"לא חרב הבית אלא על הורים שדנו בו דין תורה"
על הורות וקנאות בסיפור תלמודי אחד
רוחמה וייס
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים.
מחברת הספר "אוכלים לדעת – תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
"אדם המבקש לנהל את חייו בכמה מערכות במקביל נדרש לגמישות מחשבתית ומעשית; מי שרוצה לגדל משפחה ולדבוק באלוהים יצטרך למצוא דרך בוגרת לוותר פעם לזה ופעם לזה". רוחמה וייס מנתחת סיפור תלמודי על שמעון בן שטח ובנו, ומציעה קריאה משפחתית והורית לקביעה "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
אלא דינים של מגיזתא [דינים שנעשים בגסות ובעיוות] ידונו?!
אלא אמור: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".
בבלי בבא מציעא ל, ע"ב
החורבן – סיפור של אחריות
ההתמודדות התלמודית עם חורבן בית המקדש השני מעוררת בי תמיד תחושות של השתאות והערכה עצומה. בכל התגובות התלמודיות לחורבן מתעקשים החכמים לקחת על עצמם אחריות על הטראומה הלאומית הכבירה. ההסברים שהם מציעים לחורבן הבית רבים ומגוונים, ובמוקד שלהם תמיד ניצבת האחריות הקהילתית.
הבחירה לקחת אחריות לחורבן הבית פועלת כמה פעולות בו בזמן: היא מארגנת את החשיבה הדתית באופן שיצדיק את פעולת האל ויאפשר את המשך האמונה המונותאיסטית בו; היא מציעה פשר למציאות; ובאופן מוזר היא גם אופטימית, שכן אם "מפני חטאינו גלינו מארצנו", יש אפשרות לתיקון, יש מוצא ויש דרך חזרה. המציאות ניתנת להבנה ולשליטה, ועל כן יש אפשרות להאמין ולפעול למען עתיד טוב יותר.
בתלמוד הבבלי מרוכזות רבות מאגדות החורבן במסכת גיטין. קל להציע הסבר פורמאלי פשוט לנוכחותן של אגדות החורבן במקום זה, אך לצד הסבר זה אני רוצה גם להצביע על ההסבר המתבקש לא פחות, והוא הקשר בין הגט המשפחתי לגט הלאומי. בבקשן להמחיש את עוצמת הזוועה של החורבן, מתמקדות רוב אגדות החורבן בפן האישי-המשפחתי: אח ואחות שנפלו בשבי וחותנו; אם שאיבדה את כל בניה; אם שכולה שממאנת להינחם על מות בנה; בת עשירים שלא מצליחה להסתגל לחיי העוני שנפלו עליה בפתאומיות; ועוד.
בשורות הבאות אהלך בעקבות קביעתו של רבי יוחנן, המתייחסת לחורבן הלאומי: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ואנסה לקרוא בה קריאה משפחתית, קריאה הורית. אתמקד בדוגמת קצה אחת המבקשת ללמד כיצד חרב הבית הפרטי בשל אב למדן שדן בביתו הפרטי דין תורה.
האדם הוא אמת המידה לכל הדברים
קביעתו של רבי יוחנן המצוטטת לעיל קיצונית, ועל כן קשה לעיכול: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"?! האומנם? האם חורבן הבית תובע מהחכמים התבוננות מחודשת על כל העולם ההלכתי שהם יצרו? האם דין תורה הוא דבר שנזקו קבוע וידוע, ושומר נפשו ירחק ממנו? מפני מה ביקש רבי יוחנן, מגדולי חכמי התלמוד, להזהיר אותנו ואת חבריו, ואיזו אלטרנטיבה הוא רצה להעמיד? דבריו של רבי יוחנן בנויים ממשפט אחד פסקני, ואין בהם מענה לשאלות הללו. אולם ביודענו את מעמדו הלמדני הרם של רבי יוחנן ואת התמסרותו ל"דין תורה", שומה עלינו להניח שהוא לא התכוון למהפכה כללית בתרבות הלמדנית.
