חכמים, היזהרו בדבריכם: על הטרמינולוגיה של המערכה הנוכחית /

 

השימוש שעושים רבנים בציונות הדתית במונחים 'עמלק' ו'נקמה' כדי לתאר את המערכה הנוכחית עלול להיות מסוכן ולעודד פעולות לא-שקולות ולא-מוסריות. יש להשתמש במונחים אחרים כדי להצדיק את המכה הקשה שאנו נדרשים לתת לחמאס, אך מבלי להסתכן בהקצנה חסרת מעצורים

 

קשה לצפות אילו תמורות יתחוללו בישראל בעקבות המלחמה שבה אנו נתונים, האם יתרחשו בעקבותיה שינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית, או שמא, החברה הישראלית תחזור עד מהרה לשגרה ואף לתגרה. אולם נראה, שבהיבט של הסכסוך הישראלי-ערבי לפחות, תחול בה תזוזה מסוימת ימינה. מאז החלה המערכה נשמעים ביטויים רבים בתקשורת לסוגיה ובמפגשים בין־אישיים, שמשקפים מגמה זו, ודומה שמיותר להציע לה הסברים.

בציבור הכללי, התזוזה ימינה באה לידי ביטוי באכזבה מהסיכוי למצוא פרטנר שרוצה באמת בשלום וגם ניחן ביכולות לקדם אותו, ואילו בציבור הציוני־דתי, שבחלקו הגדול גם ככה נטה ימינה שנים רבות, מתחזקות הקריאות לשימוש בכוח בלתי מוגבל, למלחמה טוטלית באויבינו ולגירוש אזרחים. מגמה זו החלה לצבור תאוצה בחברה הציונית־דתית כבר מיד לאחר פרוץ המערכה, והיא בולטת במיוחד בקרב צעירים. למשנתו של הרב מאיר כהנא הייתה עדנה.

במגמה זו אני רואה כמה סכנות:

א. דחיפה לקבלת החלטות לא שקולות שמונעות מלהט לאומני או דתי.

ב. קריאה למעשים שחורגים באופן קיצוני מהאתיקה הצבאית שהנחתה את צה"ל מאז ומתמיד, כמו ענישה קולקטיבית, נקמה בלא מעורבים, פגיעה באוכלוסייה אזרחית.

ג. העמקת מחלוקות וקרעים בין הציונות הדתית לחברה הכללית.

ד. ביטחון עצמי מופרז שנשען על אמונה בכוחנו ועוצם ידינו, וסבור שאפשר לפתור בכוח בלבד את בעיות הביטחון הגדולות של ישראל.

ה. יצירת סדקים בתמיכה הבין־לאומית, מתוך בוז מסוים לאומות העולם, ותפיסה מוגזמת של הכלל שקבע דוד בן גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים!"[1]

המערכה הרצחנית והאכזרית שנפתחה בשמחת תורה תשפ"ד הביאה את אזרחי ישראל לראות את ארגון חמאס כצר ואויב, מן המרים והנוראים בתולדותינו. בקרב מנהיגים ואנשים מן השורה, הדימויים הרווחים של חמאס מגיעים מההיסטוריה של המאה העשרים – ממשיכי הנאצים ומחבלי ארגון דעאש, והמלחמה מתוארת כמלחמה של ערכי המערב הנאור בעולם אפל ואכזר, של קנאות פונדמנטליסטית חשוכה. בציבור הדתי, לעומת זאת, הפרדיגמות העיקריות שעולות בתודעה ונהיו שגורות על כל לשון מגיעות מן המקורות, וכך מזוהה חמאס עם עמלק, והמלחמה בו היא יישום המצווה למחות את זכר עמלק,[2] ולעשות נקמה בגויים. כיוון שמקורות היהדות, ובראשם כמובן המקרא, עומדים מאחורי מגמת ההקצנה, ראיתי לנכון להידרש לכך בקצרה.

