למרות השינויים הרבים בהקשרים בהם פעל הרב כהנא בארה"ב, ובהם פועלים ממשיכיו בישראל, אפשר למצוא היבטים של המשכיות. בקרב ממשיכי דרכו בארץ ישראל קל לזהות את הדמיון במערך החשיבה על מושגים של כבוד, כבוד המשפחה, ונקמה, ויש מקום לשער שהמגע התכוף עם שכניהם הפלסטינים מעודד את המשך קיומה של תפיסת עולם זו גם בארץ ישראל. הלכי רוח אלו, שהכהניסטים מביאים לקצה ומחברים לתפיסת עולם דתית, מאפיינים אגפים ודמויות רבות בתנועה הציונית, ובקרב ממשיכיו כיום נפוצה העמדה כי הם בשר מבשרה של תנועה זו.

 

אחת הטענות המופנות תדיר כלפי כהניסטים מצד דוברים מן המרכז והשמאל הציוני היא שהם אינם ציונים. כך לדוגמא, מכנה העיתונאי בן דרור ימיני את בן גביר ואנשיו "הימין האנטי ציוני". האשמה נוספת המופנית כלפיהם תדיר, ואף שימשה כבסיס לפסילת רשימתו של הרב מאיר כהנא מריצה בבחירות לכנסת, היא שהם גזענים. במאמר זה אעסוק בשאלת הציונות והגזענות של כהנא וממשיכיו, לצד מושגים שנוכחים במחקר, אך פחות בשיח הפופולרי בהקשר זה – שיח הכבוד, וקולקטיביזם מול אינדיבידואליזם. 

שאול מגיד פותח את ספרו על מאיר כהנא בתיאור מפגש אקראי עם יהודי אמריקאי שמשבח באוזניו את כהנא, מפגש אליו הוא חוזר בסוף הספר. כמדומה שמטרתו להראות שכהנא ותומכיו לא היו "עשבים שוטים", ושהגבול שהממסד היהודי האמריקאי מבקש לשרטט בינו לבין הכהניזם למעשה אינו כה ברור. ביחס לישראל יש למגיד אמירה דומה, כאשר לטענתו הכהניזם אולי אינו כה מנותק מן המרכז הציוני כפי שהיו רוצים לחשוב. עמדה זו באה לידי ביטוי גם במאמר אחר, בו הוא משווה בין קרליבך וכהנא – הוא מזהה אצל שניהם את מה שהוא רואה כגישה פסולה של לאומנות יהודית. עמדותיי אינן זהות לעמדותיו של מגיד, אך אלך בעקבותיו בהצבעה על הגבולות המטושטשים. 

 

ציונות

חוקרי הכהניזם מצביעים על כך שכהנא, לאחר שמפלגתו נפסלה, חש דחוי על ידי הממסד הישראלי והצטרף לחוגי החרדים הקיצוניים בדחייתו את מוסדות המדינה הציונית ובטיפוח גישות קונספירטיביות ביחס לממסד ההיסטורי של מפא"י ומקומו בשואה ובפרשת ילדי תימן. נראה שבשנים אלו כהנא היה נכון לטפול כל אשמה על הנהגת המדינה. הוא קרא להקמת תיאוקרטיה, והקריאה הזו ממשיכה להדהד בקרב ממשיכי דרכו שקוראים להקמת "מדינת הלכה", אף שבפועל לא נראה שמישהו יודע בדיוק במה מדובר או מתכוון לכך באופן ממשי. 

לעומת עמדות אלו של כהנא, אני רוצה לטעון שההנהגה הנוכחית רואה עצמה כחלק מהתנועה הציונית. כך לדוגמא ציין בפירוש הרב יהודה קרויזר, ראש "ישיבת הרעיון היהודי", הישיבה הכהניסטית בירושלים (ואביו של ח"כ יצחק קרויזר מעוצמה יהודית), כאשר הסביר מדוע בישיבה אומרים הלל לא רק ביום אלא גם בליל יום העצמאות. עם כל הביקורת על מוסדות המדינה, אמר הרב קרויזר, אסור להתעלם מהחסד שהקב"ה עשה עמנו. "אנחנו", הוא מציין, "חלק מהציונות הדתית בניגוד לסביבה החרדית בה הישיבה שוכנת". חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, שמרבה גם הוא להרצות בישיבת הרעיון היהודי, ממקם במהלך הרצאותיו את הכהניזם, כלומר אותו ואת קהל שומעיו, בתוך הנרטיב הציוני לדורותיו, כממשיכי דרכה של ברית הבריונים ואחר כך של הלח"י. 

