מדינה בטלטלה / הרב ד"ר עידו פכטר

 

המעבר החד מהפילוג והשסע של השנה האחרונה אל גילויי האחדות והלכידות בעת המלחמה רק מעיד על עוצמת ההדף שחטפה החברה הישראלית כולה. גם אם לא ניתן לצייר כעת להיכן הדברים יובילו אותנו, חשוב להכיר בתזוזות שעוברות עלינו ולפחות להזדהות איתן

 

הַיּוֹם הַזֶּה עָשָׂה בִּי כִּבְנָהָר

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִטְבֹּל בּוֹ פַּעֲמַיִם

מָה שֶׁהִתְחִיל בִּי נִגְמַר

מָה שֶׁנִּגְמַר בִּי הִמְשִׁיךְ אֵצֶל מִישֶׁהוּ אַחֵר

כַּדּוּר זָהָב הִתְגַּלְגֵּל לִבְאֵר עֲמֻקָּה

הִתְגַּלְגַּלְתִּי אִתּוֹ

הוּא אֶל מוֹתוֹ

וַאֲנִי לַנָּהָר

(השתנות / ליאת רוסטוקר)

 

"אני השתניתי. אני לא מדבר כמוכם… אני לא רוצה לפגוע בבית חולים, אבל זה לא כל כך מעניין אותי… אני לא התחלתי את המלחמה הזו, הם התחילו את המלחמה", כך אמר גדי ירקוני, איש שמאל (בעברו?) וראש המועצה האזורית אשכול, במונולוג תקיף שנשא בחדשות ערוץ 2.

"כל האמונות שלי, כל התיאוריות שלי, אני כרגע לא מרגיש מחויב אליהן… כל הוודאויות הקודמות התרסקו, ועוד לא המרנו אותן בחדשות. הכול קרס… אחרי הניצחון נבחן הכול מחדש", התבטא ד"ר מיכה גודמן, מהאינטלקטואלים הבולטים כיום בישראל, באחד מהראיונות שנתן לאחרונה.

"הימין טעה. השמאל שגה. כולנו כשלנו", כתב בעז לוי, עורך בכיר באתר מידה הימני ובהוצאת סלע מאיר לשעבר, בפוסט שזכה לאלפי לייקים ושיתופים. "אל תודיעו על מפלת הימין, אל תכריזו על קריסת השמאל. כולנו קרסנו. כולנו נפלנו".

ירקוני, גודמן, ולוי הם לא היחידים שמדברים על השינוי שחל בהם בעקבות מאורעות מלחמת שמחת תורה תשפ"ד. עיתונאים ופרשנים, אנשי ציבור ופוליטיקאים, אינטלקטואלים ואמנים, אנשי צבא בעבר ובהווה – רבים מאוד מדברים על קריסת הקונספציה שלהם ביחס לחמאס ולתפיסת היחסים בכלל של מדינת ישראל עם רצועת עזה. חלקם מודים בכך בפה מלא, חלקם מאשימים בכך אחרים, וחלקם רק מתבטאים בצורה שמוכיחה זאת, גם אם "לבא לפומיא לא גליא". כשהשמאל, המרכז והימין המתון בישראל פתאום מדברים במושגים שפעם היו שמורים לקיצוניים ביותר ("לשטח את עזה", "לא מעניין אותי חפים מפשע"), ברור שמשהו דרמטי כאן השתנה.

ואיך אפשר שלא? המספרים הבלתי נתפסים של חטופים ושבויים, נרצחים ופצועים, הרוע הצרוף שהתגלה לנגד עינינו בהתעללות של אותן חיות אדם באזרחינו ובחיילינו, שיתוף הפעולה של תושבי העזה "הבלתי מעורבים" במבצע החטיפות והרצח, הכישלון המודיעיני הענק, קריסת כל מעגלי ההגנה – כל זה לא יכול שלא לעורר בנו טלטלה, טלטלה שהיא קודם כול תודעתית ביחס לעצמנו, ביחס לאופן שבו תפסנו את המציאות עד כה. "גם אחרי שלמדתי את אמנת החמאס וראיתי שהאידיאולוגיה שלו היא נאצית", אמר גודמן בגילוי לב, "לא הפנמתי את זה שהם נאצים… חשבתי שבסוף כולנו בני אדם". הסתבר שלא. הם לא בני אדם.

