הוויכוח המחודש בנושא שימוש בחשמל בשבת נובע מהשינוי במעמדו של החשמל בחיינו: מכלי ששימש לתועלות מסוימות הפך החשמל לחלק משמעותי משגרת החיים היום-יומית. בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, יש צורך בחשיבה מחודשת על השימוש בחשמל בשבת ועל דמות השבת שאותה אנו רוצים לראות. אם נשכיל ליצור שבת שיש בה את כל הקדושה שהייתה בה מקדם, עם שימוש בעונג השבת שיכול להיווצר מן החשמל בדרך הראויה והמותרת, נוכל לצעוד בגאון לעבר המציאות החדשה
לא חוששים מהתפתחויות
ההלכה מעולם לא חששה מהתפתחות הטכנולוגיה. עוד בימי חז"ל נוצר הצורך להתמודד עם חידושים טכנולוגיים, כאשר המוח האנושי גילה את נפלאות ייצור הזכוכית, וכך בקעו ועלו דינים חדשים בענייני טבילה, טומאה, טהרה וכשרות, וקנו להם שביתה במערכת ההלכה. חכמי ישראל שבכל הדורות ראו לנכון לעדכן את מערכות החוקים ההלכתית בהתאם להתקדמות האנושות.
לפעמים לא הביא הדבר להוספת הלכות חדשות, אלא למחיקה כמעט מוחלטת של סימנים שלמים בשולחן ערוך. כזה למשל היה גורלן של הלכות בית הכיסא. בעוד שבשולחן ערוך הלכות אלו מתפרסות על פני כמה וכמה סימנים, היום – עם המצאת הצנרת ומערכות הביוב המסועפות, שכל העיר מחוברת אליהן – אין כמעט מי שמכיר חלק נכבד מהלכות אלו. הן נעלמו מן השיח ההלכתי היום-יומי כמעט לחלוטין, אך זוהי תולדה טבעית ומובנת של התפתחות העולם.
החשמל פרץ אל התודעה ההלכתית זמן לא רב לאחר שהתגלה טבעו בעולם, והפוסקים דנו בכוח חדש זה ביחס לשלל הלכות: הדלקת נרות שבת, הדלקת נרות חנוכה, בישול וחימום בשבת ויום טוב, מלאכות שבת ועוד. הדיון המרכזי בין הפוסקים בתחילת הדרך נסב סביב אפשרות השימוש בכוח החשמל בשבת וביום טוב לצורך חימום ובישול, כאשר רוב ככל הפוסקים אסרו את השימוש בחשמל בשבת (וכיבוי חשמל בשבת פחות חמור מהדלקתו, לפי רוב הפוסקים), והתירו את השימוש בו ביום טוב (וכאן אמת המידה מתהפכת – כיבוי החשמל ביום טוב בעייתי יותר מהדלקתו).
למעשה, מחלוקת זו הוכרעה להחמיר, הן בשבת והן ביום טוב, אף כי עדיין אפשר למצוא מי שמקל בשימוש בחשמל ביום טוב, ולכל הפחות בהדלקתו. כך גם סבא של סבתא שלי – הרב יהודה יודל רוזנברג – כתב קונטרס בשם מאור החשמל, שבו הניף ידו להתיר הן את הדלקת החשמל והן את כיבויו ביום טוב. במשפחתי נוהגים עד היום להחשיב את שימוש החשמל ביום טוב כמותר מעיקר הדין.
המחלוקת על אודות חיישנים חשמליים
לאחרונה נפתחה מחלוקת זו מחדש, כאשר לפני מספר שנים פרסם מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת משה שבמעלה אדומים, את ספר תשובותיו ההלכתיות שיח נחום, ובו תשובה (או"ח, כ"ה) בעניין "הליכה בשבת במקום שבו גלאי נפח או תנועה ופתיחת דלת כשהדבר מפעיל מערכת חשמלית". אף שבתחילת הסימן מוצגות מספר שאלות, הראשונה – וזו שהתשובה לה פתחה מחדש את הדיון על אודות השימוש בחשמל בשבת – היא האם מותר להיכנס בדלת הנפתחת באופן אוטומטי על ידי חיישני התנועה, כאשר יש בצד צג ובו נורות לד הנדלקות כאשר מישהו עובר בפתח (חשיבות העובדה שמדובר בנורות לד היא שרק בנורה עם חוט להט ישנו איסור תורה של מלאכת מבעיר).