אם כן, הדור הנוכחי של מנהיגים כהניסטים ישראלי יותר מהרב כהנא, שכדברי מגיד, נותר אמריקאי במהותו. הדור הזה נטוע עמוק בטקסטים ובהיסטוריה היהודית והציונית הארץ ישראלית, שכהנא היה פחות מחובר אליהם. בהקשר זה מעניין להצביע על האופן בו גם נערי הגבעות חולקים את אתוס השיבה לעבודת האדמה, לטבע, לפשטות ולצניעות וגם את אהבת התנ"ך והחיבור לארץ דרך התנ"ך, עם החלוצים הציונים מימים עברו. זה כמובן לא מונע מהם להשמיע ביקורת כלפי אותם חלוצים על יחסם לדת, ולכן נערי הגבעות יעדיפו להזדהות, כאמור, עם אנשי הלח"י. 

הדור הנוכחי של מנהיגים כהניסטים נטוע עמוק בטקסטים ובהיסטוריה היהודית והציונית הארץ ישראלית, שכהנא היה פחות מחובר אליהם.

האם נכון להכליל את נערי הגבעות תחת הכותרת כהניסטים? כפי שכתבתי לעיל, הגבולות של הכהניזם בישראל עמומים. נערי הגבעות לא בהכרח מכירים את תורתו של הרב כהנא, ואם היה צריך לבחור רב אחד שהם מושפעים ממנו באופן ישיר היה זה כנראה הרב החב"דניק (העצמאי בהשקפותיו), הרב יצחק גינצבורג. מן הצד השני ברור שהם חולקים תפיסות עולם קרובות לאלו של אנשי ישיבת הרעיון היהודי. נכדו של כהנא הוא מן הפעילים החשובים בגבעות וגם חלק מילדיו של גופשטיין שייכים לחוגים אלו, ויש אף המאפיינים את עמדתו של גינצבורג בנוגע למושג הנקמה ככהניסטית. כך או כך, מכל הנ"ל עולה כי גם כהניסטים שמצהירים על עצמם ככאלה וגם נערי גבעות, ממקמים עצמם בתוך הנרטיב הציוני, בקצה הימני, אך בתוכו. מתנגדי הכהניזם יתארו אותם לא אחת כמחריבי הציונות, כפי שעושה בן דרור ימיני במאמר שהוזכר לעיל, אך במבט לא אידיאולוגי, ציונות פירושה, לכאורה, תמיכה בקיומה של מדינה יהודית ומבחינה זו הם בהחלט חלק מהסיפור.  

השפלה, נקמה וכבוד

כאשר אנו דנים בשאלת הדמיון והשוני בין הכהניזם לדורותיו ובין הציונות, שומה עלינו לעסוק בנקודת דמיון משמעותית – הרצון לייצר יהודי חדש, יהודי גאה וחזק שעומד על שלו, בניגוד ליהודי הגלותי הכפוף. מזווית פסיכולוגית, קל לזהות את השורשים של שאיפה זו כריאקציה לדורות בהם סבלו יהודים מהשפלות מצד הגוים בארצות השונות בהם התגוררו. החלוצים הציונים הסוציאליסטים שאפו שהיהודי החדש יחזור לטבע ולעבודת האדמה, אך לא פחות מכך הם שאפו למרוד בגלות ובגלותיות וליצור יהודי חדש, "שרירי", כפי שהגדיר זאת נורדאו, שלא יתכופף בפני הגוי וישיב למכהו מנה אחת אפיים. הרוויזיוניסטים דיברו על "הדר" בית"רי והיו שותפים לבוז ליהודי הגלותי ולרצון ליצור יהודי מסוג חדש, עוצמתי. תימה זו רווחת מאוד גם בציונות הדתית העכשווית. 