 

דמיון לאויב הקדום

המסגור של חמאס כ'עמלק' נתמך בקווי דמיון שאין להכחיש: עמלק בא בהפתעה גמורה, וללא התגרות מוקדמת של ישראל, לחם בחלשים "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" ביציאת מצרים, והמשיך בדרך זו לאורך תקופה ארוכה: לקח בשבי נשים וילדים בצקלג, כאשר דוד יצא להצטרף למלחמת ישראל בגלבוע, ועוד. גם מחבלי החמאס לא באו להילחם בצה"ל אלא תקפו אזרחים וזינבו בנשים, בילדים ובזקנים, כשהם מונעים מתוך שנאה עמוקה לישראל, ליהודים, שהתבטאה במעשי רצח אכזריים שכמותם לא ידענו במדינת ישראל.

אלא שזיהוי אויבי ישראל בני זמננו עם עמלק לא החל עתה בעקבות המערכה האכזרית של ארגון חמאס; הוא מופיע אין ספור פעמים בכתבי רבנים בציונות הדתית, אשר שאבו השראה ממצוות מחיית עמלק למלחמות זמננו.[3]

חשוב להבהיר שתיוג האויב הערבי כ'עמלק', אינו עולה בקנה אחד עם דבריהם של פרשני המקרא הקלאסיים, ולא עם המקובל בספרות ההלכה. פרשני המקרא בדרך הפשט הסבירו כל אחד בדרכו את המיוחד באותו עם קונקרטי שנקרא עמלק, ופוסקי ההלכה קבעו שמצוות מחיית עמלק חלה רק על מי ששייכים שייכות אתנית־גזעית לעם העמלקי, ואינה תקפה כלפי קבוצות או אנשים אחרים ההולכים בדרכו מבחינה זו או אחרת. לדעת כמה ממקורות ההלכה, מצווה זו שרירה וקיימת באופן תיאורטי גם בזמננו, במקרה שיימצא אדם שיזוהה כבן העם העמלקי.^[4] לעומת זאת, פוסקים אחרים סברו כי מצוות מחיית עמלק איננה בת תוקף עוד בזמננו, והיא נדחתה לימות המשיח, אם משום שהיא מוטלת דווקא על המלך, ובימים הללו אין מלך בישראל, ואם מפני שניתן לבצעה רק לאחר כיבוש מלא של ארץ ישראל. ^[5]

בנוסף קיימת עמדה שלישית, לפיה מצוות מחיית עמלק לא נדחתה אלא נמחתה, שכן כל העמלקים כבר הושמדו כליל. הראשון שהציע רעיון זה היה רבי אברהם בן הרמב"ם, שכתב כי "בימי שאול נמחה עמלק, לא נותר אחריו כי אם זרע המן האגגי ואף הוא נכחד בימי מרדכי ואסתר". למסקנה זו מובילים גם דבריו המקוריים של רבי חיים הירשנזון, מראשית המאה ה-20, הטוען שמצוות מחיית עמלק כבר קוימה בידי המוסלמים אשר השליטו את ההכרה באל אחד בקרב עמי הסביבה והעמלקים בכללם.^[6]

בספרות הדרוש, כמו גם בספרות הקבלה והחסידות, בוצעה הרחבה של המושג 'עמלק', והוא הפך לאב־טיפוס של התנהגות שלילית שניתן להחיל על ישויות שונות, לאו דווקא של אויבי עם ישראל. אולם בהרחבת ההגדרה של עמלק והחלתה על עמי ערב הנלחמים במדינת ישראל, נשענים הרבנים בזמננו דווקא על הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', שם ציטט את אביו, הרב משה, שטען כי "כל אומה המתנכלת לכלות את ישראל הופכת על פי ההלכה עמלק". לפיכך כתב הרב סולובייצ'יק: "המלחמה בעמלק איננה מוגבלת… לגזע מסוים אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' היא הופכת עמלק".^[7]

הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שהיה ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים, סבר שאין לראות בדברים אלה פסק הלכה למעשה. הוא קבע כי "מה שהובא בשם הרב משה סולוביצ'יק ז"ל ברור שאין זה אלא דברי דרוש".^[8] הרב רבינוביץ מעיד ששמע בשם הרצי"ה קוק דברי הסתייגות מפני החלת השם עמלק על עמי ערב, וכי "דעתו לא היתה נוחה ממה שכתב הגרי"ד סולוביצי'ק ואמר שאינו אלא דברי דרוש, ויש להימנע מלומר דברים אלה".^[9] ואכן בכתבי הרצי"ה ניתן למצוא תיוג מפורש של הנאצים עם עמלק, אך ביחס לאויבינו הערבים נראה בבירור שהוא לא ראה בהם סוג של עמלקים. הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה בירושלים, העיר אף הוא על דברי הרב סולובייצ'יק שחס ושלום לראות בהם אמירה הלכתית, "אין זה אלא בדרך דרוש, אבל המצוה האמיתית היא רק במתייחס בן אחר בן עד עמלק".[10]

 

להבדיל בין דרוש להלכה

בניגוד לדברי הרב רבינוביץ, רבנים רבים בציונות הדתית עשו שימוש בשם 'עמלק' כמוטיב מפתח יבהקשר לעימות של עם ישראל עם אויביו בזמננו. הם אימצו את הפרשנות המופשטת הרואה בעמלק התגלמות של שנאה לאומית לעם ישראל, וחלקם אף הגיעו מפרשת עמלק למסקנות אופרטיביות באשר להתנהלות הרצויה לדעתם ביחס לאויב הערבי בזמננו.

הרב רבינוביץ מסביר שדברי הרבנים לבית סולובייצ'יק היו ראויים לזמנם, אך בה במידה הם מסוכנים עבור בני זמננו, שכן "בדורות עברו – לעולם היתה הכוונה לעודד את המעונים והנרדפים מבני עמנו לסמוך על הבטחתו יתברך… אבל לא כדורות ההם הדור שלנו. כי הם ידעו להבחין בין דברי הלכה שהם כפשוטם לבין דברי דרוש והגות שהם על דרך משל ומליצה, ואין לערבב התחומין" (שם). אולם מאמרים תורניים ופובליציסטיים שנכתבים בדרך כלל בעקבות פיגועים קשים מרשים לעצמם להכביר בדברי דרוש המזהים אויבים כעמלקים, והיו אף מקרים שבהם דרשנים הרשו לעצמם לתייג יהודים כעמלקים.

החשיבות של הבחנה בין דברי דרוש לבין הלכה למעשה גדולה עד מאוד במיוחד בנושא זה, כיוון שתיוג ישויות שונות כעמלק עלול לגרור למעשי אלימות קיצוניים את מי שלא מבחינים בין דרוש להלכה, בבחינת 'עובר לעשייתה'.

בנדון דידן, כאשר ראש הממשלה מדמה את חמאס לנאצים הוא מתכוון לזעזע את העולם, לעורר אותו לתמוך בישראל, ולגרום לו להגדיר את חמאס כארגון טרור לכל דבר; כאשר רבנים ואנשים דתיים בעלי השפעה מדמים את חמאס לעמלק, הם מתכוונים להגדיר מחדש את אופי המאבק ולהתיר פעולות של מלחמת חורמה כללית. התיוג של המלחמה בחמאס כמלחמה בעמלק עלול להביא למסקנות אופרטיביות מרחיקות לכת שיחילו אותן בהמשך גם על ארגוני טרור נוספים ואף על מדינות שלמות. תיוג זה עלול להוביל גם להיתר לפגוע פגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית בעזה וביו"ש, ויכול להביא עוד ועוד צעירים לקחת את "החוק" לידיים ולבצע מעשי הרס והרג באזרחים.