הרב רבינוביץ' מרחיב בתשובתו ומתיר את המעבר בדלתות חשמליות שכאלו, משלושה טעמים:
- הדלקת הנורות שבצד הדלת נחשבות כ"דבר שאינו מתכוון", ובמקרה שאינו פסיק רישא, דבר שאינו מתכוון מותר בשבת ("פסיק רישא" הוא מושג הלכתי המגדיר מצב שבו אדם עשה פעולה אחת מותרת, וכתוצאה מפעולה זו נעשתה פעולה אחרת אסורה. עשיית מלאכה בשבת כשהפועל לא התכוון לעשותה אינה אסורה, אך אם למרות שלא התכוון לכך היא נגרמה בהכרח כתוצאה מפעולתו, אזי אף היא אסורה). מעבר בדלת אוטומטית לא נחשב פסיק רישא מכיוון שעושה המלאכה פועל לפי תומו: מעשה ההליכה אינו מעשה אסור בפני עצמו, ואפשר לעשותו גם ללא איסור, ועל כן, גם כשנגרם ללא כוונה מעשה נוסף של הדלקת הנורות ופתיחת הדלת, אין זה נחשב לפסיק רישא.
- גם אם נגדיר זאת פסיק רישא – אין איסור הדלקת נורות הלד אלא איסור דרבנן של עובדין דחול (ועל כך נרחיב בהמשך), ורבים מתירים בפסיק רישא באיסור דרבנן.
- "והאחרון הכביד, באמת אין כאן שום פעולה ישירה להדלקת הנורה או לפתיחת הדלת… אין האדם עושה שום פעולה ישירה לא בנורה ולא בדלת, אלא הכל נעשה על ידי חיתוך קרני אור, או על ידי פליטת חום הגוף (כגון במקרה של גלאי אינפרא-אדום פסיבי). והיכן מצינו שבכגון אלה יש בהם משום מעשה כל שהוא, ואין צריך לומר מלאכה?".
כלומר: פעולה בשבת מוגדרת כפעולה ממשית, פעולה שאפשר לראותה ולחוש אותה, אך כאן סובר הרב רבינוביץ' כי אין זה ברור כלל שאפשר להגדיר את חיתוכם של קרני אור, או את ההשפעה על מערכת חשמלית על ידי פליטת חום הגוף, כמעשה.
הרב אלי רייף והרב דרור פיקסלר, תלמידיו המובהקים של מורי ורבי הרב רבינוביץ', המשיכו להסביר ולפתח גישה זו בכמה מאמרים שכתבו בנושא זה ובנושאים המסתעפים ממנו. אף אני דיברתי עם מורי ורבי בנושא זה על מנת להבין את שיטתו במלואה.
כנגד שיטת הרב רבינוביץ' יצאו שלושה. הרב איתם הנקין הי"ד היה לבר-פלוגתא חריף ותקיף לנוקטים בשיפולי גלימתו של הרב רבינוביץ', והוא התווכח עמם הלוך ושוב בנושא זה מהבחינה ההלכתית. טענתו המרכזית הייתה כי "אין חדש תחת השמש", ודיונים על אודות חיישנים או מקרים דומים התנהלו כבר מאז ומעולם, וכבר נפסקה הלכה, ולא שמענו מי שיחשוב לומר שאין כאן מעשה מלאכה.
שני למתנגדים הוא הרב יעקב אריאל, שבכמה תגובות קצרות העיר על כך שאין זו דעת הפוסקים, שהרי אלו ידעו היטב מה דמות תהיה לשבת אם יותר בה החשמל באיזשהו אופן, ועל כן אסרו על החשמל בכול מכול כול, והדיון ההלכתי המסביר את האיסור המסוים פחות חשוב לעצם העניין. כלומר: אפשר לדון מהו האיסור, אך מכל מקום ברור כי החשמל – בכל הופעותיו – אסור בשבת, כדי שלא תתחלל קדושתה.
שלישי ואחרון למתנגדים הוא הרב ישראל רוזן, שבתגובותיו לדברי הרב רבינוביץ' הבהיר שהרב רבינוביץ' יחיד הוא בדעתו, וכל הפוסקים מתנגדים לדבריו. לא זו בלבד שדעתו של הרב רבינוביץ' שבחשמל ללא חוט להט אין אלא איסור עובדין דחול היא דעת מיעוט – שכן פוסקים רבים סוברים שיש בכך אף איסור מוליד, איסור בונה, או איסור מכה בפטיש – אלא שאף אם נאמר כדברי הרב רבינוביץ', עדיין אין זה מתיר דבר. מכיוון שהחשמל הוא דרך עשיית המלאכה, על כן ודאי וודאי שיש כאן מעשה חולין לכל דבר, ויש לאסור.
