כשר אבל מסריח
מוטי קרפל
מוטי קרפל עורך את כתב העת "נקודה".
הדיון הציבורי בדבר היחס למדינה לוקה בחוסר בהירות של מושגי יסוד. המחלוקת האמיתית אינה
בשאלת היחס למדינה, אלא בשאלת היחס לממסד השולט בה – אליטות מיעוט המנציחות באופן
לא דמוקרטי את ההגמוניה שלהן במדינת ישראל.
שאלת היחס למדינה היא אחת השאלות הטעונות ביותר
בציבוריות הישראלית בכלל, ובציבור הדתי-לאומי בפרט. חלק מהמתחים העולים סביבה
נובעים, כמו בכל ויכוח כגון זה, מהגדרות לא ברורות. כל ניסיון למקד את המחלוקת
האמיתית בנושא, או לנסח בו עמדה, מחייב הגדרה של לפחות ארבעה מושגי יסוד: מדינה,
משטר, ממשל וממסד. בהקשר המאמר הנוכחי אין ההגדרות הבאות מתיימרות
לעמוד בקריטריונים מדעיים; המטרה היא לאפשר דו-שיח והבנה, וגם אם יחלוק מישהו על
ההגדרות שתובאנה כאן, עליו להבין את העמדה המובעת בזה לאור הגדרות אלה.
המדינה – ובמקרה שלנו, מדינת הלאום – היא הכלי והמסגרת שיוצר
לו עם כדי להוציא לפועל את מטרותיו ויעדיו ההיסטוריים, או לפחות כדי לאפשר את
קיומו של העם. מושג המדינה כשלעצמו איננו מחייב תוכן מסוים, והוא משמש מושג מסגרת
בלבד. אכן, עצם יצירת המסגרת, ההגדרה העצמית, היא בעלת משמעות מרחיקת לכת: המדינה
הלאומית היא ה"פה" ומכשיר הפעולה של עמים בהיסטוריה.
מושג המשטר נבדל ממושג המדינה, בהיותו
מבטא תוכן ומהות מסוימים. עקרונות החוק, המשפט וההסדרים השלטוניים הם ביטוי מובהק
למערכת ערכים, עמדות אידאולוגיות ותפיסת עולם מוגדרת.
במדינה מסוימת אפשר שיתחלפו משטרים, ועדיין שומרת המדינה על מסגרת זהותה.
הרפובליקה השלישית בצרפת, לדוגמה, הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית-רפובליקנית,
שבאה לאחר הרפובליקה השנייה, המונרכית והקיסרית. למרות שינויי המשטר נותרה
זהות-העל של המדינה על כנה.
הממשל או הממשלה היא קבוצה פוליטית של אנשים, השלטת במדינה
ומוציאה לפועל את מטרות העם או האזרחים, על פי עקרונותיו של המשטר המסוים הקיים
במדינה. אפשר להתנגד לממשלה מסוימת ולהזדהות עם המשטר והמדינה; אפשר להתנגד הן
לממשלה והן למשטר, ועדיין להזדהות עם מסגרת המדינה. על אף שדה-גול, לדוגמה, התנגד
למשטר של הרפובליקה השלישית בצרפת, ראה בו צרה צרורה ושאף להחליפו (ברפובליקה
הרביעית), הוא עשה זאת מתוך נאמנות לצרפת ולמענה.
הממסד – וכאן הכוונה למושג במובנו הרחב, לאליטות השולטות –
הוא השכבה החברתית בעלת ההגמוניה במדינה. השלטון הפוליטי הפורמלי
איננו יכול להישאר יציב בלא שכבה חברתית כזאת, המהווה את בסיסו – בחברה, בתרבות,
בתקשורת, באקדמיה, במשפט, בכלכלה, בכוחות הביטחון וכדומה.
כיסא ה' בעולם
הקמת מדינת ישראל הייתה בהחלט אירוע מהפכני
ראשון במעלה בתולדות עם ישראל, אירוע שעדיין לא תפסנו והפנמנו את גודל חשיבותו. עצם
יצירת מסגרת מדינית עברית בארץ ישראל כדי להוציא לפועל את יעדיו ההיסטוריים של עם
ישראל, אינה רק אמצעי, אלא ערך כשלעצמו. יש בה משום קיום, לפחות ראשוני וחלקי, של
מצוות העמדת מלך (ראו בספר המצוות של הרמב"ם,
מצוות עשה קע"ג) שמובנה הוא בין השאר: חובת יצירת מסגרת מדינית-ממלכתית,
עברית ועצמאית, בארץ ישראל.