יתר על כן, בעלי מזג והשקפות קיצוניות עלולים לקטלג גם יהודים שידגלו בריסון השימוש בכוח כלפי ארגוני הטרור או כלפי אזרחים ערבים, ולתייג אותם כ'תומכי עמלק'. לפיכך אני מציע: קראו למחבלי החמאס "חיות אדם", מפלצות אדם, דעא"ש וכדומה, אבל אל תכנו אותם 'עמלק', שכן כל מילות התיאור הנ"ל ודומיהן ברור לכל שהן דימויים מטפוריים, אבל מחיית עמלק היא מצווה מהתורה, ובמצוות יש להיזהר ולקיימן בהקפדה, בל תוסיף ובל תגרע.

 

לגיטימציה לפעולות תגמול

גם המושג 'נקמה' הוזכר פעמים רבות מאז השבת השחורה של שמחת תורה, בהקשר למלחמה בחמאס, וזאת במיוחד בציבור הציוני־דתי. החברה הישראלית הכללית רואה בנקמה גורם שלילי, הן במישור האישי והן במישור הלאומי. החוק, כמו גם ערכי המוסר המקובלים כיום, מבחינים בין פעולות של הגנה עצמית שמבצעים אזרחים כפרטים או המדינה כרשות ריבונית, ובין פעולות נקם ותגמול. למדינה מותר לבצע גם פעולות הרתעה, אולם יש הבדל ניכר בין פעולות הרתעה, שבהן הצבא פועל באופן ממוקד ככל האפשר נגד גורמים עוינים שאותם יש להרתיע, לבין פעולות נקם שעשויות להתרחב לענישה קולקטיבית ולפגיעה לא מידתית במי שאינם מעורבים בטרור.

הקריאות לנקום באויבי ישראל – בדיוק כמו התיוג של אויבי ישראל כעמלקים – לא החלו כתגובה למעשי הרצח הנוראים שביצעו מחבלי חמאס, אלא הם מופיעים זה שנים רבות בספרות הרבנית־ציונית. פרשיות ופסוקים מן המקרא שמדברים על נקמת ה' באויבי ישראל, משמשים מצע נרחב לביסוס היחס החיובי כלפי הנקמה. בדרך כלל מדבר המקרא על נקמה א-לוהית, ולא על פעולות שאמורות להתבצע על ידי בני אדם, אולם גם כך מקבלת הנקמה מעמד חיובי, והאסוציאציה הנחקקת בלבו של מי שאמון על פסוקים אלה היא שיש לגיטימציה לפעולות נקם של יהודים. הפסוקים המדברים על נקמת ה' מתערבבים בתודעה ובשיח של זמננו עם העיסוק בשאלות הקונקרטיות של פעולות התגובה שנדרשות מצבא הנקמה לישראל.

רבים מתבססים על מלחמת הנקם במדיין, שעליה הצטווה עם ישראל בציווי ה' למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". מיד לאחר מכן פקד משה על עמו: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא… לָתֵת נִקְמַת ה’ בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ב-ג). כבר רש"י, בפירושו על אתר, עומד על ההקבלה שיצר משה בין נקמת ה' לנקמת ישראל, וקבע: "שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה".

למרות שבתורה יש איסור על נקמה, הפסוק "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" מלמד שהנקמה אסורה רק בישראל, אך מותרת כנגד נוכרים. כשמדובר במסגרת לאומית, ערך הנקמה מועלה על נס בקולמוסם של רבנים. כך כותב הרב שלמה אבינר: "בין אומה לאומה הנקימה היא תופעה של בריאות יסודית. מי שאינו מבין ענין זה של צדקת הנקימה הלאומית, אינו יורד לעומק דרישת החיים שצריכה להתקיים באומה… אנו מצווים להשיב גמול לדורשי רעתנו הלאומית, הפיסית או הרוחנית, ולהנקם מהם".[11]