חשמל בכל מקום
עלינו לשאול: מדוע התחדשה מחלוקת זו בימינו? אם צדק הרב הנקין הי"ד בדבריו, ואכן מדובר במחלוקת ישנה, כיצד זה עלתה היא על שולחנם של מלכים – מאן מלכי רבנן – מחדש? אין זאת אלא מפני שאכן התחדשה בימינו נקודה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן, והיא שהביאה את הרב רבינוביץ' לדון בדבר מחדש.
השימוש בחשמל ללא חוט להט היה, כמובן, ידוע כבר לראשוני המשיבים בענייני חשמל. השימוש בטלפון או במאוורר לא דרש חוט להט, ונושאים אלו נידונו עוד בקרב הפוסקים הראשונים שעסקו בענייני חשמל בשבת ויום טוב. אם כן, ברור שלא המציאות הזו היא שהביאה לדיון המחודש.
הדיון המחודש בנושא התעורר בעקבות השינוי באופן השימוש שלנו בחשמל. בתחילת דרכו היה החשמל כלי להשגת תועלת מסוימת. במכשירים שיש בהם חוט להט, הדבר ברור ביותר: המכשיר מפיץ אור, מחמם או מבשל. לאחר מכן התחילו להשתמש במכשירים שאין בהם חוט להט, ועדיין מדובר היה בשימושים ממוקדי-מטרה. החשמל היה מרכיב מהותי ונצרך בקיום חיים מתוקנים, אך שימושיו עדיין היו תועלתניים: רפואה, ביטחון, תקשורת ועוד.
אולם כיום, מצב זה השתנה. החשמל נמצא בכל מקום, והוא כבר לא משמש אך ורק כגורם תועלתני. החשמל הוא חלק מהותי משגרת החיים של מרבית האנשים החיים במדינות מתקדמות מבחינה טכנולוגית. כבר אין הוא ממלא רק פונקציות תועלתניות בסיסיות. החשמל משמש למשחק, לנוחות, לתרבות, ועוד ועוד. החשמל שולט בשגרת חיינו: שטיפת ידיים, סגירת וילונות, פתיחת דלתות – כל אלו הן דוגמאות לפעולות השגרתיות ביותר שנעשות היום על ידי החשמל במקומות רבים. החשמל אינו עוד כוח טבעי שאפשר לתחום אותו בד' אמות. זהו כוח שיש לו השפעה משמעותית ביותר על כל תחומי חיינו.
משל למה הדבר דומה? לפסיקת השולחן ערוך (או"ח, ש"א, ב') בעניין ריצה בשבת. הלא ידוע כי אסור לרוץ בשבת אם לא לדבר מצווה, כיוון שיש בכך חילול עונג שבת, אך השולחן ערוך פוסק: "בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (וכן מותר לטייל)". כלומר: פעילות מסוימת (ריצה, במקרה הזה) נחשבת באופן עקרוני כמנוגדת לאופייה של השבת, אך לאותם שנוהגים בפעילות זו כדבר שבשגרה מכיוון שהם מתענגים בה – כבר אי אפשר לומר עליהם שמעשיהם סותרים את אופייה של השבת. אם המטרה היא להתענג, אלו שמתענגים בריצתם אכן מתענגים, ומותר להם לעשות כך גם בשבת.
במילים אחרות: פעולה נחשבת "מעשה חולין" אם היא נעשית בחול כחלק משגרת האדם מחמת ההכרח, אך אם היא נעשית מכיוון שיש בה תענוג, אי אפשר לראות בה מעשה חולין, שכן האדם לא עושה אותה בשל העובדה שהיא פעולה של חולין ובשל התועלת שיש בה, אלא הוא עושה אותה מכיוון שהוא אדם, והמעשה הזה מביא לו תענוג והנאה. אין זה משנה לאותו אדם אם שבת היא או אם חול הוא – הוא רוצה בפעולה הזו, והיא מעניקה משמעות ונופך חדשים למציאות שלו. אם אנו נוקטים בפעילות של עונג בחול, האם לא נכון שננקוט בפעילות זו אף בשבת (בהנחה שהיא לא סותרת שום איסור אחר, מדאורייתא או מדרבנן)?
השגרה אם כן מלמדת אותנו כלל מוציא וכלל מכניס לגבי שבת. מצד אחד, צריך להימנע מכל מה שנעשה בחול בשגרה, שכן כך הציווי בפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה ובשביעי שבת לה' לא תעשה כל מלאכה". השבת היא זמן מנוחה, וגם אם הפעולות השגרתיות אינן מלאכות מל"ט מלאכות, מכל מקום אין לעשותן בשבת, כי יש בכך חילול כוונת התורה.
