כרחל וכלאה – על המתח בין זוגיות להורות / ד"ר תהילה בלומנטל

 

בעידן המודרני קיימת האפשרות להפריד את "עסקת החבילה" – הקושרת באופן אוטומטי את ההורות עם הזוגיות. מחקר שנעשה בקרב נשים דתיות אורתודוקסיות מישראל ומארה"ב בחן את הקונפליקט והמתח שנוצר בין הצורך הטבעי לאינטימיות וזוגיות ובין מימוש הכמיהה להורות, בקרב נשים אורתודוקסיות שלא מצאו זוגיות ובחרו להפוך לאימהות יחידניות.

"זוגיות זה דבר נפלא, ברור שכל אחד רוצה גם זוגיות נפלאה וגם ילדים, אבל כאילו הבנתי, השלמתי שאני לא מוצאת, אז ממשיכים הלאה ויולדים." (רונית* )
לאה ורחל, אמהות האומה, מסמלות שני צרכים שונים הקיימים בנשים. רחל, מאפיינת את האישה האהובה, החיה בזוגיות וזוכה ליחסי אישות ויחס מועדף מצד בעלה האוהב. אך היא אינה זוכה לדבר שחפצה בו מכל- פרי בטן. לאה לעומתה, אינה זוכה בחיי אהבה ומיניות בריאה, כל ילד שהיא יולדת הוא ביטוי לניסיון שלה לרכוש את חיבת בעלה. ישנו מפגש אחד בין שתי הנשים הללו בו הן מנסות כל אחת בדרכה לזכות במה שאין לה: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".
ראובן, נותן לאמו דודאים שמצא בשדה ורחל מבקשת מאחותה את הדודאים. הפרשן ספורנו מסביר שרחל רצתה בהם מפני שהדודאים הן "מין עשב טוב הריח וטוב אל התולדה". רחל מצידה, מעוניינת ביחסים למטרת ההולדה, ולאה המתוסכלת מחיי הזוגיות האינטימית שלה, מתרצה לתת לה מדודאי בנה בתמורה לעוד הזדמנות של ליל קרבה ויחסים אינטימיים עם יעקב.
כמו בסיפור רחל ולאה, גם כיום, לא תמיד ניתן לממש את הכמיהה לזוגיות, מיניות ואהבה יחד עם הכמיהה לאמהות.
כדי להבין יותר את המתח והאמביוולנציה הקיימת בין הצרכים הללו, חקרתי את הנושא בקרב נשים דתיות אורתודוקסיות מישראל ומארה"ב במחקר חלוץ לפני למעלה מעשור, וכן גם במהלך השנים האחרונות. (Blumenthal, 2015 ; בלומנטל 2010; 2018)
בחינת התופעה בקרב האוכלוסייה האורתודוקסית, מאפשרת הסתכלות מחודדת מובחנת וחריפה יותר על הדילמה והקונפליקט בין צרכים אישיים ובין חוקי הדת וצורכי החברה. שכן, החברה האורתודוקסית הדוגלת בשמירה על מסורת, מתנגדת לרוב לרפורמות ושינויים ותופסת את מבנה המשפחה המסורתי כמרכזי בחשיבותו. כמו כן, מהות תפקידה של האישה בתור אם מופנם אצל הבנות האורתודוקסיות כבר מגיל רך. האישה מתכוננת לתפקידה האימהי והוא חלק ממערכת החינוך והתרבות שלה מגיל צעיר ביותר (פרידמן, 1988; רותם, 1992 ועוד).