שלילת הנקמה הלאומית נתפסת בקרב רבני הציונות הדתית כטעות חמורה, המשקפת רפיסות וכניעה לדעת הקהל העולמית. כך הרב ישראל רוזן קבל על הסיסמה: "איפוק זה כוח", שבה השתמש ראש הממשלה שרון בשעתו, וקבע שיש להחליפה במסר האומר: "נקמה היא כוח". "אני מעדיף את חזון הנביא 'כי יום נקם לה"", כתב הרב רוזן.[12] הרב יהושע בן מאיר, ראש ישיבת ההסדר באפרת, כתב על פעולות נקם שחיילי צה"ל מבצעים, שהואיל וכבודם של ישראל – כבוד ה' הוא, ומלחמתם של ישראל – מלחמת ה' היא, גם נקמתם של ישראל נקמת ה' היא".[13]

 

דרך של חסידות

אם נשוב לרב שלמה אבינר נראה שהוא נדרש שוב ושוב בכתביו לנקמה בתחום היחסים שבין ישראל לעמים, ולפרקים נראה שמתערבב בדבריו המושג נקמה עם המושג הרתעה. הוא סבור כי "נקמה אינה בהכרח דבר שלילי, אדרבה, היא יכולה להיות המעשה היותר מוסרי. היא נורמת-התנהגות המייצגת את המוסר ביחסים הבינלאומיים… לכן, מי שמכה ראוי לקבל בחזרה מנה אחת אפיים. והלא אין זה מוסרי להכות? אדרבה, זה מוסרי מאוד. להבא הוא לא יעז להכות".[14]

הנקמה נחשבת אצל הרב אבינר לא רק לכלי יעיל ומוסרי אלא אף לסוג של 'חסידות'. את זאת הוא לומד מדוד המלך, אשר "לימד על סוג חדש של חסידות: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים'. נקמה היא מידת חסידות […] כלפי הלאומים, יש מצוות 'תוכחות בלאומים' (תהילים קמט). מצוות ההוכחה כלפי הלאומים אינה בדיבור, אלא על ידי נקמה". הרב אבינר סבור שזו השפה אותה מבינים העמים השונים, וזו הדרך הנכונה לתקן אותם, אי לכך "אם אין נוקמים זה חוסר אחריות. על ידי נקמה הם לומדים להתנהג באופן מוסרי".[15] בהמשך מדגיש הרב אבינר שהנקמה איננה עוד אפשרות בין האפשרויות השונות של השפעה על העמים אלא היא "הדרך היחידה שמשכנעת אותם להתנהג באופן מוסרי, והוא מכנה את הדרך הזו: "דרך מהודרת, דרכם של חסידים באחריות לאומית".[16]

במאמר אחר מגדיר הרב אבינר את עשיית הנקמה כהליכה בדרכיו של הקב"ה, שהרי "ד' איש מלחמה, אל נקמות ד', ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו ולנקום ברשעים".[17] הרב אבינר מכיר בכך שבעבר, לא נתפסה הנקמה כפעולה מקובלת בישראל, אך זאת, לדבריו, בשל חוסר יכולת ולא בשל חוסר רצון: "במשך הגלות היינו חסרי אונים, ועכשיו בחסדי ד' יש לנו צבא חזק והוא נוקם נקמתנו".[18] יכולת הנקמה נתפסת אצל הרב אבינר כתכונה המאפיינת את עבודת ה' של ארץ ישראל: "זו עבודת ד' של גלות להנמיך פרופיל, וזו עבודת ד' של ארץ-ישראל לזקוף קומתנו, לעשות נקמה בגויים ותוכחות בלאומים" על-ידי צבאנו הקדוש".[19]