שאול מגיד מתאר כיצד יהודים שהתגוררו בשכונות של מעמד פועלים בניו יורק, בהן פעל כהנא בשנות השישים והשבעים, חטפו לא אחת השפלות ומכות מצד שכניהם הלא יהודים, רבים מהם אפרו-אמריקאים, וכיצד היה זה גורם מניע שדחף את כהנא להקים את הארגון להגנה יהודית. המטרה לא היתה הגנה על גופם של יהודים בלבד, אלא גם על כבודם. כהנא הושפע מזאב ז'בוטינסקי, אותו אף פגש בילדותו. הוא אף הרבה להשתמש במושג ה"הדר", אותו זנח כנראה לאחר עלייתו לארץ והוקעתו על ידי מנחם בגין, אך גם כאשר אימץ עמדות דתיות קיצוניות יותר, עמדתו הבסיסית, ושאיפה מרכזית גם אצל תלמידיו הפעילים כיום, היתה לייצר יהודי בעל בטחון עצמי שאיננו מרכין ראש.

התיאולוגיה של כהנא התפתחה עם השנים, כאשר מגיד טוען שהחרמתו על ידי התקשורת הישראלית, הישיבה בכלא, והאיסור על ריצה לכנסת מביאים להקצנה. הצורך לנקום על מנת להחזיר את הכבוד האבוד הופך עם השנים אצל כהנא, כפי שמסביר רביצקי, לעניין תיאולוגי ממש. גם השואה עמדה ברקע פעילותו, כאשר רצח היהודים בשואה מובן על ידי כהנא כאירוע של השפלה בעל ממדים קוסמיים. מדובר לשיטתו בחילול ה', שכן עם ישראל הוא עמו של ה' והשפלתו כביכול משפילה את ה'. עבור כהנא אמנם ההשפלה והשבת הכבוד בנקמה מקבלים צביון דתי, אך הדיאלקטיקה של גלות כהשפלה וגאולה כתקומה וזקיפת גו מצויה בתנועה הציונית בכללה.

התיאולוגיה של כהנא התפתחה עם השנים. הצורך לנקום על מנת להחזיר את הכבוד האבוד הופך אצלו עם השנים לעניין תיאולוגי ממש. 

הסוציולוג פיטר ברגר מתאר כיצד בחברות חקלאיות פטריארכליות, בכלל תרבויות העולם הגדולות, רווח בעבר שיח כבוד. בשיח זה הכבוד אינו מחולק בשווה. אופיו משתנה בין נשים לגברים וכמובן בין בני מעמדות שונים. כך, כאשר אציל אירופאי בן המאה ה 19 העליב אציל אחר, היה על הראשון לתבוע את עלבונו על ידי דרישה לקיים דו קרב, רק נקמה תשיב לו את כבודו. לעומת זאת לעניים, שכבודם לא היה רב, לא היה צורך כזה, וכבודן של נשים נמדד אחרת, והיה קשור לשמירה על תומתן. 

לעומת עמדות אלה, החברה המערבית עברה במודרנה מתפיסה של "הדרת כבוד" (כפי שמכנה זאת אורית קמיר) לתפיסה של כבוד האדם. באנגלית האבחנה קלה וברורה שכן מדובר בשתי מילים שונות: Dignity ו Honor. לפי התפיסה המערבית החדשה כל אדם נולד עם זכויות וכבוד ששווה לכל אדם אחר. נוסף על כך, כפי שמסביר צ'רלס טיילור, תפיסה זו מאדירה את היכולת של בני אדם ליצור, לעצב את עצמם ולהשיג את שירצו. הרצון הפרטי האנושי והגשמתו עומדים במרכז בתפיסה זו ויש בה נטיה לבחון בעין חשדנית השפעות חברתיות ותרבותיות וחלוקות של בני אדם על בסיס שייכות מולדת לקבוצה מסוימת. 