ביחס למדינת ישראל, עמדתי שלי לפחות היא
"ממלכתית" לחלוטין. היא נובעת מהגדרתו של הרב קוק את מדינת ישראל ככיסא
ה' בעולם (והוא יכול היה לקבוע זאת בזמנו, בלי לדעת את אופי משטרהּ העתידי,
מהסיבות דלעיל). גם אילו הייתה המדינה בעיניי פחות מכך – סתם מדינת היהודים –
עדיין הייתי רואה בה חשיבות עליונה. כך או כך, נראה לי שההסכמה על ערכה של מדינת
ישראל משותפת לכל המשתתפים בדיון הציבורי הנדון, שאם לא כן, הם לא היו מוצאים בו
עניין. קיימת כמובן עמדה אחרת, העמדה החרדית הקלאסית, אך היא איננה חדשה ולא היא
שמעוררת את הסערה הציבורית העכשווית. אם כן, לא בשאלת ההזדהות עם המדינה כשלעצמה
מצוי מוקד הוויכוח הציבורי שאנו דנים בו.
המשטר הדמוקרטי
חילוקי הדעות מתחילים כשניגשים לשאלת המשטר, אם
כי כאן הם עדיין תאורטיים לחלוטין ולכן גם בהם לא מצוי
מוקד הוויכוח הציבורי. המשטר הנוכחי במדינת ישראל הוא משטר דמוקרטי-מערבי. משטר
זה, על כל מרכיביו – מערכת המשפט, הפרלמנט, החוקים, ההסדרים השלטוניים וכדומה –
הוא ביטוי מובהק לרוח התרבות המערבית, והוא ספוג לחלוטין בערכיה ובתפיסת עולמה.
תרבות זאת, גם אם איננה מנוגדת תמיד לתרבות ישראל, היא בוודאי שונה ממנה לא מעט.
הטעם שבגללו יכולה להיות מוצדקת השלמה עם היות המשטר של המדינה היהודית דמוקרטיה,
איננו ש"הדמוקרטיה היא הפחות גרועה בין המשטרים", כדברי האמרה הידועה.
התודעה המערבית בעלת השורשים הנוצריים, שאיננה מאמינה באפשרות התיקון השלם של
העולם החברתי-המדיני, יכולה להסתפק ברע במיעוטו; לא כן ישראל, שמאמין שאפשר, ראוי
ואף חובה, להגשים את הטוב בשלמותו – לתקן עולם במלכות שד-י – ולא להסתפק ברע, גם
אם הוא מינימלי. לפיכך, ההשלמה עם המשטר הנוכחי אפשרית
(באופן זמני, אם גם לזמן ארוך כנראה) רק מתוך הכרה שכרגע אין לנו אלטרנטיבה
רלוונטית. רוחו של עם ישראל הייתה אמורה לבוא לידי ביטוי מדיני במשטר עברי הספוג
בערכי הנצח של העם. כל עוד אין לנו משטר כזה, בעל כורחנו אנוסים אנו להשלים עם
עקרונות של משטר הזר לרוחנו. עלינו, תופסי התורה, מוטל היה להעמיד לו אלטרנטיבה
יהודית – אקטואלית, מודרנית, רלוונטית, פתוחה ומשוחררת – המיוסדת על רוח, תרבות
ותורת ישראל, אך כל עוד אנחנו בורחים מן האתגר, שמטבעו הוא משימה לשניים-שלושה
דורות, נאלצים אנו להשלים עם המציאות.
עמדה זו חשובה בעיקר מצדה החינוכי והתודעתי.
ישנם הרואים בדמוקרטיה המערבית את חזות הכול; לא רק את המילה האחרונה של
ההיסטוריה, אלא גם את המילה הסופית שלה (ביטוי מובהק לתפיסה זו הוא המאמר המפורסם
"קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקוימה). בדיוק כדי להעריך כראוי את הדמוקרטיה המערבית – על
מעלותיה ומגרעותיה – יש לנו את תורתנו שלנו, על הפרספקטיבה הרחבה והכוללת שלה.
ניתן לכבד את עקרונות הדמוקרטיה המערבית, אך אסור לאבד פרופורציות היסטורית
ולהתמכר למקובל בדורות אלה, כאילו אין אמת מבלעדיו. גם במשטר זה, כמו בכל קודמיו
בהיסטוריה, עתידות להתגלות סתירותיו הפנימיות שתבאנה לקיצו מבפנים – ואולי ניתן
כבר לראות את ניצניהן. ראוי שנזכור שיש לנו, לפחות בפוטנציה, מוצא מן המשבר לכשזה
יבוא, גם אם בטווח של דורות. אך זו כאמור עדיין מחלוקת תאורטית,
ולא בשאלת המשטר טמון לבו של הוויכוח הציבורי.
העשירון הנאור
הבעיה האמיתית שיוצרת את סערת הרוחות הציבורית
היא העובדה שישראל היא דמוקרטיה רק באופן פורמלי. זהו
מוקד הוויכוח והוא קשור לשאלת הממסד. בפועל שולטת בישראל אליטה מסוימת מאוד –
"העשירון הנאור" – והיא מנסה בדרכים לא דמוקרטיות להנציח את ההגמוניה
שלה ולוודא ששום כוחות חברתיים חדשים המונעים על ידי אידאות
אלטרנטיביות לא יעלו ויתפסו את מקומה. זוהי, למשל, משמעותם של המונופולים בתחומי
התקשורת, המשפט, ההון הגדול, האקדמיה, האמנות, ואפילו הביטחון. האם זה באמת כך,
ואם כן, מהן המסקנות האופרטיביות המתחייבות ממצב זה? – זהו מוקד המחלוקת הציבורית
שנקראת בטעות (לא מקרית, כפי שיוסבר בהמשך) "היחס למדינה".