חשוב להעיר שהנקמה שעליה מדבר הרב אבינר בכל כתביו היא נקמה הבאה על ידי הרשות המבצעת של מדינת ישראל כמדיניות ממלכתית, וכי הוא מסתייג נמרצות מפעולות נקמה של אישים בודדים שבהם הוא רואה טרוריזם פרטיזני. פעולות נקם אישיות עלולות לדעתו רק לגרום נזק, ו"אין הדבר שווה בנזק הממלכתיות".[20]

הדחף לקרוא לפעולות נקם ולעגן את הלגיטימציה שלהן במקורות היהדות התגבר מטבע הדברים גם בעבר, לאחר פיגועים קשים של מחבלים. קולות מסוג זה נשמעו ברמה בתקופת האינתיפאדה השנייה, ואחד הדוברים שהשמיע אותם בנחרצות היה הרב שמואל אליהו. במאמר שפורסם לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב, כתב הרב אליהו תחת הכותרת 'יהודים נקמה' כי "צריך לקרוא לילד בשמו: נקמה, נקמה, נקמה. אסור לשכוח צריך לעשות נקמה איומה".[21] מי שמסתייגים מפעולות נקמה מתויגים על ידי הרב אליהו כאנשי שמאל, והוא טוען: "לא השמאל קובע מה מוסרי ומה לא. אלוקים הוא הקובע והוא אמר לעשות נקמה בגוים". לדעתו נקמה היא דרך פעולה נורמטיבית עבור מדינות מתוקנות: "כל מדינה נוקמת כשפוגעים בה", וכך צריכה לעשות גם מדינת ישראל.[22]

 

התנגדות רבני ישראל

גישה חיובית זו למושג הנקמה לא הייתה נחלתם של כל הרבנים בישראל מאז תחילת הסכסוך הישראלי-ערבי. בימי המרד הערבי בשנים 1936–1939, פתחו אנשי האצ"ל ומפלגות הרוויזיוניסטים בפעולות נקם שהוגדרו על ידם כתגובות לגל הטרור, פעולות שפגעו באזרחים ערבים.[23] המנהיגות הרבנית של אותה עת נקטה ב'פולמוס ההבלגה' קו תקיף וברור של הסתייגות מהפעולות האלימות של אנשי האצ"ל, וגינתה אותן בחריפות,[24] וזאת לא משיקולי תועלת, אלא מכוח טיעונים דתיים ומוסריים. הרבנים הראשיים לישראל, יצחק הרצוג ויעקב מאיר, פרסמו בשנת 1937 קריאה בה הזהירו "בשם תורתנו הקדושה" ו"בשם כבוד עמנו" להימנע מפעולות גמול ונקם.

ממשיכו של הרב מאיר, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל היה נחרץ לא פחות, והוא חזר והביע דעתו בכתב ובעל פה נגד פעולות הנקם שאותן הגדיר כ"שפיכת דמי חפים מפשע". בכרוז שפרסמו הרבנים הרצוג ועוזיאל נאמר: "חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על ליבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע".[25] בכנס של מנהיגי היישוב שהתקיים בחודש יולי 1938 הכריז הרב הרצוג: "מצווה לכל ישראל וליישוב להימנע מכל מעשה נקם. חלילה לנו רבותי ללמוד על דרך רשעי הגויים".[26]

דברים נוקבים וחד משמעיים בעניין זה השמיע גם הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה רבה הראשי של תל אביב, אשר קבע: "לא תרצח – בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מן הכלל". עמדה דומה הביע גם הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", שקרא לכל מנהיגי היישוב "לגלות צערם ברבים", ולהשמיע בראש כל חוצות את זעקת כנסת ישראל על מעשי הנקם והרצח שביצעו יהודים, אותם הגדיר כ"חילול הוד קדושת מלחמתה על ידי תועבת רצח ודמי נקיים".[27]