אבל הטלטלה הזו חורגת הרבה מעבר לתודעה. לא מדובר רק בשינוי דעה ושפה אלא בשינוי פנימי עמוק של פני החברה הישראלית. נזכור שרק פחות משבועיים לפני פרוץ המלחמה עמדנו על סף מלחמת אחים, בעקבות מחיצה שהוצבה בכיכר דיזינגוף, והנה כעת דתיים וחילונים נלחמים זה לצד זה באחווה גדולה (ואיזו קריאה אימתה את זהות לוחמי צה"ל שבאו להציל חטופים? "שמע ישראל"). רק כמה שבועות לפני המלחמה, התווכחו כאן על סרבנות של מילואימניקים שאיימו להפסיק להתנדב אם הרפורמה המשפטית לא תיגנז, והנה כעת אנו רואים התייצבות של למעלה ממאה אחוזים בגיוס המילואים. המעבר החד והמהיר הזה של החברה הישראלית מפילוג פנימי חסר תקדים לאחדות גמורה ומוחלטת, מעיד על עוצמת ההדף שחטפנו כחברה. וההדף הזה ימשיך ככל הנראה להדהד בנו למשך זמן רב.

להיכן גלי ההדף האלה מגיעים? מה זז בחברה הישראלית? לשאלות האלה מוקדשים שני הגיליונות שלפניכם. אכן, עוד מוקדם להסיק מסקנות לגבי האופן שבו ניראה ביום שאחרי המלחמה. אנו מצויים רק בתחילתה של מערכת ארוכה, שעל פי גורמי צבא וביטחון יכולה להתארך שבועות וחודשים ארוכים. בשעה שדברים אלה נכתבים, מדינת ישראל מתמודדת בעיקר עם זירה אחת, אך בקלות ייתכן שנגיע למלחמה רב־זירתית ואולי גם למלחמה אזורית. גם באולפני החדשות, הפאנליסטים מדברים לעת עתה בקול כמעט זהה, כשההבדלים ביניהם הם בעיקר בניואנס, אך כל זה כמובן יכול להשתנות בן רגע בעקבות מהלך צבאי או מדיני כזה או אחר. לדבר על מה שיקרה לנו בסוף, זהו דבר שכעת בלתי אפשרי לעשות.

על העתיד אי אפשר לדבר וההווה כואב ומדמם. אנו נמצאים בימים דרמטיים וגורליים, שבהם כל נקודות האזימוט משתנות וגם מי שבעיניו המציאות רק מוכיחה את מה שטען תמיד, לא יכול שלא להיות שותף לטלטלה ולתזוזה. הספינה הישראלית כולה זזה, עד שהייתי אומר שלהיות ישראלי בעת הזו, זה להיות לא רק שותף לתחושות הדאגה והחרדה, האבל והתקווה שמציפות את כולנו, אלא גם לקחת חלק בתזוזה הטקטונית הזו. להיות הנוסע בספינה המיטלטלת בגלים, נחבט ימינה ושמאלה, ותמונת האופק שמול עיניו משנה בהתאם את זוויתה.

מהלך עמוק מתחולל כעת בהוויה הישראלית ועלינו להכיר בו ולהיות שותפים לו. לא תמיד אנו מודעים לשינויים שקורים מעבר לאף המגזרי שלנו ולכן חשוב שנשמע עליהם ונכיר אותם; שניחשף להשקפות עולם ולדעות שונות, שיעזרו לנו לעורר מחשבות ולפתח ביקורת עצמית, לפרק ולהרכיב מחדש את מה שחשבנו וידענו והאמנו. אבל בעיקר, חשוב שנשמע ונבין את התזוזות המתרחשות בנו, כדי שביום שאחרי, לא נרשה לעצמנו לשוב אל החיים שלפני. גם אם איננו יודעים מה עתיד להשתנות, דבר אחד ודאי – המציאות חייבת להשתנות, וכדי שהמציאות תשתנה היא זקוקה לסוכני שינוי, כאלה שידבררו את השינוי ויקדמו אותו בפועל.