בעידן המודרני, עם מכלול השינויים וההתפתחויות בחברה, בכלכלה, בעלייה ברמת ההשכלה של הנשים ומגוון האפשרויות הטכנולוגיות, קיימת האפשרות להפריד את "עסקת החבילה" המוכרת מימים ימימה, המעוגנת באופייה הביולוגי של הרבייה האנושית -הצורך בזכר ונקבה כדי להוליד- ומקשרת אוטומטית בין בעל וילדים, ועולה האפשרות להפריד בין הצורך באינטימיות וזוגיות, והמשאלה למימוש האימהות.
התופעה של אמהות יחידנית, המופיעה בקרב נשים הבוחרות לממש את אימהותן על אף שלא מצאו זוגיות, נמצאת בכל העולם במגמת צמיחה ואחוז האימהות הרווקות באוכלוסיה מוסיף לעלות.
גם בישראל התופעה מואצת. אימהות אלו הן לרוב מהמעמד הבינוני, עצמאיות, בעלות השכלה גבוהה וממוצע גילן הוא 36 שנה (בר-צורי וטל ,2002).
מספר האימהות הרווקות במשפחות חד-הוריות בישראל, גדל מ-8.4 אלף בשנת 2000 ל-21.4 אלף בשנת 2018.
המחקר הנוכחי, שאף ללמוד על תופעת ההפרדה בין זוגיות והורות, דרך עיני הנשים שחוות אותה, ולשמוע מהנשים עצמן כיצד הן מבינות את התהליך שעשו, מהו ההסבר שלהן לנסיבות, מהן המטרות שלהן ומהן מגוון הרגשות הנלווים למעשה זה, בהקשר לעצמן ובהקשר לסביבתן.
לצורך המחקר, נעשה שימוש בגישה האיכותנית קונסטרוקטיביסטית, אשר מעניקה חשיבות למשמעות הדברים בעיניהם של הנחקרים. המחקר הוא פנומנולוגי ומפרש את התופעה מנקודת מבטם של המשתתפים בה (צבר-יהושוע, 1999, שקדי, 2003).
הנשים (אינפורמנטיות) נבחרו בדגימת "כדור השלג" (Mason, 1996). כולן דתיות אורתודוקסיות, הטרוסקסואליות
שילדו ללא בן זוג 1-3 ילדים באמצעות תרומת זרע אנונימית מבנק הזרע וילדו את ילדן הראשון בגילאים 50-35.
הממצאים נבדקו ביחס לשלושה שלבים מרכזיים בתהליך: א. שלב הרווקות וההחלטה ללדת ללא בן זוג ב. שלב ההיריון ג. שלב האימהות. להלן אתייחס לעיקרי הממצאים.

ההתחבטויות לקראת הבחירה באימהות יחידנית:

"החלטתי שאני בוחרת לחיות… ולחיות מבחינתי זה להביא ילד. וזה לא קל…על מה אני מוותרת על זוגיות? או אני דוחה את זה? איפה אני שמה את זה?" (סימה*).

במשפט זה ודומים לו, אשר חזרו לאורך המחקר, הנשים הביעו את ההתחבטות הקשה שלהן בתקופת הרווקות המאוחרת.
מן הממצאים עולה שהנשים כולן חשו שהגיעו לבחירתן להרות לבד בלית ברירה. מלכתחילה, האמינו בכל לבן כי יינשאו ויקימו משפחה 'מסורתית' על פי דרך אמונתן והמקובל בקרב קהילתן.
רובן אמנם לא הזדרזו להינשא בתחילת שנות ה-20 שלהן והעדיפו קודם ללמוד ולפתח קריירה וכן להרחיב את אופקי התרבות שלהן. הן לא חשו יוצאות דופן בצורך שלהן להשקיע בעצמן, והרגישו שהן שנוהגות כמקובל בקרב צעירים דתיים רבים בחברה המודרנית. מאמצע שנות ה-20 שלהן, הן קיוו מאד להינשא, אולם לדבריהן, בחברה הדתית, נתקלו בקושי רב במציאת בני זוג.
"יש בעיה מאוד רצינית בחוגים האלו שלנו למצוא בן זוג. זה בעיה הבּיצה הזו, יש המון בחורות דתיות ומעט מאוד בחורים דתיים שמוכנים שלא להתחתן עם בנות שרק הרגע סיימו שרות לאומי, הם מרגישים שהם מתנת האל לעולם…" (גלי *)
מבחינתן, פגשו הנשים מועמדים לשידוך והשקיעו רבות במציאת בן זוג, אך בשלב מסוים, הרגישו את תקתוק השעון הביולוגי והמשאלה לאימהות גברה על הצורך בזוגיות.
דוגמה לכך ניתן לראות במשפט כמו של רוזי*:
"פתאום מגיל שלושים הרגשתי שמשהו ממש בוער בתוכי. משהו מבפנים, ולכן התחלתי לעשות כל הזמן מעקב הורמונאלי ואז גם עשיתי הקפאת ביציות, ידעתי שאני רוצה להיות אימא" .