שנים רבות מאוחר יותר הביע הרב חיים דוד הלוי הסתייגות נמרצת מנקמה, ולדעתו במלחמת מדיין מדובר היה על סיכון ממשי שבגינו הותרה הנקמה, ואף זאת כהוראת שעה בלבד. הוא כותב כי הנקמה "אינה שייכת לשום אדם ולא לשום אומה, אלא לאל נקמות בלבד. ולכן לא יזם משה רבנו מלחמה על מדין, אף שמאוד רצה לראות בנקמתם אלא ציפה להוראה אלוקית, לאל נקמות שיורהו […] ומוסר השכל גדול שאין מקום להתקפת נקם לא ליחיד ולא לאומה אלא כאשר באה לשם התגוננות […] וכל היתר יש להשאיר לאל נקמות ה'".[28]

גם כיום עלינו לקרוא למלחמת מנע, לעודד מלחמה לשם הרתעה, להביע תמיכה בסיכול פרו־אקטיבי של מזימות אויבינו ובצורך לעבור מהגנה להתקפה – אבל מוטב שלא למסגר זאת בתור 'מלחמת נקמה'. הנקמה מונעת מרגשות סוערים, עלולה לשבש שיקול דעת צלול, לגרור את ישראל למבצע מיותר ולסיכון לא הכרחי של חיילינו, וכן לגרום לפריצת גבולות מוסריים. קראו למלחמת חורמה, דרשו הכרעה, תבעו ניצחון, אבל אל נא תערבו בכל אלה את המושג נקמה.

ומילה לסיום: במאמר שפורסם בערב שבת בראשית האחרונה הזכיר יאיר שלג את טענתו של הפרופ' עמנואל סיוון, שהעימות העיקרי בזמננו אינו בין הציוויליזציות, כפי שכתב הפרופ' סמואל הנטינגטון בספרו 'התנגשות הציוויליזציות', אלא הוא העימות הפנימי שקיים בתוך כל ציוויליזציה, בין מתונים לבין קיצוניים. בכל דת ובכל חברה יש כאלה וכאלה במינונים שונים ובעוצמות שונות. גם בתוככי החברה בישראל יש מתונים וקיצוניים, והם נמצאים בכל מחנה, בימין ובשמאל, בקרב דתיים ובקרב חילונים. בשנים הקרובות יתמיד, יתרחב ואף יתגבר הצורך לחזק את המתינות הדתית, הן כדי לבנות מחדש ולחזק את האחדות בעם, והן כנגד ההקצנה הלאומית ששואבת השראה ממקורותינו, ואשר עלולה להוביל לפעולות כוחניות ללא בלמים ואיזונים.

_________________________________________________

הרב רונן לוביץ' הוא רבה של ניר עציון ונשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

[1] המשפט המקורי, שבו חתם בן גוריון את נאומו במצעד צה"ל בה' באייר תשט"ו, היה: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"

[2] ראו לדוגמה: הרב עידו פכטר, 'כתישת עזה אינה אומרת שאיננו מוסריים עוד. להיפך', אתר מקור ראשון (11.10.2023), וכן ראו בעיתונים שיצאו בעש"ק בראשית תשפ"ד, 13.10.2023: הרב חיים נבון, 'עם הנצח', מוצ"ש, מקור ראשון, עמ' 6; עמנואל שילה, 'למחות את זכר עמלק' בשבע, עמ' 6; הרב תמיר גרנות, 'ממשבר ללידה', שבת, מקור ראשון, וכאן המקום להביע תנחומינו על נפילת בנו אמתי צבי הי"ד.

[3] להרחבה ראו רונן לוביץ, 'מחיית עמלק והאויב הערבי – בין פרשני המקרא לרבני זמננו', שאנן, כב (תשע"ז), עמ' 43–78; וכן מאמרי הקודם, 'מחיית עמלק – פרשנות, חינוך ומוסר', שמעתין, 129–130 (תשנ"ז), עמ' 148-134.

[4] ספר החינוך, מצווה תר"ד; רדב"ז, רבי דוד בן זמרה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים פרק ה ה'; רבי אברהם דאנציג, חיי אדם קנה, ב.