אחת המטרות המרכזיות של הגיליונות הללו היא לתת כלים בידי סוכני שינוי מכל קשת החברה בישראל כדי להנכיח ולקדם את השינויים שדרושים לבוא עלינו. כאמור, אינני יודע כיצד ייראה היום שאחרי, רק דבר אחד אני יודע, שכוחה של השגרה גדול ומאיים ולא פעם היא גורמת לנו ללקות בזיכרון קצר־טווח. כשם ששינינו את פנינו לטובה בתוך בוקר ארור אחד, כך פנינו יכולות להשתנות בחזרה, ובקלות רבה, למקום השסוע והמפולג שבו היינו. זכרו את תקופת הקורונה. כמה דיברו אז על כך ששום דבר לא יחזור לקדמותו לאחר המגפה. והינה, הכול חזר לקדמותו, בדיוק כפי שהיה קודם, ומהר. דבר לא השתנה. מצד אחד מעודד לראות עד כמה חזק הוא כוח החיים שבנו; מצד שני זה מצמית את המחשבה – אם המאורעות שעוברים עלינו לא מחוללים בנו כל שינוי – מה המשמעות של מה שעברנו?

כדי שנוכל להשתנות עלינו לתת משמעות למה שעובר עלינו. להשקיע זמן ומחשבה ופניות רגשית כדי להצמיח אותה. נתינת משמעות היא פעולה אקטיבית ולא מתנת שמיים. לשם כך אנו זקוקים לשיחה, לשיתוף, להתבוננות פנימית, אישית וציבורית, וגם לסוכני שינוי שיבצעו את השינוי בפועל. גיליון זה אינו מתיימר להתייחס לכל התנועות שקורות כעת בחברה הישראלית. הוא נוגע רק בקצה של כמה מהן, ועוד ייכתב רבות. זהו רק ניסיון ראשוני להאיר בזרקור את התהליכים שעוברים עלינו כעת, בתקווה שמשהו יזוז בנו. שלא נמשיך לחיות אחרי המלחמה באופן שחיינו לפניה.

 

מפת השינויים

אל הגיליון הזה יש לגשת ממבט רחב, ממעוף הציפור. כל מאמר וכל מונולוג נוגע בנקודה אחת ומצייר זווית אחת, ציבורית או אישית, מכלל השינויים בחברה הישראלית. אבל אי אפשר שלא להתייחס גם לתמונה הרחבה. מפת השינויים הכללית שאני מציע תבהיר היטב מדוע אנו מצויים בזמנים דרמטיים, זמנים שבהם פרדיגמות ישנות נשברות, קונספציות קורסות, ובמקומן עולות תפיסות אחרות ומתגלים כוחות חדשים:

א. דלדולם של מוסדות המדינה – מצב החירום שאליו נכנסה המדינה חשף את מערומיהם של משרדי ממשלה שונים ושל העומדים בראשיהם. כל אותם משרדים שהוקמו אך ורק כדי לספק תפקידי שרים לחברי קואליציה, התגלו כחסרי תוחלת ומשמעות וכבזבזני כספים שחיוניים למשק כעת. יתרה מכך, פירוק של סמכויות ממשרדים גדולים כדי להצדיק את קיומם של אותם משרדים מומצאים, התגלה כפוגע ביעילות הממשלתית כעת במתן מענה לצורכי האוכלוסייה. התפטרותה של שרת ההסברה, גלית דיסטל אטבריאן, מתפקיד "המסבירה הלאומית" – תפקיד ראשון במעלה בעת הזו – מעידה בנוסף על חוסר התאמה מובנה של שרים מסוימים למשרדיהם. נותר רק לתהות כמה עוד שרים כאלה ישנם.

המסקנה ברורה: מינויים משיקולים פוליטיים, שגברו על שיקולים מקצועיים, פגעו באופן אנוש ביכולת של מוסדות המדינה למלא את ייעודם ולספק מענה ראוי לתושבי המדינה. שעת המשבר הנוכחית חושפת את מחיריה הקשים של ההשחתה הזו. שרה וסגנית שר כבר התפטרו. אולי אחרים יתפטרו בהמשך. הטלטלה בתוך הרשות המבצעת לא צריכה להיגמר בכך, וזאת בלא שום קשר לעמדה פוליטית כזו או אחרת.