ואכן, קיימת ספרות ענפה בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובפיזיולוגיה, המדגישה את האימהות בתור דחף נפרד ומובנה במהות הנשית ובנפרד מן הכמיהה לזוגיות. כך לדוגמא דה מארנף (DeMarneffe, 2004) עוסקת בכמיהה לאימהות במשך ההיסטוריה ומבעד לעדשת הפמיניזם, מבלי לקשור כלל זוגיות בתור מרכיב של הכמיהה הזו. בריזנדיין עוסקת בנושא זה מן הבחינה הביולוגית: "עמוק בתוך הצופן הגנטי טמונים האותות המעוררים אימהות… 'התשוקה לתינוק'" (בריזנדיין, 2008, עמ' 121-123) ועוד.

וכך, ככל שנקפו השנים וחלף הזמן, הן התקשו מאד ברווקותן, חשו ריקות, ואכן המילה רווקות מקורה בריק. הן מרגישות בודדות וחריגות במשפחה ובחברה, ובעיקר הרגישו שאינן מממשות את עצמן. כך גם נמצא במחקרים נוספים, שרווקה מעל גיל 30 נחשבת בחברה הדתית לאזרח נחות, לאישה לא ממומשת הנסמכת אל שולחן ההורים (אנגלברג, 2009; ברטוב, 2003-2004).
אולם בעוד שאת מצב הרווקות אין בכוחן לשנות, הרי יש בהן ציפייה לממש את אימהותן, ציפייה בעלת עוצמות אדירות המעוררת קונפליקט של ממש בין הצורך בזוגיות, לבין הצורך באימהות.
"קשה לעשות את הצעד הראשון, כי כל פעם את פוגשת עוד מישהו ואומרת, 'אה, הנה, אולי זה זה?', 'אולי זה זה?' ואם אכנס כבר להיריון אז אבוד. קשה נורא להגיע להבנה הזאת כשבלב יש תקווה שכל הזמן מעבר לפינה מחכה ה'נסיך'." (דפנה *). הנשים הבינו שבבחירתן להרות הן למעשה דוחות לפחות זמנית את המשאלה לזוגיות.
כל הנשים במחקר בחרו להתמודד עם הקונפליקט בכך שהציבו "דד ליין" לעצמן לתחילת תהליך הכניסה להריון, לרוב סביב אמצע-סוף שנות ה30.

הבחירה:

הנשים כולן, ראו בכמיהתן ללדת כמיהה המובנת ביותר עלי אדמות, שאינה מצריכה כל תירוץ או הסבר, ויש לה לגיטימציה ראשונית המובנית בתרבותן ובחינוכן משחר ימיהן. כדברי מרים*: "ידעתי בתוכי שמוכרח להיות כשר להביא ילד גם לבד. אני מרגישה בלב שלי שזה מוכרח להיות בסדר אם אישה רוצה ללדת."

עם זאת, גם אם ברמת ההצדקה הפנימית לא חשו כל קושי, כולן, ללא יוצא מן הכלל, היו עסוקות ב"הכשרת" התהליך מן הבחינה ההלכתית. לכולן היה חשוב לדעת שיש היתר של ההלכה לבחירה שלהן להיות לאימהות יחידניות, שלא ידבק בילדיהן שום מום הלכתי וכן שהילדים לא יתקלו בבעיות בבואם בעתיד לרבנות בכדי להירשם לנישואין.
לפיכך, עוד בטרם מעשה. הן ביררו את האפשרויות שעמדו בפניהן, והקדישו מחשבה מרובה בעיקר בתחום ההפריה מתרומת זרע.
יצוין בהקשר זה, כי מבחינת ההלכה טרם נפסקה הסכמה גלויה וחד משמעית להתיר אימהוּת לרווקות. אולם, בהחלט יש עיסוק מפורש בתופעה. הדבר מתבטא בתשובות פרטיות שהשיבו רבנים לנשים רווקות בדיון בכל מקרה לגופו.
על פי רוב הדעות, אין בהלכה היהודית, איסור של ממש על תרומת זרע לאישה פנויה, וכל שכן אם התורם הוא נוכרי (רוס, ד', 1998).