סביר שרבים מהקוראים שותפים גם הם לתפיסה המערבית הרווחת כיום, אך מדובר, בסופו של דבר, בתפיסת עולם, ולא באמת מדעית. זכויות אינן עובדה מדעית, ובני אדם אינם נולדים שווים בשום מובן שניתן למדידה. אם כן אלו ערכים, אמונות. אפשר לאפיין אותם כערכים אינדיבידואליסטים המעמידים במוקד את הפרט. בניגוד לכך, גישות אחרות רואות ערך ומשמעות לאדם בשייכות לקבוצה כלשהי: משפחה, לאום או דת. דווקא ממבט מדעי-סוציולוגי ניתן לטעון כנגד העמדה האינדיבידואליסטית שהאדם הוא תוצר של חברה ותרבות ולא ישות העומדת בפני עצמה.  

בהקשר לאומי, ולעתים דתי, השפלה, נקמה וכבוד הם חלק מנרטיב המשותף לבני הקבוצה, כאשר הנקמה מתבססת על תפיסת עולם מסורתית וגברית של כבוד, לצד תפיסה קולקטיביסטית הרואה ביחיד חלק ממכלול ומכשירה את הפגיעה בפרטים מן הקבוצה היריבה. הרצון להשיב את הכבוד היהודי הפך עבור כהנא לאובססיה, אבל יהודים רבים, במיוחד לאחר השואה, היו שותפים לתחושות ההשפלה והרצון להשיב את הכבוד היהודי, לעתים גם דרך נקמה.  

לאחרונה, פרסם דורון ניר-צבי מאמר שספג גינויים רבים, בו הביע הבנה לרצונם של נערי גבעות לנקום על פיגועים. איני יודע עד כמה ניר-צבי רואה עצמו כמי שהולך בדרכו של כהנא, אך בהמשך לדברי לעיל אודות גבולות הכהניזם המטושטשים כיום, אפשר לפחות לקבוע שכהניסטים מסכימים לתפיסתו את רעיון הנקמה ולקרבה בין העמדות בנושא זה בחוגים שונים בימין הקיצוני. "רוצים נקמה" היא סיסמה חוזרת בהפגנות ימין קיצוני לאחר פיגועים, ונראה שגם בקרב תומכי מפלגת עוצמה יהודית סוגיית הכבוד היהודי משמעותית ביותר וכי גם הם סבורים שאלימות צריכה להיענות באלימות. אפילו כאשר פוגעים מובאים לדין, הדבר לא משיב בהכרח את הכבוד שאבד. 

ניר-צבי מזכיר במאמרו  את נקמתו של האייקון הציוני מאיר הר ציון, שתואר בזמנו כחייל המצטיין בצה"ל. אכן, בשנות המחתרות ואף בשנותיה הראשונות של המדינה התרחשו אירועי נקמה של יהודים בערבים. במקרה של הר ציון, לאחר רצח אחותו ובן זוגה על ידי בני שבט בדואי, הוא וחבריו חטפו ורצחו מספר בני שבט שככל הידוע לא היו קשורים למעשה. עצם העובדה שניר-צבי מזכיר מקרה זה מלמדת עד כמה אנשי ימין קיצוני רואים עצמם כפועלים בתוך המסגרת והנרטיב הציוני הכללי וחלק מהלכי הרוח שלהם אכן קרובים לאלו של אגפים מסוימים בתנועה הציונית בעבר.  

כך לדוגמה, במחקר שערכתי על ארגון להב"ה, ראיינתי צעיר חרדי ספרדי שסיפר מה גרם לו להצטרף לארגון. פעם אחת הלך לכותל ובסמוך לשער האשפות תקף אותו ערבי. הוא ברח, אך יהודי אחר השיב מלחמה שערה. הוא נדהם ממעשיו של אותו יהודי, פנה אליו ושוחח עמו, וזה המליץ לו להצטרף ללהב"ה, שם בין היתר עורכים אימוני קרב מגע. כך הגיע אותו צעיר לארגון בו המשיך להיות פעיל בשנים הבאות. סיפור מעין זה יכול היה להיות גם סיפורו של יהודי גלותי שמצטרף לחבורה ציונית כלשהי בביאליסטוק, או של נערים יהודים בניו יורק של שנות השבעים שהצטרפו לארגון להגנה יהודית שהקים שם כהנא. 