התלמוד הבבלי בוחר לפרש את דבריו של רבי יוחנן בצורה מצמצמת ולהנגיד בין "דין תורה" ל"לפנים משורת הדין". אך לשני המונחים האלה ניתן להציע פרשנויות רבות נכונות, ועל כן גם לאחר הצמצום הבבלי נותרת קביעתו של רבי יוחנן מעורפלת. האם המתח בין "לפנים משורת הדין" ל"דין תורה" מתייחס רק לאותם אירועים שבהם "לפנים משורת הדין" הוא סוג של נדיבות וותרנות שאינן עומדות בסתירה ל"דין תורה", או ש"לפנים משורת הדין" מתייחס גם לסיטואציות שבהן הוא יסתור "דין תורה" – וגם אז יהיה עלינו להעדיף את עקרון "לפנים משורת הדין", שאם לא כן נמיט על עצמנו חורבן נוסף?
כך או כך, הטענה ש"דין תורה" מאיים על קיומו של הבית ושלעתים יש להעדיף עליו פעולות של "לפנים משורת הדין", מייצרת מהפך במוקדי הכוח הדתיים. אם "דין תורה" אינו יכול לייצר חברה צודקת ובטוחה; אם "דין תורה" מסכן אותנו בחורבן הבית – הרי שהאחריות על ניהול סדר היום הפרטי והציבורי עוברת מהתורה אל האדם. מתי נדע האם עלינו לדבוק ב"דין תורה" או ב"לפנים משורת הדין"? שיקול הדעת שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, הופך להיות אמת המידה לכל הדברים. אין לנו על מי להישען אלא על שיקול הדעת שלנו.
חורבן הבית של שמעון בו שטח
לשמעון בן שטח, מראשוני חכמי המשנה שחי ופעל בימי אלכסנדר ינאי, מיוחסות כמה מהתקנות היסודיות של התורה שבעל פה. התלמוד מספר על מאבקים רבים שניהל שמעון בן שטח. בין היתר מסופר על מאבקיו בתחום דיני העדויות.
הלכה יסודית בדיני עדויות קובעת כי לעולם העדים יכולים לחזור בהם עד שתיחקר עדותם בבית דין. "נחקרה עדותן בבית דין – אין יכולין לחזור בהם" (תוספתא סנהדרין ו, ד). זהו כלל מובן שתכליתו סופיות הדיון: מתוך רצון לבסס את סמכותו של בית הדין נקבע כי בתהליך גביית העדויות יש לתת את מרב הכוח לבית הדין, וכי לאחר שהתקיימה פרוצדורת חקירת העדים בבית דין עלינו לסמוך על מה שקבעו הדיינים, גם אם מסקנתם מנוגדת לדברי העדים עצמם, שחוזרים בהם מעדותם.
על העמדה המשפטית הזו שילם בנו של שמעון בן שטח בחייו.
"שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. אתא סיעת ליצנין, אמרי: הבו עיצה ניסהוד על בריה וניקטליניה. אסהידו עלוי ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא אמרי ליה: מרי שיקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה, אמר ליה: אבא אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה".
תרגום: שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. באה סיעת ליצנים, אמרו: תנו עצה, נעיד על בנו ונהרגנו. העידו עליו ונגמר דינו להיהרג. כאשר יצא להורג אמרו לו: שקרנים אנחנו. רצה אביו להחזירו, אמר לו: אבא, אם ביקשת לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה.
(ירושלמי סנהדרין כג, ע"ב)
עוד אשוב לעסוק בזהותה של סיעת הליצנים ובאינטרס שיש להם לפגוע בבנו של שמעון בן שטח. כרגע אני מבקשת להתמקד במשולש היחסים: שמעון בן שטח, בנו ו"דין תורה". על פי "דין תורה", לאחר שנגמרה חקירת העדים אין מקבלים את הצהרתם על כך שהם למעשה שיקרו בעדותם. העדים שלפנינו ידעו זאת היטב. הם ידעו דבר נוסף, שאותו ידע גם בנו של שמעון בן שטח, והוא ששמעון בן שטח "מבקש להביא תשועה". שמעון בן שטח "מכור" לחוקי החכמים ודבק במשימתו להכפיף אליהם את הציבור.