[5] ראו: רבי יוסף קרא ורבי יוסף בכור שור, בפירושיהם לשמות יז, טז; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן תל"ה (דפוס ישן – רצט); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, ירושלים תשכ"א, עשה רכז (סח, א-ב). מסתבר שעמדה הלכתית זו היא שהביאה לכך שבחיבורי הלכה מאוחרים יותר, כגון: 'ספר מצוות קטן' של רבי יצחק מקורבייל, ו'ארבעה טורים' של רבי יעקב בן הרא"ש, הושמטה כליל המצווה על מחיית עמלק.

[6] חיים הירשנזון, אלה דברי הברית א, ט, ג. הרב הירשזון הסביר שעמלק יצאו להילחם נגד "אל הוויה", וזו הסיבה לכך שמשה קרא למזבח שבנה לאחר הניצחון "הוויה נסי" ואמר: "מלחמה להוויה בעמלק מדור דור" (שמות יז, טו). לפיכך הוא סבור שעם קבלת האמונה המונותאיסטית חדלה התנגדות עמלקית זו להתקיים לעד.

[7] י"ד הלוי סולוביצ'יק, קול דודי דופק, ירושלים תשל"ז, עמ' 101, ובהערה 23 שם. קביעה זו נשענת כאמור על דברי רבי חיים, סבו של הגרי"ד סולוביצ'יק.

[8] הרב נחום אליעזר רבינוביץ, מלומדי מלחמה, מעלה אדומים תשנ"ד, עמ' 23-22.

[9] שם, עמ' 23.

[10] ראו: נפתלי בר-אילן, משטר ומדינה בישראל על-פי התורה, ירושלים תשס"ז, חלק ג, עמ' 1619, הערה 38.

[11] שלמה אבינר, טל חרמון, ירושלים תשנ"ט, עמ' 285.

[12] ישראל רוזן, שבת בשבתו, חוקת תש"ס.

[13] יהושע בן מאיר, 'נקום נקמת ישראל', שבתון, מטות-מסעי, 326, כ"ח תמוז תשס"ז.

[14] שלמה אבינר, מחיל אל חיל, א, עמ' 43. האויב.

[15] שם, ב, עמ' 471.

[16] שם, ב, עמ' קנא.

[17] שלמה אבינר, 'לעשות נקמה בגויים', באהבה ובאמונה, 304, כ"ו באייר תשס"א.

[18] אבינר, מחיל אל חיל, ב, עמ' 508.

[19] שם, עמ' סח.

[20] שם, א, עמ' יב.

[21] שמואל אליהו, 'יהודים נקמה!', ארץ ישראל שלנו, 21, כ"א באדר ב' תשס"ח.

[22] שם.

[23] על פולמוס ההבלגה באופן כללי ראו: יעקב שביט, הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי, תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936), רמת גן תשמ"ג; אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב תשנ"ב, וכן תמצית קצרה בספרו של אהוד לוז, מאבק בנחל יבוק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 339-348.

[24] על עמדות היהדות הדתית ומנהיגיה הרוחניים בפולמוס ההבלגה ראו: אליעזר דון יחיא, 'דת וטרור פוליטי: היהדות הדתית ופעולות הגמול בתקופת "המאורעות"', הציונות, יז (תשנ"ג), עמ' 190-155.

[25] ראו א' דון יחיא, הצפה (12.7.1939), עמ' 163-162.

[26] ראו אניטה שפירא, 'בין "הבלגה" ל"טרור" – הכנס הישובי ביולי 1938', הציונות, ו (תשמ"א), עמ' 409.

[27] ישעיהו שפירא, "לא תרצח והדברות האחרות", הצפה, 14.7.1939. ראו: דון יחיא (שם), עמ' 171.

[28] חיים דוד הלוי, תורת חיים, ב, תל-אביב תשנ"ג, עמ' קכז.