גזענות

 אי אפשר לעסוק בכהניזם מבלי להידרש לסוגיית הגזענות. השאלה האם הכהניסטים של העבר ושל היום הם גזענים תלויה כמובן בשאלה מהי בדיוק גזענות. זהו דיון שאפשר יהיה לגעת בו כאן רק בקצרה, אך אני טוען שבוודאי שאין לכהניסטים "תורת גזע" כפי שנטען לא אחת בויכוחים ברשתות החברתיות, והם אינם גזענים בהוראה המקורית של המילה. 

הגזענות כאידיאולוגיה בה מאמינים למשל תומכי הנאציזם, מבוססת על עמדה פסאודו-מדעית לפיה ניתן להבחין בין גזעים של בני אדם כפי שניתן להבחין בין גזעים של סוגי בעלי חיים שונים. לכך מתווסף תיוג ערכי של גזעים כטובים ורעים, ולא רק חכמים ומתקדמים יותר או פחות. העמדה לפיה ישנם גזעים שונים של בני אדם, כאשר חלקם מתקדמים יותר מאחרים, הייתה נפוצה למדי במאות האחרונות עד למלחמת העולם השניה, אך הנאצים גם זיהו את היהודים כמין גזע מרושע ומתוחכם. הם, כידוע, השקיעו רבות בפיתוח מדעי כביכול של תורת הגזע שלהם שנלמדה במוסדות לחינוך ומוסדות להשכלה גבוהה בגרמניה של השנים הללו ולוותה בתיאוריות ובניסויים. 

כל זה אינו קיים אצל כהניסטים ולא התקיים גם במשנתו של הרב כהנא. הכהניסטים אינם עוסקים בביולוגיה ובסוגיית הגזעים, ותורתו של כהנא הייתה תורת ישראל אותה הבין ופירש באופן מסוים, אך כתורה דתית. כהנא שמח לקבל גרים, והוא לא החזיק בתפיסה ביולוגית גזענית שמבחינה בין יהודים לאחרים, אלא בתפיסה רוחנית דתית שמבחינה ביניהם. לכן, גם אהוד שפרינצק, החוקר הגדול של הימין הקיצוני בישראל בעשורים האחרונים של המאה העשרים, קובע כי הכהניזם איננה תנועה פשיסטית מכיוון שהפשיזם הוא חילוני במהותו.

בעשורים האחרונים חל שינוי באופן שמשתמשים במושג גזענות בשיח הפופולרי וגם בשיח האקדמי. כיום גם עמדות מהסוג שהשמיע כהנא ומשמיעים תומכיו, המבחינים בין בני אדם מדתות שונות ומייחסים חשיבות למוצאו של האדם, גם אם לא במובן של גזענות ביולוגית, מזוהות לא פעם כגזעניות, בוודאי אם הן נחשדות ביחס שלילי כלפי קבוצה מסוימת. יחד עם זאת, אפשר לקבוע בוודאות שאין לכהניסטים "תורת גזע" בהוראתה המקורית של מילה זו, המתייחסת לתורה המבחינה בין גזעים של בני אדם ומייחסת להם אופי מובנה. מעבר לשאלת קיומה של אידיאולוגיה גזענית, כדאי להצביע על כך שרוב התומכים בכהניזם בישראל הם דווקא מזרחים. ההשוואה המתבקשת בהקשרים אלה היא בין הימין הדתי הקיצוני היהודי לתנועות דתיות אסלאמיות קיצוניות שעורכות אבחנה דומה בינן לבין אחרים על רקע תפיסה רוחנית-דתית, וכן מאגדות תחת כנפיהן אנשים ממוצא אתני מגוון.

בעשורים האחרונים חל שינוי באופן בו משתמשים במושג גזענות. כיום, גם עמדות מהסוג שהשמיע כהנא ומשמיעים תומכיו, המבחינים בין בני אדם מדתות שונות ומייחסים חשיבות למוצאו של האדם, גם אם לא במובן של גזענות ביולוגית, מזוהות לא פעם כגזעניות.