הקבלה המשפחתית והחברתית:

הנשים, אף שהיו עצמאיות ובוגרות (שנות ה-40-30 לחייהן), ציינו עד כמה היה חשוב להן שהמשפחה הגרעינית תקבל את החלטתן באור חיובי. לקשר עם בית ההורים יש משמעות רבה במיוחד אצל הנשים הרווקות, שלכאורה, כל עוד "לא הקימו משפחה", נחשבות עדיין חלק מבית ההורים.
אצל חלק מן המשפחות היו תגובות שהביעו חשש מהשלכות המעשה. למשל גלי*, מסבירה שאחיותיה הסתייגו "כי פחדו שבגלל זה אפסיד סיכוי למצוא זוגיות נהדרת כמו שיש להן." או "איך אסתדר לבד עם הפרנסה" (חפצי*) וחלק שדאגו מפני ה"מה יגידו", "אחי הגדול, אמר אז 'מה זה בעצם אומר שיש לי אחות לא נשואה עם ילד?'…" (חן*).
אם כי ניכר, שלאחר הלידה, רובן של הנשים תיארו גילויי תמיכה ועזרה מצד בני משפחתן. אדרבא, הפיכתן לאם אף הידקה יותר את הקשרים שלהן עם בני משפחתן, ושיפרה מאוד את הקשרים שלהן עם הסביבה ואת מעמדן בחברה.
מסבירה רחל*: "מאז שהוא נולד פתאום יש ילד אז איך אפשר להתנכר לו? תראי, כל זמן שזה ברעיון אפשר להתנכר לזה, אבל כשיש ילד, יש פה תינוק, אי אפשר!". ומתמצתת מרים*: "כנראה שהבאת ילדים לעולם מוחקת את כל ההתנגדויות שיכולות להתעורר" הן מתארות לרוב חיבוק מהסובבים אותם ומרגישות כי החריגות שלהן בתור אימהות יחידניות כואבת הרבה פחות מהחריגות שחשו בהיותן רווקות. מעמדן שנע מ"רווקות" ל"בעלות משפחה" עלה פלאים. ואכן, מהממצאים שעלו בולט עד כמה החריגות שלהן בתור אימהות יחידניות, כואבת הרבה פחות מהחריגות שחשו בהיותן רווקות.

הכמיהה לזוגיות:

בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בתקופה שדנו בארץ באפשרות ההזרעה המלאכותית, התנגד הרב ד"ר יעקובוביץ לרעיון בגלל החשש לסיכון מבנה המשפחה המסורתי. לדבריו: 'אם ההזרעה המלאכותית תוכנס לשימוש גם בבני אדם, היא עשויה לנתק את הקשר בין הולדת ילדים ובין נישואים שהוא הכרחי לקיום המשפחה… זו תיתן אפשרות לנשים להשביע רעבונן לילדים מבלי להזדקק לבעל ולבית" (בתוך רוס, ד', 1998).
ניכר כי ממצאי המחקר סותרים דברים אלו ומאששים את דברי חז"ל כי "יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אישה רוצה להינשא".
ואכן, כמעט כלל הנשים שהשתתפו במחקר, הביעו תקווה למצוא זוגיות. זאת כמובן מתוך ראיית מגבלות המציאות העכשווית שלהן:
"הבנתי שלפחות בחמש השנים הראשונות, עם תינוקות לא אצא לדייטים, אז מה, אני מוותרת על זוגיות? אני רוצה לשוב לזה. לא מוותרת על חיים בשיתוף מישהו לחלוק עמו את הרגשות…" (גלי*).
אדרבא, חלקן אף מציינות שכעת, לאחר שמימשו את אימהותן, הן יכולות להיות פנויות יותר לחיפוש זוגיות הולמת, לעומת מצב הדחק שחשו ברווקותן המאוחרת.
הן מספרות שבמשאלה להקים בית מסורתי רגיל, מצאו עצמן לעיתים נדחקות לפינה ויוצאות עם גברים שלא הלמו להן. שירה* מבטאת את האמביוולנטיות, "כשלא מצאתי, חשבתי בגיל 34 העיקר שלילד יהיה גם אבא, אבל הרגשתי לא נוח לצאת עם מישהו רק בשביל ילד. הרגשתי שזה כמעט 'גניבת זרע', אז התחלתי לברר על הורות יחידנית. לא יכולתי לוותר על ילד, הרי תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא".