אמנם אין חברה מדינית בלא אליטות בעלות
הגמוניה. בחברה בריאה ופורחת, האינטרסים של האליטות ושל העם עולים בקנה אחד.
האליטות מובילות את העם. כך היה בימים היפים ההם של ארץ ישראל העובדת. בעת שינויים
ומשברים היסטוריים מתגלים פערים, ולפעמים גם ניגודים, בין האינטרסים של העם ובין
אלה של האליטות. אנחנו בעיצומו של משבר כזה. נוכח המשבר ונוכח תהליכים המסכנים את
ההגמוניה של העשירון הנאור, מנסה אליטה זו להציג את כל מי שמתנגד לשלטונה כמתנגד
לדמוקרטיה או למדינה – ולא היא! אל לנו ליפול בפח הזה.
שאלת ההתיישבות ביהודה ובשומרון עשויה להדגים
את הפרובלמטיקה של מצב זה: גם מי שיכול להשלים עם
"החלטות כואבות" של הרוב היהודי במדינה בנוגע לגורל יהודה והשומרון,
יכול לעשות זאת רק בתנאי שהן מתקבלות מתוך דיון ציבורי פתוח, משוחרר, כן וחופשי.
גם מי שאינו מקבל זאת מסיבות דמוקרטיות פורמליות, יכול
להשלים עם הגזרה מתוך הכרה שתודעתו של עם ישראל עדיין איננה בשלה לכך, ושאם חיכינו
אלפיים שנה, אפשר לחכות עוד קצת. יכול אדם להרשות לעצמו להרכין ראש בפני עם ישראל,
אך לא בפני מיעוט ששולט בצורה בולשביקית, אם גם מתוחכמת בהרבה, בדעת הקהל. השלמה
עם מצב כזה היא חוסר אחריות וחולשה מוסרית. פרשת ההתנתקות בכלל, ומשאל מתפקדי הליכוד בפרט, אישרו שלא דמוקרטיה שוררת בישראל, אלא
שלטון של מיעוט מתנשא.
המציאות הזאת יוצרת דילמה מוסרית קשה: עד כמה
רשאי אדם לשתף פעולה עם ממשלות שאינן נשלטות בפועל על ידי העם – הריבון – אלא על
ידי אליטה אינטרסנטית ומתנשאת, גם אם הכול לכאורה נעשה על פי הספר? עד כמה ראוי
להשלים עם מה שנקרא "כשר אבל מסריח"? זהו לדעתי המיקוד הנכון של
המחלוקת.
סרבנות
יש שמזהים סרבנות צבאית או אזרחית עם חוסר ממלכתיות,
ניכור למדינה או אנטי-דמוקרטיות. זהו זיהוי פשטני, וגם הוא פרי תעמולת האליטות.
בעת כתיבתן של שורות אלה חוגגים באם הדמוקרטיות, ארצות הברית, את "יום מרטין לותר קינג".
זהו יום הסרבנות, יום חג לציון ערכו של המרי האזרחי הבלתי האלים בתור תנאי
לדמוקרטיה המערבית, ובמצבים מסוימים – גם בתור תנאי לעצם קיומה של המדינה. הסרבנות
בכלל והמרי האזרחי הבלתי אלים בפרט הם מנגנונים הכרחיים ולגיטימיים במשטר
הדמוקרטי. יכול אדם לנקוט אותם מתוך הזדהות מלאה עם המדינה ותחושת אחריות עליונה
לגורלה. אדרבה, בדרך כלל הסרבנים למיניהם – הן מן הימין, הן מן השמאל – הם אנשי
מוסר אכפתיים. נכון שהסרבנות מסוכנת ובעייתית, אך במצבים מסוימים היא התרופה
היחידה. במצבים אקוטיים לא נותר לבעלי דעות מיעוט כלי מאבק מוסרי אפקטיבי
אחר.
מי שמקבל את הזיהוי שלעיל כפשוטו, משחק לידי
השליטים-בפועל ומאפשר להם להמשיך לשלוט בדעת הקהל ולחסום כל דעה אלטרנטיבית. זהו
כישלון מוסרי. אין קשר ישיר וחד-ערכי בין העמדה בענייני סרבנות ובין היחס למדינה.
המחלוקת הציבורית איננה אפוא בשאלת היחס למדינה וגם לא בשאלת היחס למשטר; המחלוקת
היא בשאלת קבלת עולו של שלטון שמתיימר להיות דמוקרטי, אך בפועל איננו מייצג את העם
– ודאי לא במובנו ההיסטורי – ואפילו לא את הציבור הרחב, אלא את האינטרסים של
אליטות-מיעוט. אכן, שאלה קשה.