ב. עלייתה של החברה האזרחית – לעומת הממשלה שהפגינה את חולשתה אי אפשר שלא להתמלא ברגשות פליאה וגאווה לנוכח ההתגייסות של החברה האזרחית, שהוכיחה לא רק את הכוח הענק שקיים בידיה, אלא גם היעילות שבה היא יכולה לעבוד, הגבוהה בהרבה מזו של המדינה. בניגוד לממשלה, החברה האזרחית לא צריכה לתקן תקנות ולעבור אינספור מכשולים בירוקרטיים כדי להניע דברים; מהלכים גדולים מתחילים וגם נגמרים לעתים בהתכתבות ווטסאפ קצרה או בפרסום הודעת דרושים אחת. את הכוח הזה, שמבוסס על תחושת סולידריות עמוקה, חשוב לשמר.

לא כל אותם ארגונים והתארגנויות שקמו לנגד עינינו עתידים להמשיך להתקיים אחרי המלחמה, וכולנו גם תקווה, שלאחר ההתאוששות הגופנית, הנפשית, הרוחנית והכלכלית של החברה הישראלית, לא יהיה צורך ברובם. אבל חלק מהיוזמות כנראה תישארנה, אולי תוך שינוי כיוון ומגמה. חשוב לחזק אותן ולקיים אותן, זאת לצד דרישה לתיקון מערכות הניהול והטיפול של השלטון. אסור לוותר על השליטה של המדינה מצד אחד, אבל חשוב במקביל לקיים גם חברה אזרחית שיודעת להחזיק ולנהל דברים (ראו כיתות הכוננות למשל). השילוב בין השתיים מתגלה כחיוני לקיומנו כאן.

ג. סולידריות – המציאות מוכיחה שהשנאות הגדולות ביותר מופיעות דווקא במקומות שבהם יש את הפוטנציאל לאהבות הגדולות ביותר. דווקא אחים עלולים לריב ביתר עוצמה מאשר אנשים זרים. לאחר שנה של שסע ופילוג חסרי תקדים, שפירקו חברויות ואפילו תאים משפחתיים, החברה הישראלית הוכיחה שהיא ביסודה אוהבת מאוד את חלקיה השונים. למרבה הצער, דווקא הכאב, האבל והאובדן הם אלו שהזכירו לה זאת כעת, אבל חשוב שנצליח לקחת את האנרגיות הללו גם להמשך. גילינו ש'כוחנו באחדותנו' איננו קלישאה ריקה אלא אמת מוצקה, מלאת תוכן.

אסור לנו לאפשר בעתיד למאבקים פוליטיים לשסע כך אותנו. אסור לנו לתת במה לשיח קיצוני, ארסי ומפלג, שמשתק לנו את המחשבה וגורם לנו להתכחש לאחווה. אחים היינו בעבר, אחים אנו בהווה ואחים נהיה בעתיד, לנשק וגם לשלום. אסור לנו לתת לפוליטיקה להגדיר את הזהות שלנו. וגם אם החלוקה בין ימין ושמאל תמשיך להתקיים בינינו, אסור לנו לאפשר לה להיות גורם מפלג. המאבק המרכזי יצטרך להתקיים בין הכוחות המפלגים ובין הכוחות המאחים, בין הקיצונים ובין המתונים, מכל הסיעות וכל המגזרים.

ד. יהודית וישראלית – לאחר 27 שנים שבהן נדמה היה לנו שעלינו לבחור בין להיות 'יהודי' ובין להיות 'ישראלי', בין מדינה 'יהודית' ובין מדינה 'דמוקרטית' – המלחמה שמה קץ לסכיזופרניה הזהותית הזו. תושבי עוטף עזה נרצחו מפני שהיו יהודים לא פחות מאשר מפני שהיו ישראלים. הם נרצחו מפני שברצועת עזה מחנכים את הילדים שיהודים הם לא בני אדם ואין להם זכות קיום (וממילא יש להרוג את כל מי שתומך בהם ועובד איתם, גם אם הוא ערבי או תאילנדי). זו אנטישמיות לא פחות מאנטי־ישראליות. והמלחמה הזו מוכיחה, שאם רק היו יכולים, מחבלי חמאס היו הורגים כל יהודי בכל מקום בארץ.

לא צפוי גל של חזרה בתשובה בעקבות המלחמה הזו, אבל בהחלט צפוי לראות חיזוק של הסנטימנט היהודי בקרב כלל החברה, מה שיוביל, בתקווה, לריכוך המתחים סביב נושאי דת ומדינה. על מחיצה בכיכר דיזינגוף לא נשוב לריב במהרה.