שאול מגיד מתאר בספרו כיצד, כאשר כהנא הקים את תנועתו, הוא הושפע דווקא מתנועות לזכויות שחורים בארה"ב כמו תנועת העוצמה השחורה (Black Power), ממנה גם לקח את הסמל של האגרוף המונף. בארה"ב היו שהשוו בזמנו בין כהנא לפנתרים השחורים (התנועה המקורית האפרו-אמריקאית, לא הגרסה הישראלית שלה) וכינו אותו "הפנתר היהודי", כינוי שכהנא התגאה בו, לפי הדיווחים המובאים בספרו של מגיד. יחד עם זאת, תנועות אלו היו גם יריבות. תנועתו של כהנא צמחה בשכונות המעמד הבינוני-נמוך בניו יורק, בהן התגוררו יהודים בסמוך לאפרו-אמריקאים, ותנועתו של כהנא עסקה בהגנה על יהודים מפני הצקות של צעירים מן הקהילות השכנות. 

במבט רחב יותר על נושא זה מעניין לשים לב לקביעת האו"ם בשנת 1975, בהחלטה מספר 3379 שהציונות היא גזענות. על אף שישראל הרשמית וציונים ברחבי העולם דחו בשאט נפש אפיון זה, הרי שהיא ממשיכה לשמש בקרב מתנגדי הציונות. כאשר רשימת כך נפסלה ונאסר עליה לרוץ לבחירות לכנסת בשנת 1988, וועדת הבחירות שפסלה אותה טענה שהיא עושה זאת "מן הטעם כי רשימה זו דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים". אפשר לטעון שיש כאן אמירה – לא כל הציונות היא גזענות, רק הכהניסטים. כלומר, סימונם של הכהניסטים כגזענים נועד גם להרחיק תווית זו מיתר התנועה הציונית. 

הכהניזם והחברה הישראלית – בחייו של כהנא והיום

האם הכהניזם מתגבר? האם עמדות ואנשים מן הימין הקיצוני קיבלו לגיטימציה שלא היתה להן בעבר? כלומר, האם החברה הישראלית נעשתה יותר כהניסטית? זו שאלה שרבים שואלים ואף משיבים עליה בחיוב. זהו, לדוגמא, המסר המרכזי של הסרט "הנביא כהנא". 

באופן כללי, ישראלים חילונים ליברלים מביעים לא פעם את החשש שהחברה הישראלית הולכת ונעשית דתית וימנית יותר. הציבור החרדי וגם הציבור הציוני דתי גדלים והציבור המזרחי מסורתי שהיה מוחלש בעבר מבטא עצמו יותר, וביחד אלה תורמים לתחושה הזו. יחד עם זאת, בחינה של תהליכים בעשורים שמאז קום המדינה מורה שהחברה הישראלית הפכה גם דמוקרטית וליברלית יותר מכפי שהייתה. הציבור החילוני, וגם המסורתי והציוני דתי, ובמידה מסוימת אפילו החרדי, הושפעו עמוקות מתהליכים המתחוללים בעולם המערבי והפנימן ערכים מערביים רבים. 

כך לדוגמא, קשה להסתכל על תקופת בן גוריון, שבה אזרחי ישראל הערבים היו תחת משטר צבאי והייתה רדיפה כמעט גלויה של אנשי מפלגת חירות, ולטעון שהיתה דמוקרטית יותר. ישראל של העשורים הראשונים לקיום המדינה היתה גם מיליטריסטית וקולקטביסטית יותר. ילדים חונכו לאהבת המולדת בשיעורי מולדת וההערצה לצבא הייתה גלויה. בתנועות הנוער חינכו להגשמה, כאשר הכוונה היתה להצטרפות לקולקטיב קיבוצי ועליה לקרקע. בשומר הצעיר נשבעו לשמור על "הטוהר המיני", הטרוסקסואליות הייתה הנורמה, והומוסקסואליות נתפסה כסטייה. בהקשר לנושאים שעסקנו בהם נזכיר שרבים בציבור המשיכו לחשוב על מאיר הר ציון כגיבור ישראל ומודל לחיקוי גם לאחר האירוע שתואר לעיל, וכידוע, בן גוריון עצמו אישר פעולות תגמול של נקמה והריגת חפים מפשע בפעולת קיביה כדי ליצור מאזן אימה מול האויב. תהליכי השינוי היו הדרגתיים, ואפשר להצביע על התקופה שבה כהנא פעל בישראל בשנות השבעים והשמונים כאמצע הדרך, בין מה שעוז אלמוג מתאר במחקרו כחברה חילונית ציונית ולאומית מאוד בקום המדינה, לחברה חילונית ליברלית שהחליפה ערכים קולקטיביסטיים בתפיסה אינדיבידואליסטית-מערבית בתהליך איטי שאפשר להצביע על שנות השמונים כזמן ההתחלה שלו.  