הסיפור פותח בקביעה כי "שמעון בן שטח היו ידיו חמומות". לליצנים שלפנינו הבנה די טובה בנפש האדם, והם יודעים כיצד הם יכולים להפיל את שמעון בן שטח למלכודת קטלנית שממנה הוא עצמו יסרב לצאת. "דין תורה" הוא שם המלכודת, ובה נלכדים חכמים קנאים למערכת ההלכתית. אך בקנאות למערכת ההלכתית אין די. כדי להצליח ללכוד את החכם הקנאי צריך למצוא עוד מערכת חיים משמעותית בחייו, והנה היא נמצאה – לשמעון בן שטח יש בן. קנאותו של שמעון בן שטח ל"דין תורה" תעמוד בפני כל פרץ, אפילו אם המחיר הוא "חורבן הבית". הליצנים המוכשרים מצליחים לייצר מציאות מסויטת עבור שמעון בן שטח: על פי הפרוצדורה בנו צריך לצאת להורג, אך על פי האמת המתגלה בדבריהם – בנו חף מכל פשע. נדמה שלבו של שמעון בן שטח נתון רק לדבר אחד, והבן עתיד להתנפץ אל סלע האמונה של האב.
הבן מזדהה עם האב התוקפן – בעקבות עקדת יצחק
דבריו המצמררים של בנו של שמעון בן שטח: "אבא אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה", מעידים שהבן מזדהה עם אביו ומוכן להקריב את חייו למען תכלית חייו של אביו. עם זאת, נדמה שבדברים המושמים בפי הבן יש גם ביקורת: "אם בקשת לבוא תשועה על ידך" – ואולי תוותר על התשוקה להביא תשועה? "אם בקשת", ואני שומעת גם "אם לא בקשת" – אולי תפסיק לבקש גדולות? יש עדיין אפשרות לחזור ולתקן, אומר הבן לאביו. אני עדיין חי, אתה עדיין יכול להציל אותי. האם יוותר האב על תשוקתו? האם יידע, ברגע המכריע הזה, לנהוג "לפנים משורת הדין"? המספר אינו מביא תגובה בפיו של האב, ומשאיר לנו את האחריות לסוף הסיפור.
דברי בנו של שמעון בן שטח מזכירים את הדברים ששמו חז"ל בפיו של יצחק הנעקד: "אמר יצחק לאביו: אבא קשור לי שתי ידי ושתי רגלי שלא אבעט אותך… ונמצאתי מחלל כבוד אב" (פרקי דרבי אליעזר, ל). שני הילדים למדו היטב שכבודו של האב, שבא לידי ביטוי בדבקותו באמונותיו, הוא שנמצא במוקד. מעניין לשים לב לכך שחז"ל תרגמו את הדבקות הדתית של אברהם לדבקות ההלכתית המוכרת להם (והמנהלת את בחירותיו של שמעון בן שטח). עקדת יצחק מקבלת בתרגום החז"לי פרשנות הלכתית נוספת שבמרכזה דאגה מכך שייעשה מום בקורבן, הוא יצחק, ואזי הוא ייפסל. כמה אירוניה מסתתרת בהקפדה על פרטי ההלכה בעיסוק באסור מכל אסור – קורבן אדם.
בימים האחרונים, כשאני נוברת בדוגמאות תלמודיות למתחים משפחתיים לקראת כתיבת המאמר, שב ועולה בדעתי סיפור העקדה כאב-טיפוס לכל הבחירות האפשריות ב"דין תורה" לעומת "לפנים משורת הדין". אני מציינת לעצמי ש"דין תורה" מסמל את הקנאות הדתית חסרת הפשרות. אדם המבקש לנהל את חייו בכמה מערכות במקביל נדרש לגמישות מחשבתית ומעשית. מי שרוצה לגדל משפחה ולדבוק באלוהים יצטרך למצוא דרך בוגרת לוותר פעם לזה ופעם לזה. אברהם מצטייר פעם אחר פעם בסיפורי המקרא כמי שדבקותו באל אינה מאפשרת לו להחזיק בידיו יותר מכדור אחד – כדור הקנאות הדתית. יתר הכדורים של חייו קורסים בהיותם נידונים פעם אחר פעם לשמש קורבן לאהבתו היחידה – אלוהים.