ה. טכנולוגיה – פרסומת שעלתה ברדיו בשבועות שלפני המלחמה הציגה הורה שהתגאה שהבן שלו התקבל לקורס טיס, וכנגדו הורה אחר שהתגאה שהילד שלו התקבל למקום טוב יותר, ל-8200. פרסומת שכזו כבר לא יכולה להתקבל היום. המלחמה הוכיחה שאף אמצעי טכנולוגי, משוכלל ככל שיהיה, לא יוכל להחליף כוח חי"ר מקצועי וזמין שימנע השתלטות מחבלים על המרחב וייתן מענה מידי לפריצת הגבולות. אין בינה מלאכותית שתוכל להחליף רובה טיפש מול מחבל מסתער.

לאורך שנים טיפחה מדינת ישראל את עולם ההייטק, והדבר השפיע גם על הצבא, שביכר את היחידות הטכנולוגיות והחליש את מערך החי"ר. אך לא רק הצבא נחלש בעקבות כך אלא גם החברה. נוצרה חלוקת מעמדות בין יוצאי היחידות הטכנולוגיות ועובדי ההייטק, המרוכזים בתל אביב וסביבותיה וזוכים לקריירות נוצצות, לבין שאר האוכלוסייה, עמלת הכפיים, שמתגוררת לרוב בפריפריה. כעת, בעקבות המלחמה, התואר 'לוחם' שב וזכה בהילה הראויה לו. אנשים עממיים, כמו רחל מאופקים, הפכו לאייקון של גבורה. הדבר עתיד לשנות הן את המערך הצבאי והן את מבנה החברה האזרחית. הוכח שאם ברצוננו להיות אומת חפצת חיים עלינו להיות מופת לא רק בתחום ההייטק אלא גם מופת בסגולות האנושיות, בטוב הלב וביחסי האנוש הטובים.

ו. תפיסת הביטחון – צבא ההגנה לישראל, כשמו כן הוא, צבא שנועד להגן על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. אולם, תפיסת ההגנה התגלתה כמצויה בעוכרינו. חשבנו שעם עוד גדר ועוד חיישנים, עוד אמצעי טכנולוגיה ועוד מערכת ליירוט טילים, נוכל להמשיך לחיות לצד שונאינו הגדולים ביותר. לא הייתה פה רק הסתמכות על טכנולוגיה אלא גם תפיסה שהתרכזה בהתגוננות ובעוד התגוננות. שכחנו את הכלל שקובע שקו המגע לעולם ייפרץ, וחזקה שכל עוד מעֶבר לגבול חי מי שאינו רוצה בקיומך, יום אחד הוא יופיע אצלך בבית.

כיום הוכח שההגנה הטובה ביותר איננה נסיגה אלא נוכחות. לא השתבללות אלא התקפיות מתמדת. קשה להחזיק בכך לאורך זמן, אבל הסתבר שאין לנו פריבילגיה לנהוג אחרת. אף נסיגה ואף קו גבול לא יעניקו לנו ביטחון כל עוד לא יהיה שינוי תודעתי עמוק בצד השני. זה, ולא גדר גבוהה ומתוחכמת, המפתח לשלום. וכל עוד השלום מתמהמה, צריך להמשיך לנהוג בהתקפיות ובנוכחות. צה"ל, כמו גם הדרג המדיני והחברה הישראלית כולה, מכירים בכך היום והם יצטרכו להמשיך להפעיל את הגישה הזאת גם בימים שאחרי.

ז. גיוס לכול – גם במגזר החרדי חלו שינויים טקטוניים. הגל העצום של הסיוע וההתנדבות, באספקת אוכל וציוד לחיילים, בליווי וסיוע לפצועים, או במלאכת הקודש שזק"א עושים בכל אזורי האסון עדיין איננו תחליף לכוח צבאי לוחם או אפילו לכיתת כוננות יישובית. ישראל נמצאת במלחמת קיום על הבית, ובמלחמה הזו כולם צריכים לקחת חלק פעיל, כולל החברה החרדית. אחרת לא נתקיים כאן.

מרגש לראות כי ההכרה הזאת מחלחלת אל תוככי החברה החרדית. כמה אלפי בחורים חרדים כבר פנו לצה"ל בבקשה להתגייס, ורבים אחרים עדיין נמנעים מלעשות זאת בעקבות לחצים חברתיים. את הכוח המתעורר בתוך החברה החרדית צריך לעודד ולחזק. את חוק הגיוס, שמבקש לתת פטור לאלפי בחורי ישיבות מגיוס צבאי, כבר לא נוכל לקבל. החוזה בין המגזר החרדי והחברה הישראלית צריך להשתנות. אין ברירה אחרת.