מצד אחד, צריך להימנע מכל מה שנעשה בחול בשגרה, שכן כך הציווי בפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה ובשביעי שבת לה' לא תעשה כל מלאכה". השבת היא זמן מנוחה, וגם אם הפעולות השגרתיות אינן מלאכות מל"ט מלאכות, מכל מקום אין לעשותן בשבת, כי יש בכך חילול כוונת התורה
אולם מאידך, לא כל הפעולות הנעשות בשגרה אסורות. התורה רצתה שנענג את השבת: "וקראת לשבת עונג, ולקדוש ה' מכובד". העונג אינו מתבטא רק בחוסר מעש, כי אם גם בעשייה חיובית ברוכה המעניקה לשבת תוספת של משמעות ועונג מיוחד. כמובן שהתוכן הזה צריך להיות רוחני בעיקרו, אך עונג רוחני מושג בהרבה מאוד דרכים. אין שביל אחד בלבד להשגתו, ויש כאלו שהשבת שלהם מתענגת דווקא על ידי פעילות גופנית כזו או אחרת.
בתחילה היה החשמל כורח המציאות המתוקנת, פעולה תועלתנית בלבד, וככזו היא הייתה סמל לעשיית מלאכה, לעבודה, לפעילות שגרתית הכרחית. אולם כיום חל שינוי גדול מאוד בתפיסה שלנו את החשמל, והוא נוכח בכל אורחות חיינו. הוא חלק משגרת החיים גם בצדדים הלא-הכרחיים שלה, וככזה, השימוש בו בשבת אינו סותר בהכרח את שמירתה
את השינוי המהותי הזה עבר גם החשמל. בתחילה היה החשמל כורח המציאות המתוקנת, פעולה תועלתנית בלבד, וככזו היא הייתה סמל לעשיית מלאכה, לעבודה, לפעילות שגרתית הכרחית. אולם כיום חל שינוי גדול מאוד בתפיסה שלנו את החשמל, והוא נוכח בכל אורחות חיינו. הוא חלק משגרת החיים גם בצדדים הלא-הכרחיים שלה, וככזה, השימוש בו בשבת אינו סותר בהכרח את שמירתה (כמובן, באופנים המותרים, בהנחה שאינו סותר שום אחד מפרטי מלאכות שבת ואיסורי דרבנן אחרים, וכמו שהזכרנו לעיל).
דמותה של השבת במאה העשרים ואחת
נראה לי שלכך גם התכוון הרב רבינוביץ'. פירטתי לעיל את שלושת סעיפי ההיתר שבבסיס פסיקתו. נשים לב: הסעיף השלישי (המפקפק בכך שחיתוך קרני אור וכדומה הוא מעשה מלאכה) הוא סברה חדשה, אך זוהי סברה הלכתית לכל דבר ועניין. טענתו של הרב רבינוביץ' היא שאין כאן מעשה כלל. אך הסעיף הראשון והשני – אף שהם מנוסחים בשפה הלכתית – כוללים בתוכם יסודות מחשבתיים.
הסעיף הראשון מגדיר את המושג "פסיק רישא" באופן מסוים, וכתוצאה מכך עולה הטענה בדבר עשיית מעשה "לפי תומו" – מעשה תמים בפני עצמו, שאין לו הקשר עצמי של איסור. משמעות ההגדרה הזו היא שכיום, פעולות רבות שאנו עושים – שאינן פעולות של מלאכה או של עבודה – הן חלק משגרת חיינו, מעונג השבת שלנו, וככאלו, אי אפשר לאסור את הפעלת החשמל שנעשית כתוצאה מהם (כיוון שאין כאן חילול שבת מצד עצם המעשה, וכל שנותר לדון הוא על הפעלת החשמל מצד עובדין דחול).
הסעיף השני תומך בסעיף הראשון, בכך שהוא מדגיש שיש כאן רק איסור "עובדין דחול". כאמור לעיל, המסגור של הנושא בדרך הזו פותח פתח לבחון את הנושא ההלכתי של השימוש בחשמל בשבת דרך משקפיים שמסתכלות על שמירת השבת בכללותה, באופייה ובצביונה, ולא רק מבחינת סעיף הלכתי זה או אחר.