כמה דברים משותפים ליצחק ולבנו של ר' שמעון בן שטח: שני הילדים למדו להכפיף את חייהם ל"דין תורה" של האב; שניהם תומכים בגלוי באבות העוקדים. אך באופן נסתר ניתן למצוא בדברי שניהם ביקורת, או לכל הפחות שאלה, על סדרי העדיפויות המוכרים להם כל כך.
מחשבה נוספת על המסרים הכפולים שמעביר הבן הנעקד לאביו קשורה למתח בין האופן שבו מתאר הבן את תכלית חייו של האב, לאופן שבו הוא מתאר את עצמו. תכלית החיים של האב היא: "לבוא תשועה על ידך", ואילו הבן נעשה לסף הדלת, ל"אסקופה". החפצה של בני אדם – נדמה לי שזו מציגה את תמצית חייו של הקנאי. בעולם שבו אנשים חיים במתח תמידי בין כמה עולמות חשובים, כמה עולמות קדושים, יש צורך להטות את הכף פעם לצד זה ופעם לצד השני; יש צורך לבחון מהו "לפנים משורת הדין" הראוי ולעשותו. בעולמו של הקנאי יש רק "דין" אחד; כל היתר, לרבות הקנאי עצמו, הם אמצעים להגשמת מטרת חייו. הקנאי הוא מי ששוכח שכל הבריאה, על כל מורכבותה, היא "בצלם אלוהים". הוא מנסה לחמוק מהמורכבות והיחסיות של הקיום שלו, ובדרכו הוא חייב לפשט את המציאות כולה. חלק בלתי נמנע של התהליך הוא החפצתם של בני אדם.
כשאב קנאי יוצא מהכלים
מסורות שונות מספרות את הרקע להשתלחותה של סיעת הליצנים בבנו של שמעון בן שטח. וכך היה המעשה: שמעון בן שטח התבשר שאדם אחד חזה בחלומו שהוא (שמעון בן שטח) עתיד להיענש בעונש קשה בגיהנום אם לא יחסל את המכשפות של אשקלון: "… מה עשה [שמעון בן שטח]? כינס שמונים בחורים בעלי קומה", ובדרך נסית ומשעשעת, שאדלג עליה מפאת קוצר הדף, נכנס למערה ובה שמונים מכשפות "…והוציאום [את המכשפות] ותלאום כולם. ונתקנאו קרוביהם בדבר, ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו. וכשהיה יוצא ליסקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים, ושמעו אלו [העדים] וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים – ואף על פי כן לא נפטר". (רש"י לבבלי סנהדרין מד, ע"ב, וראו מקבילה עם שינויים רבים בירושלמי סנהדרין, דף כג, עמוד ג).
הסיפור הולך ומסתבך – שמעון בן שטח לוכד, בדרכי כישוף לא מאוד הלכתיות, שמונים מכשפות, ומוציא אותן להורג ביום אחד. גם זה כמובן בניגוד להלכה, שדורשת דיון מוקפד בבית דין, ואוסרת אפילו על הוצאה להורג של שני נידונים ביום אחד. כנקמה על מסע ההרג של המכשפות רוקמים קרוביהן עלילה משפטית על בנו של שמעון בן שטח, ומובילים אותו לתסבוכת קנאית שממנה יהיה קשה לו לצאת.