במציאות החדשה שנוצרה בישראל מאז, החברה היהודית מתארגנת סביב שני קטבים: בצד האחד נמצאים החילונים הליברלים אליהם מצטרפים חלק קטן מן הציבור המסורתי והציוני דתי וחרדים בודדים. למולם נוצרה קואליציה חדשה של חרדים, ציונים דתיים ומסורתיים שרבים מהם מקבלים גם הם עמדות ותפיסות מערביות שונות, אך גם דוחים חלק ניכר מן העמדות הליברליות. הם יותר לאומיים, השייכות לקולקטיב היהודי האתנו-לאומי-דתי משמעותית עבורם והם חולקים תפיסות עולם שניתן להגדיר כשמרניות. החרדים עברו שינויים רבים במאה השנים האחרונות. הם נותרו עם התנגדות רשמית לציונות כתנועה, אך רובם תומכים כיום בקיומה של מדינה יהודית, עמדה קרובה למדי לזו של הרב כהנא בזמנו. לא פלא שעוצמה יהודית גונבת קולות רבים מתנועת ש"ס ויהדות התורה. הכהניסטים הם השפיץ, הקצה הקיצוני של גוש גדול זה. לכן אין זה מפליא לראות ליכודניקים רבים מביעים חיבה לאנשי להב"ה, כפי שראיתי כאשר ערכתי מחקר בנושא זה בשנת 2016 לפני שבנצי גופשטיין גורש מהרשתות החברתיות, והיה ניתן לראות מי, מתוך הציבור הרחב שהיה חשוף לדבריו, מגיב להם בחיוב. גם אצל כותב הרשת הפופולרי והזמר יואב אליאסי, "הצל" אפשר לראות את החיבור שבין זהות מזרחית מסורתית, ללאומיות שמתקשרת גם ליחס חיובי ליהדות, וביקורת כלפי חלק מהחידושים של הליברליות והתנועה הנעורה (woke). 

בשיח השמאל הליברלי ברשתות ישנה נטיה לתאר את הימין הקיצוני כמוביל את מחנה הימין כולו. עמדה זו היא קודם כל עמדה פולמוסית שנועדה להתריע שאם מצביעים לימין מקבלים את הימין הקיצוני. זו טקטיקה שבה נוקט גם הימין ביחס לשמאל כאשר הוא מזהיר שהצבעה למפלגת שמאל מתון היא למעשה הצבעה בעד מפלגות ערביות או שמאל קיצוני. אמפירית איני סבור שיש הוכחה לכך שבמאבקי הכוח בין בן גביר לנתניהו בן גביר הוא תמיד זה שמנצח. אין ספק שבמבחן התוצאה וההשפעה בכנסת הבחירה של בן גביר ותפקידי השר שקיבל הם חידוש משמעותי ביחס לעבר ואירוע היסטורי ראוי לציון. לא בטוח שהדבר מעיד על שינוי דרמטי ביחסי הכח הכלליים בחברה הישראלית. גרשון שפיר ויואב פלד טענו, על סמך סקרים שערכו עוד בשנת 1986, שלו כהנא לא היה נפסל מלרוץ לבחירות לכנסת, הוא היה זוכה במספר דו-ספרתי של מנדטים. הם משערים שעם פסילתו רבים מהמנדטים הללו הלכו לתנועת ש"ס שנוסדה וצמחה בשנים אלו. ניסים ליאון הסביר את הדמיון במסר התיאו-אתנו-לאומי של הימין הקיצוני ותנועת ש"ס, המכוונים שניהם לקהל יהודי לחיזוק זהותה היהודית האתנית והדתית. כלומר, כבר ב-1986 היה לכהנא פוטנציאל מנדטים גבוה מזה של בן גביר בשנת 2022, ואם כן, לא חל שינוי דרמטי במספר התומכים במועמד כהניסטי. השינוי הוא בכך שאותם מצביעי כהנא מסורתיים ודתיים מזרחים בשנות השמונים הודרו לשוליים וקולם לא נשמע, ואילו כיום הוא בולט יותר. מצד שני, כאמור, מערך הכוחות הכללי השתנה כיום, לא מעט בזכות הישראליזציה של החרדים, תופעה שחוקרים עמדו עליה מכבר, אלא שלא הביאו מספיק בחשבון את האופן בו ישראליזציה זו מביאה גם ללאומיות מוגברת. 