ח. נשים – המושג 'בנות בצריח' כבר איננו סמל של שלום אלא גם מציאות של מלחמה. תפקוד הנשים במלחמה הוכיח את חשיבות נוכחותן בכל גזרות הלחימה – לא רק כתצפיתניות אלא גם כמובילות כיתת כוננות ולוחמות במערך השריון והחי"ר. אל הדיון המתנהל בצבא ובחברה סביב גיוס נשים ליחידות לוחמות, מגיעות כעת הנשים עם קבלות. לדבר זה תהיה השפעה בולטת על המשך מעורבותן בכל יחידות צה"ל.

 

הקביעה הבלתי משתנה

כל אלה הם רק מקצת השינויים שעוברים עלינו. ועוד לא הזכרנו את השינויים הדרמטיים בכלכלת ישראל, ביחסיה של ישראל עם מדינות העולם, במדד האנטישמיות העולמי, בתיאולוגיה הדתית, במעמד האקדמיה, ועוד. מה שברור הוא שאנו מצויים בלב רעידת אדמה בכל התחומים, רעידה אדמה שאיננה פחותה, וכנראה אף גדולה יותר מזו של מלחמת יום הכיפורים. כאמור, חלק מהשינויים נסקרים בגיליונות שלפניכם בהרחבה.

החלטנו לחלק את ההתייחסות לשינויים הללו לשני חלקים. הגיליון הקודם הוקדש לסוגיות של אמונה ורוח. הוא דן בשאלות תיאולוגיות, הלכתיות וחברתיות וגם הביא מונולוגים אישיים של אנשים שעברו שינוי כלשהו בתודעה, במחשבה או במעשה, מאז פרוץ המלחמה. אני תקווה שהצלחנו לשקף שם ולו במעט את התנודה הרוחנית העוברת על החברה הישראלית.

את הגיליון הנוכחי אנו מקדישים לשינויים העוברים על מבנה החברה הישראלית ועל השיח הפוליטי שבה. הוא מתייחס בין היתר לתזוזה שמתחוללת בימים אלה בחברה החרדית; במיצובן של הנשים בלב העשייה, בחזית ובעורף; בשיח המתהווה בציונות הדתית ביחס למלחמה; בתפיסה הפוליטית של השמאל, ועוד.

בעת הזו, כשהדברים נכתבים, צה"ל כבר מצוי בלב המתקפה על עזה. אבל במשך חמישה ימים החברה הישראלית חוותה על בשרה מהו גורלם של יהודים חסרי כוח צבאי גם בעת הזו, במדינת ישראל של שנת 2023. וכאן, למרבה הצער, התברר שדבר לא השתנה. פואמות וסיפורים מלפני מאה שנה על פרעות ופוגרומים החווירו לעומת מה שראינו בעינינו. הסתבר שיש עדיין רוע צרוף בעולם; שרוח הנאציזם עדיין שורה בקרב שונאינו הגדולים. ומכאן המסקנה המתבקשת: אין לנו מקלט בטוח אלא רק במדינה עצמאית עם צבא משלנו. ועם כל הביקורת המוצדקת עליו ועליה, אין מקום אחר בעולם שבו נוכל ונרצה לחיות.

זהו מקור הכוח האדיר שלנו. מסתבר שמה שאמרה גולדה מאיר לפני חמישים שנה נכון בדיוק באותה מידה גם כיום: למדינת ישראל יש נשק סודי, והוא לא האטום ולא חיל האוויר. זו ההכרה שאין לנו אופציה אחרת מלבד לחיות כאן. זוהי אמת נצחית, שלעומת כל התזוזות, השינויים והקשיים שעוברים עלינו כעת, תמיד תעמוד לצידנו. נאהב זאת או נשנא זאת, היא תמיד תהיה מוצבת שם, מובילה אותנו לניצחון.

___________________________________________________________________

הרב ד"ר עידו פכטר, עורך-אורח של הגיליון הנוכחי, עומד בראש תחום רבנים וקהילות בתנועת 'נאמני תורה ועבודה-קולך' ומייסד בית המדרש 'למעשה' להלכה ישראלית. מרצה וכותב