קנאות היא תכונה מתעתעת
הנקמה של קרובי המכשפות מעניינת מהרבה מובנים, וברצוני להעלות כאן כמה שאלות:
מדוע חשפו קרובי המכשפות את התרמית בטרם הוצא בנו של שמעון בן שטח להורג, ובכך הסתכנו בסיכול תוכניתם? הסבר אפשרי לאופי הפעולה של "הליצנים" הוא שהם רצו לגרום לשמעון בן שטח לפגוע בבנו בעצמו. הם רצו שאותה מערכת שהרגה את קרובותיהן תהרוג גם את בנו של המנהיג, וידעו כי מי שמתפקד במערכת מתוך עיוורון מוחלט לחמלה ולצרכים אנושיים, יהיה מסוגל לשלוח להורג גם את בנו. שמעון בן שטח חשב לרגע אחד להציל את בנו, אך הבן הזכיר לו את תכלית חייו – "להביא תשועה"; הליצנים ידעו היטב את מה שידע הבן, ואת מה שידע גם שמעון בן שטח עצמו: רגשות אנושיים יוסטו מפני השליחות הקנאית.
השאלה השנייה היא מדוע דווקא שמעון בן שטח, הקנאי לממסד ההלכתי ולחוקיו, מוציא להורג שמונים מכשפות ביום אחד, בניגוד לפרוצדורה ההלכתית? איך מתיישבת מלחמתו במכשפות עם קנאותו להלכה? נדמה לי שבנקודה זו מבקש המספר ללמד אותנו את הלקח העיקרי בהלכות קנאים. בראשית הדברים ביקשתי לעמת בין דבקות בשיטה מסודרת ואובייקטיבית ששמה "דין תורה" לדרך חמקמקה ומלאה בהחלטות אישיות ששמה "לפנים משורת הדין". התמונה המביכה שעולה משורת ההחלטות של שמעון בן שטח, מציבה מראה חריפה מול החלוקה הקוטבית שהצעתי. שמעון בן שטח, הקנאי לדין תורה, מצטייר בסיפור מתגלגל זה כקנאי ותו לא. ההוצאה להורג של המכשפות ונאום ההקרבה של בנו ממיסים את הפנטזיה שאנשים קנאים הם אנשים עקביים, ואולי אף את הפנטזיה שיש אפשרות ללכת לאורה של דרך מסודרת, אף עם במחיר כבד. במסורת נוספת (תוספתא סנהדרין ו, ו) נראה את שמעון בן שטח הופך את חברו ושותפו, יהודה בן טבאי, לאסקופה, כיוון שהוציא להורג עד זומם יחיד בניגוד להלכה. עד אחד במקום שניים, חזרתם של עדים מעדותם בשלב מאוחר – את אלה דוחה שמעון בן שטח בשתי ידיים, אולם את שמונים המכשפות הוא הורג ביום אחד בלי משפט ובלי להסס.
סיפורו של שמעון בן שטח מלמד אותנו שאין באמת אפשרות לבחור בין דבקות ב"דין תורה" ובין עולם של הכרעות אישיות. שמעון בן שטח, שדבק בפרוצדורה, נטש אותה ברגע איום ומכריע, ובערבו של יום הוא מתגלה כאיש תאב שליטה המכסה על תאוותו בטענות אידאולוגיות. כולם מקבלים החלטות עצמאיות – זה מה שמלמד הסיפור – ההבדל הוא ברמת המודעות ובתוכן ההחלטות. עולם שבו מתקיים רק "דין תורה" הוא לא רק פנטזיה מסוכנת; הוא גם בלתי אפשרי.
חורבן הבית הפרטי ודין תורה
חורבן הבית הפרטי, כמו חורבן הבית הלאומי, מגיח לעולם בידינו האמונות ברגעים שבהם אנו מדמים את עצמנו למי שדנים "דין תורה". הקנאות של שמעון בן שטח, שאיימה להחריב את ביתו, והחריבה את חייהן של שמונים המכשפות ואת עצמאותו המשפטית של חברו, יהודה בן טבאי, מלמדת שגם הקנאות נגועה עמוק בנגיעות אישיות. השלום האלוהי, שממנו אנו מצווים ללמוד על השלום האנושי, הוא תוצאה של תרגילי גמישות של הנשמה (ובעקבות כך גם של המציאות). האמת יכולה להרוס משפחות, השקר יכול להצילן, וכיוון שגם ההיפך נכון, מסתבר שהאדם הוא אמת המידה לכל הדברים. אין לנו מאחורי מי להתחבא, אפילו לא מאחורי אבינו שבשמיים.