כבר ב-1986 היה לכהנא פוטנציאל מנדטים גבוה מזה של בן גביר בשנת 2022. לא חל שינוי דרמטי במספר התומכים במועמד כהניסטי. אותם מצביעי כהנא מסורתיים ודתיים מזרחים בשנות השמונים הודרו לשוליים וקולם לא נשמע, ואילו כיום הוא בולט יותר. 

לסיכום, למרות השינויים הרבים בהקשרים בהם פעל הרב כהנא בארה"ב ובהם פועלים ממשיכיו בישראל, אפשר למצוא גם היבטים של המשכיות. כך בנוגע ליחס לכוח – השפלה, נקמה וכבוד בהקשרים הלאומיים. אלו עמדו בבסיס תפיסתו של כהנא וניתן לשער שנגעו במקום עמוק בנפשו והביאו אותו לפתח תיאולוגיה שלמה שעסוקה בעניין זה. בקרב ממשיכי דרכו בארץ ישראל, הבאים במגע תכוף, ופעמים רבות אלים, עם שכניהם הפלסטינים, קל לזהות את הדמיון במערך החשיבה על מושגים של כבוד, כבוד המשפחה, ונקמה בין הצדדים הניצים, ויש מקום לשער שמציאות זו מעודדת את המשך קיומה של תפיסת עולם זו שנוסדה בברוקלין ניו יורק. 

הלכי רוח אלו, שהכהניסטים מביאים לקצה ומחברים לתפיסת עולם דתית, מאפיינים אגפים ודמויות רבות בתנועה הציונית. גם אם כהנא עצמו, לאחר פסילתו מריצה לכנסת, נטה להגות אנטי-ציונית, בקרב ממשיכיו כיום נפוצה יותר העמדה שהם בשר מבשרה של תנועה זו, ממשיכי דרכם של ברית הבריונים, של אורי צבי גרינברג ושל הלח"י. תפיסת עולמם היא דתית ולאומית ולא גזענית בבסיסה, גם אם היא חורגת לדיבורים ומעשים גזעניים בהזדמנויות שונות. 

בשנים שמאז קום המדינה בחברה הישראלית חלו שינויים טקטוניים בכיוונים שונים שאפשר לאפיין כקשורים לפוסט מודרנה או מודרנה מאוחרת: מצד אחד התחזקות של תפיסות ליברליות ואינדיבידואליסטיות בנוגע לזכויות אדם ולצורך בהגשמה עצמית. מצד שני, חלקים בחברה שמחוברים יותר למסורת, לדת ולזהות הקולקטיבית היהודית, ומאמצים שיח שמרני אנטי-ליברלי, התחזקו גם הם תוך קבלה, מודעת או לא מודעת, של ערכים ליברליים רבים ודחייתם של אחרים. אלה האחרונים, לצד ערכים של שוויון וזכויות אדם שקיימים במידה משתנה בקרבם, מייחסים חשיבות רבה גם לערכים של קדושה ושייכות לקהילה תיאו-אתנו-לאומית. מתוך תפיסת עולם זו, הם אינם ממוקדים רק בפרט וזכויותיו ומושגים של שייכות, כבוד וכבוד לאומי ממלאים תפקיד בעולמם. בתוך מערך חדש זה, עוצמה יהודית מביאה ביחד חברים מקבוצות ימין שונות: חרדים, ציונים דתיים, ומסורתיים, רבים מהם מזרחים, ומבטאת את הקוטב הימני של הפוליטיקה הישראלית. ההרכב הדמוגרפי של התומכים במפלגה זו איננו שונה מאוד מההרכב של כלל הציבור שברגע הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית מתייצב לצד קואליציית נתניהו והימין.  

___________________________________________________________________________________-

*ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג, מרצה בכיר בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה בירושלים.