לזכרו – הרב שג"ר ז"ל
אריאל סרי-לוי
אריאל סרי-לוי, תלמיד ישיבת "שיח יצחק", נפרד מהרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), שהלך לעולמו בכ"הבסיוון תשס"ז.
עבורי, הרבשג"ר תמיד נשאר חידה. דווקא לאחר מותו התחלתי לקבלרמזים, קצות חוטים, לאחוז, להתקשר; עדיין רב הסתום על הנגלה. מעולם לא הצלחתילקשור איתו שיחה של ממש. רק דרישת שלום, שאלה קטנה, עצה, קטעי דברים. בתחילהפירשתי את הסגירות כאפאתיות; זמן מה נדרש כדי להבין היכן מתחבאת אותה הארת פניםמפורסמת.
הנסיעותבמכונית שלו על קו גבעת הדגן-ירושלים היו שעות של שלווה מתוחה וקסומה. לפעמים היהאוסף אותי מהכביש, לפני שהספקתי להגיע לטרמפיאדה. בברכת הבוקר טוב החרישית שלו יכולתילשמוע אותו מתנצל על שהפריע את דרכי, שלקח אותי אליו; אולי בכלל רציתי להמשיךברגל, או ללכת הביתה, או לכתוב שיר, או לנסוע להודו. הגביר מעט-מעט את קול המוזיקההקלאסית שברדיו. עכשיו אני חושב: אולי דווקא אני הפרעתי את דרכו, אולי עצר בצד רקמשום שלא יכול היה לראות אותי מחכה. אולי בכלל רצה להמשיך לבדו, לנסוע להודוולכתוב שם שיר, ללכת הביתה.
מה שלומך?ניסיתי בכל זאת (לא "מה שלומו". פעם שאלתי כך והרגשתי מטופש). ונעניתיבתנועה הכי חשובה שלמדתי מהרב שג"ר – והרי נבואהלדורות: את התנועה הזו עתיד המחקר להחמיץ, וכנראה גם אני לא אצליח לנסחה כראוי. זותנועת גוף וידיים ופנים שמשיבה על כל השאלות, כולל לשם מה אנחנו חיים בעולם הזהולמה שלא נקפוץ מצוק ונשכח מכל העניין; אולי כל הספרים שכתב (ואלה שעוד יכתוב,כמובן) הם תיאור מילולי של התנועה הזו. לי היא אמרה: נו, מה אתה רוצה. הרי אניואתה יודעים. ומה עוד יש לומר. ואמר: ברוך השם.
שאל מהשלומי. איך אנחנו מסתדרים בדירה החדשה, האם נפתר העניין ההוא עם הצבא. גם הוא לאאהב להיות בצבא, נידב לי פיסת הזדהות. טוב, אני אמנם הייתי חובש מרפאה בבסיסאימונים של השריון, ואחרי חודש למדתי להמשיך לישון גם לקול הפגזים, ואתה – אבל לאידעתי מה. כולם יודעים שביום כיפור, בטנק. אומרים הלם קרב. זה אף פעם לא היה נושאלסיפורים. באחד השיעורים דיבר על תחושה של אדם שיוצא ממצב מסוים שנקלע אליו וחוזראל חיי השגרה, ופתאום כל הדברים הרגילים נראים לו חדשים ונוצצים ומאירים. חשבתי עלהשחרור מהצבא, ואז גם הוא אמר: כמו אחרי שהשתחררתי מהצבא; פתאום אתה מסתובב ברחובומשתאה: אנשים מסתובבים ברחוב, קונים דברים, יוצאים לטייל, הולכים לסרט. פלאיפלאים.
כמעטשכחתי: הרב שג"ר נפטר. קשה לתפוס את זה. אולי כיהנוכחות של המוות הייתה תמיד מאוד חזקה, מאוד ממשית, ועכשיו הוא פתאום הגיע. אולי כיהרב שג"ר תמיד היה קרוב-רחוק, לפחות בשבילי,ועכשיו הוא רחוק-קרוב, והגבול, כדרכם של גבולות, מטושטש. הרב שג"רדיבר על אפשרות של קשר עם האדם שנפטר. כמו אבא שמבטיח שתמיד יחזור; לא תמיד הואחוזר. אבל הוא לעולם, לעולם לא משקר. אם הרב שג"ראמר, הוא כנראה יודע. עכשיו פתאום זה הוא שקבור באדמה (אני משתדל לפרגן ולא לקנא),ולא ברור מה עושים עם זה.
אוי, רבֵּנו,למה אתה לא כאן, לנזוף בי שאני הולך לאוניברסיטה (כמו כולם). לאלתר דרוּש לכבודבוגר הישיבה שצץ פתאום באמצע סדר בוקר עם ארוסתו, חובקים בקבוק יין ועוגה (לחיים,לחיים). לצעוק ולהתעקש באמת רק על הפרשנות שלך למחלוקת התוספות והרמב"ן(ולהקשיב מרותק לפרשנות הנגדית). ולפחות – לא כל יום, אולי פעם-פעמיים בשבוע – לשבתבמקום שלך בקדמת בית המדרש (דיסטנס, כאילו), עם אבייורבא או עם אדמו"ר הזקן (ויטגנשטיין קראת בבית), לשיראיזה ניגון פשוט, ולשקוע. להיות אחד-עם-הדבר, לא לחשוב על עצמך חושב שאתה לא חושבעל עצמך חושב. פשוט להיות (גם כן פשוט).
נו. אניממשיך בדרך, נוסע לבד. לומד, מקים משפחה. אולי ארכוש מקצוע (נגיד מורה). הרב שג"ר, אני מקווה, ימשיך ללכת לצדי, ללמד אותי. לזרוק לימילה מדי פעם. סליחה על הסנטימנטליות, רבֵּנו. זה הכיטוב שאני מסוגל כרגע ושנינו יודעים את זה. להתראות.
