינים את דעתם המשוערת של מחברי המאמרים לפיה קיימות תלונות שווא, וזאת מבלי שהם עצמם עמדו על ממצאים על היקפן או לכל היותר נסמכים על השערות של קודמיהם, כמו ניצב המשטרה שהוזכר לעיל. כלומר: מזא"ה קובע מסקנה שלפיה מחקרים "מצאו" כי היקף תלונות השווא "ניכר", אך בפועל מחביא בהערות השוליים מאמרים שאף לא אחד מהם "מצא" בעצמו נתון מסוג זה ואף כותבים שסתרו מסקנה זו.
אין צורך לומר שמשנחתמה המסקנה על נייר כרומו גדוש מקורות, כל אדם וכל שופטת או דיין עלולים להסתמך על האמור בנייר העמדה. ואכן, יש לומר שלמרבה הצער, לניסיונות להטמעת נרטיב "תלונות השווא" יש השלכות בפועל. כך, לשם הדוגמה, בפסק דין שניתן בשנת 2021 בבית הדין הרבני בנתניה נפסק כי אישה שהגישה מספר תלונות למשטרה משום שחשה מאוימת מצד בעלה "היא זו הגורמת במעשיה הנלוזים לחורבן התא המשפחתי…לפי מחקרים מישראל ומהעולם כולו עולה כי הרוב המוחלט של תלונות אישה כנגד בעלה טרום גירושין הינן תלונות שווא שנועדו להרוויח נקודות במאבק הגירושין והמשמורת". ובכך נדחתה תביעת הכתובה של אישה. בית הדין מנמק את התוצאה על ההנחה שקיימים "מחקרים" לפיהם "הרוב המוחלט" של תלונות על אלימות במשפחה הן תלונות שווא. בית הדין לא מפנה למחקרים אמפיריים כאלה, ומחקרים ישראלים כאלה אף לא קיימים. אם כן, ניתן אולי לשער שבית הדין מסתמך על אותו נרטיב "תלונות שווא" שטווים מקורות כמו נייר העמדה של קהלת. וכך פועל המנגנון: מסמך המבוסס על פרשנות שגויה לנתונים שותף ליצירת נרטיב שפוגע בפועל בנשים שמבקשות להיפרע מבן זוג שהפעיל נגדן אלימות.
הנרטיב השני אותו מהדהדים ארגונים שמרניים מתבסס על טענה לפיה נשים מפעילות אלימות פיזית בשכיחות גבוהה יותר מגברים במהלך מערכות יחסים. כאן יש לומר שגם אם נניח שנתון זה נכון, הרי שהיה מצופה מאותם ארגונים לפעול באופן אקטיבי להקמת מקלטים עבור גברים נפגעי אלימות, להפניית תקציבים וכיו"ב, אלא שאותו "נתון" משמש אך ורק כקרקע יציבה להתנגחות בארגונים פמיניסטיים ובמאמצים אקטיביסטיים להגנה על נשים הנתונות בסכנה של ממש.
דוגמה מובהקת להפצת ידיעות כוזבות שמטרתן להדהד את הנרטיב הנ"ל היא תקרית שהתרחשה ביום ציון המאבק באלימות נגד נשים שהתקיים בחודש נובמבר 2021. ארגון התומך ב"מוסד המשפחה" השמרני בשם "שוברות שוויון" פירסם נתונים מטעם משטרת ישראל, לפיהם לכאורה 2,068 תיקי חקירה נפתחו במשטרה בשנת 2020 בגין אלימות של נשים כלפי גברים, לעומת 177 תיקי אלימות של גברים נגד נשים. אלא שמהר מאוד הסתבר שהנתונים הפוכים, ובשגגה מסוג כזה או אחר הוצגו באופן מוטעה. הודעה רשמית לתיקון העיוות אף יצאה מטעם משטרת ישראל, אך הנתונים השגויים והמופרכים אומצו באופן מיידי, עוד טרם בדיקת העובדות והבנת הטעות, על ידי כמה גורמים שמקדמים "שמרנות". כך למשל פורסמו הנתונים בעלון השבת "עולם קטן", בערוץ 14 בטלוויזיה ובמסגרת טור בעיתון "ישראל היום". גם אם הטעות תוקנה וחלק מהמפרסמים התנצלו, הרי שהדיה נטועים במרשתת ובקלות יישלפו בעתיד על ידי כל גורם שמעוניין לאמץ אותה.
יש לתהות איך איבדה השמרנות הישראלית, לכל הפחות בכל הנוגע לנשים במצוקה, את התביעה היהודית לצדק, לחסד, לגאולה ולאמת.
אם כן, במבט היסטורי רחב, בכל דור ודור היה מי שביקש לפגוע במאבק ובמטרה המוצדקת והמוסרית של הגנה על נשים מפני אלימות במשפחה. בתחילה, חוק המדינה אישר את האלימות מתוך השקפה שתפקיד האיש הוא לחנך את אישתו בכל דרך שהיא; בהמשך פגמה באכיפה המסורת הליברלית שלפיה המשפחה היא יחידה פרטית שאל לה למדינה להתערב בה (עיקרון ההפרדה בין הפרטי לציבורי אף אומץ ברוחב לב על ידי שמרנים); סטריאוטיפים על היותן של נפגעות "היסטריות", לא אמינות ואף אשמות במצבן לא איפשרו את הטיפול בתופעה. וכעת, שני חסמים חדשים הצטרפו לחבורה: מיתוס "תלונות השווא" והטענה הכמעט ילדותית – "הן יותר אלימות".
את החסמים האחרונים מבקשים להטמיע גורמים שונים הקשורים לארגוני השמרנות, ולמרבה הצער באמצעות נתונים מעוותים או פרשנות בעייתית לנתונים. המקרה של אלימות במשפחה הובא כאן כדוגמה למגמה הריאקציונרית של ארגונים שמרניים בישראל כלפי מצבן של נשים. ראוי לציין שבדבריי איני טוענת שאין מקרים של תלונות שווא, ואף לא שאין גברים הסובלים מאלימות במשפחה. אין כל ספק שמצווה לאתר את אותם מקרים ולטפל בהם. אלא, שהישענות על נתונים לא מדויקים לא יקדמו את הטיפול בתופעות אלה, וכך גם לא הטחת מסקנות לא מבוססות במי שמשקיעים מאמצים ומשאבים כדי להציל חיים של נשים.
הסופרת היהודייה הפמיניסטית סינתיה אוזיק כתבה: "ההבדל בין צדק ועוול נעוץ בכך שהצדק הוא תנאי בל יעבור, הוא ציווי, לא ויתור מרצון על זכויות יתר. ואילו העוול הוא פעלה של הרודנות, ורודנות יכולה להיות רבת חסד, אם כי לא עקבית". רעיונות השמרנות נטועים בתרבות שדורשת היצמדות לעבר, הנצחת יחסי הכוח במשפחה הקדמונית והעלאה על נס של זכות הקניין. אפשר להתווכח עם הערכים הללו, אך בנוסף לכך, יש לתהות איך איבדה השמרנות הישראלית, לכל הפחות בכל הנוגע לנשים במצוקה, את התביעה היהודית לצדק, לחסד, לגאולה ולאמת.
*עו"ד ניצן כספי שילוני היא המנהלת המשפטית של מרכז צדק לנשים. מגישה (במשותף) את הפודקאסט "מבקרות ברבנות" ותלמידת מחקר בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.
shutterstock