האם השבת במאה העשרים ואחת יכולה לא רק לסבול שגרת חיים המתקיימת על ידי חשמל, אלא אף להרשות לעצמה להיות מעוצבת על ידי שגרת החיים הזו? כשמתבוננים על השאלה מבעד לפריזמה הזו, נושא החיישנים איננו עוד שאלה הלכתית מקומית. שאלת החיישנים הופכת להיות שאלת מפתח: מהי משמעותם של השינויים בדרך שבה אנו משתמשים בחשמל?
בעצם, השאלה שעומדת בבסיס מחלוקת זו היא: האם השבת במאה העשרים ואחת יכולה לא רק לסבול שגרת חיים המתקיימת על ידי חשמל, אלא אף להרשות לעצמה להיות מעוצבת על ידי שגרת החיים הזו? כשמתבוננים על השאלה מבעד לפריזמה הזו, נושא החיישנים איננו עוד שאלה הלכתית מקומית. שאלת החיישנים הופכת להיות שאלת מפתח: מהי משמעותם של השינויים בדרך שבה אנו משתמשים בחשמל? האם הפוסקים שדנו בשאלה מאמצע המאה התשע-עשרה ועד שלהי המאה העשרים היו מתייחסים לחשמל באותו אופן לו היו מדברים עליו כיום, או שמא הגיעה השעה לשידוד מערכות מסוים ומצומצם – אך משמעותי – בכל הנוגע לשאלה זו?
הגישה המקלה תראה בתהפוכות החיים סיבה להגדיר מחדש את הדרך שבה צריכה השבת להיראות. גישה זו תראה חובה לעצמה להציב מחדש את גבולות הגזרה, להחליט מחדש מה מותר ומה אסור, מהו עונג השבת ומהו חילול רוחה של השבת. הגישה המחמירה, לעומת זאת, תסבור (מלבד ההתנגדות ההלכתית הטכנית) שהשימוש בחשמל במהותו מוציא את האדם משלוות השבת שלו, ואף אם אפשר לומר על פעילות כזו או אחרת שהיא מוסיפה עונג לשבת של אותו אדם, מכל מקום באופן כללי מדובר בפרצה שאסור להיכנס בה, שמא היא תביא לנפילה גמורה של חומת השבת (וכבר שמענו על אלו המקלים לעצמם בשימוש במכשיר כזה או אחר). המציאות החדשה מחייבת, אם כן, דווקא עמידה איתנה יותר.
אין ספק שההכרעה בין שתי השיטות הללו לא תיעשה באבחת חרב. הדיון בין הנצים יימשך לאורך כמה שנים, והמציאות עצמה תתבהר יותר ויותר, עד כי יהיו עובדות שייקבעו בשטח, פשוט מכורח המציאות. לעניות דעתי, הצדק עם מורי ורבי הרב רבינוביץ' במובן העקרוני, והמציאות אף תוכיח שכל עוד הרבנים לא יציבו מחדש את גבולות הגזרה – כמובן: בזהירות הראויה – הקושי בשמירת השבת ילך ויגדל. אולם, כמובן שהמדרון החלקלק שממנו מזהירים שאר הרבנים אף הוא קיים בהחלט, וחובה עלינו בצד ההסכמה העקרונית להקל לספק כלים לשמור ולוודא ששמירת השבת אינה נפגמת בכהוא זה.
על כן, יש צורך במחשבה מחודשת על אודות סוג השבת שאנחנו רוצים לראות. הגבולות חייבים להיות ברורים. לדעתי, הסעיף השלישי בדבריו של הרב רבינוביץ מספק גבול אחד ברור: אין שום היתר לעשות פעולה חשמלית רצונית בידיים, ואף על ידי חיישנים. כלומר: ההיתר שלו עוסק בפעילות שנעשית דרך הילוכו של אדם, אך ברגע שהאדם פועל באופן שנראה שהוא מנסה לעשות מלאכה בשבת – הגם שהיא נעשית על ידי חיישנים ומבחינה טכנית לכאורה אפשר לדון בה להיתר – מכל מקום הדבר יהיה אסור. אך אין זה מספיק. חובה עלינו לייצר עוד ועוד כללים לשמירת השבת. אם נשכיל ליצור שבת שיש בה את כל הקדושה שהייתה בה מקדם, עם שימוש בעונג השבת שיכול לבוא משימוש בחשמל בדרך הראויה והמותרת, נוכל לצעוד בגאון לעבר המציאות החדשה ללא חשש וללא היסוס.
*הרב יונתן רוזנצוויג הוא בוגר ישיבת ברכת משה שבמעלה אדומים, רב קהילת נצח מנשה בבית שמש, מלמד במדרשת לינדנבאום ומחבר שו"ת ישרי לב.