הנשים ראו בתהליך שעברו מלחמת "אין ברירה". כמעט כולן הדגישו בראיונות שקשה להן עם ההגדרה המקובלת בחברה של "Single Mother by Choice". בחווייתן, לא הייתה להן שום אופציה לבחירה כשהאימהות קראה להן מקרבן. הרווקות נעזרו בהתפתחות של המדע בנושא הפריון ובפתיחות של רבנים מספר אל מצוקתן, וניצלו את הכישורים האינטלקטואליים והאמצעים הכלכליים שלהן למען הקמת משפחה. הן ניסו "לגייר" את האמצעים של המדע כדי להרות וללדת. מבחינתן, אין זו פריצת דרך ל"משפחה חדשה" או ויתור על זוגייות ונישואין, אלא שימוש בכל האמצעים כדי לשמֵר את תפקידן המסורתי כאם. הן מודעות ומסכימות שהמעשה שלהן לא מקובל, אך בינן לבין עצמן הן בהחלט לא הרגישו "חוטאות" בבחירה להרות מחוץ לנישואין. אדרבא, הן ביטאו חוויה מקודשת ורוחנית וראו בילדיהן מתנת אל וביטוי לברכה שהרעיף עליהן.

סיכום:

קשת הנשים במחקר הייתה מגוונת ביותר ועם זאת הרושם היה כי התהליך בקרב המרואיינות דומה, והרבה מן ההתלבטויות, ההתמודדויות והתקוות היו משותפות.
מעל הכל בלטה המחויבות של הנשים להלכה היהודית וכן המאמץ וההשקעה של הנשים לממש החלטתן ולהיות לאימהות. לדידן, למרות הצורך בזוגיות, הכמיהה לאימהות היא כמיהה קמאית, ואין לכרוך את הצורך בזוגיות עם מימוש האימהות.

מן המחקר עלה כי קיים פער משמעותי בין הדימוי שאחדים, ובעיקר מהממסד הרבני, ניסו ליחס לנשים אלו כ"פורצות גדר" לבין אופיין בפועל. ניכר כי אין מדובר בנשים בעלות סגנון המבקש לאתגר את גבולות החברה ולנפץ את מוסכמותיה. אדרבא, מן המחקר עלה כי מדובר בנשים שמרניות המזדהות עם משפחתן ועם חברתן. הן חפצות בזוגיות ואינטימיות ועדיין מקוות לזכות בכך.
הרווקות, ידעו שבהחלטתן להרות לבד בחברה שמרנית הלכתית, הן מסתכנות סיכון רב באפשרות של נידוי מהמשפחה, מן החברה ומן הקהילה, מסגרות שמגדירות אותן, ושהן קשורות אליהן כל כך ומאמינות בדרכיהן.
מאידך גיסא, רצונן ללדת אף שלא מצאו בן-זוג, נראה בעיניהן צורך תמים ובסיסי הנובע מאינסטינקט קמאי ומרצונן להיענות לחובת המגדר שבסדר השמרני של חברתן ותרבותן.

"תמיד כרווקה כשהסתובבתי בלילה, ברחוב, בחוץ, הסתכלתי לתוך חלונות של בתים, ‏הרגשתי ‏שאני ‏מסתכלת ורואה משפחות משפחות. כל משפחה עסוקה בחיים שלה, ואני רק ‏משקיפה ‏מבחוץ. עכשיו ‏אני הולכת לבית שלי וגם לי יש לי את החלון המואר שלי". (שירה*)‏

*ד"ר תהילה בלומנטל היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית בכירה, מטפלת ומדריכה בקליניקה פרטית ובמרפאת ברה"ן מכבי, מרצה וחוקרת עצמאית.