יחסו של השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר לאחר ולזר, יחד עם דרכי הפעולה שלו כחבר כנסת וכשר, חושפים אטימות, התעמרות ואלימות. כל אלו, יחד עם תפיסה מושרשת של עליונות יהודית, חוברות לכדי מה שמכונה כיום "עוצמה יהודית". תפיסה זו מנוגדת לערכים מרכזיים שהתורה מנסה להנחיל, ומעבירה אותנו שינוי חברתי עמוק.
וג'יטה
וג'יטה סומינל היה עובד סיעוד שהגיע לישראל מסרי-לנקה וטיפל במשך שנים במסירות באביו וכן באימו של השר לבטחון לאומי, איתמר בן גביר, ממש עד סמוך לפטירתם. וג'יטה מספר שבמהלך הזמן בו עבד אצל משפחת בן גביר הוא התבקש לעשות עבודות ניקיון בביתו של איתמר ולהשגיח על ילדיו, ללא תמורה נוספת.
כל מי שעובד זר טיפל בסבא או בסבתא שלו יודע כמה מסירות ואהבה נחוצים בעבודה כזאת. עובדי סיעוד נמצאים רוב שעות היום עם האנשים הכי קרובים אלינו – מקלחים ומטפלים, דואגים ואוהבים. זוהי אחת העבודות היחידות בהן אין יום ואין לילה ועל העובד להיות 24 שעות סביב צרכי המטופל. העובדים חוצים את הים ועובדים בעבודה קשה וסיזיפית, שאף ישראלי לא מעוניין בה, תוך ריחוק מהמשפחה ומהסביבה המוכרת כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדיהם ולמשפחתם.
בן גביר, בזמן השבעה על אביו, החתים את וג'יטה על מסמך בו נכתב שהעובד מוותר על כל זכויותיו והתשלומים המגיעים לו, ביניהם הפרשות המגיעות לו לצרכי הפנסיה. בית הדין לעבודה בשתי ערכאות קבע שהמסמך הזה חסר תוקף וחייב את בן גביר לשלם לעובד פיצויים. בן גביר לא נרתע מהתביעה ותבע בחזרה את העובד בטענה שהוא "נטש את אביו" ובכך הביא למותו. גם טענותיו של בן גביר בהקשר זה נדחו. "אני מטפל בהורים שלו ובילדים שלו כמו בילדים שלי ובסוף הוא מתייחס אלי כמו לכלב", ויג'טה סיפר בריאיון שערכו איתו. "אני לא יודע למה הוא התנהג אלי ככה. זה פגע בי מאוד".
באחד מהדיונים בבתי המשפט הגיע איתמר בן גביר, אז חבר כנסת, והפגין כנגד ההעמדה לדין של השוטר שירה באיאד. במהלך ההפגנה צעק בן גביר לעבר אימו של איאד: "לכי מכאן מחבלת!"
ניתן רק לדמיין את יחסי הכוחות בסיטואציה הזו – בן גביר הוא צבר ישראלי ווג'יטה הוא מהגר מארץ אחרת; בן גביר הוא עורך דין מנוסה ווג'יטה חסר ידע משפטי או השכלה אקדמית; בן גביר הוא חבר כנסת ווג'יטה הוא שוהה זמני בארץ זרה שאת שפתה הוא לא ממש יודע. לעובדה שבן גביר הוא חבר כנסת יש משמעות מיוחדת בסיפור הזה. במקביל לניהול המשפט ביניהם, הגיש בן גביר הצעת חוק שדרשה את ביטול החובה להפרשת פנסיה רק ביחס לעובדי סיעוד ורק ביחס לעובדים זרים, בטענה ש"אין לכך כל הצדקה חוקית ומוסרית". למותר לציין שאם החוק היה עובר היו עשויות להיות לו השלכות על חובותיו של בן גביר כלפי וג'יטה.
איאד
איאד היה צעיר ירושלמי עם צרכים מיוחדים שיצא לפני שלוש שנים מביתו בעיר העתיקה בירושלים, אבל מעולם לא שב. לאחר חקירת האירוע, הפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום כנגד שוטר שירה באיאד בגין עבירה של המתה בקלות דעת. באחד מהדיונים בבתי המשפט הגיע איתמר בן גביר, אז חבר כנסת, והפגין כנגד ההעמדה לדין של השוטר. במהלך ההפגנה צעק בן גביר לעבר אימו של איאד: "לכי מכאן מחבלת!".
בעקבות הביקורת הציבורית על המעשה הוא טען שלא ידע מי היא. תגובה שלא ברור האם היא מרגיעה או מטרידה פי כמה – חבר כנסת בישראל קורא לעבר אישה שהוא כלל לא מכיר "מחבלת" ומורה לה להסתלק מהרחוב הירושלמי, סתם כך בלא סיבה. הזיהוי האוטומטי הזה של כל ערבי כ"מחבל" הוא גם זה שהביא, בין היתר, למותו של איאד עצמו.
לפני כחודש זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את השוטר שירה באיאד, בטענה שעומד עבורו סייג ההגנה העצמית. כבר באותו הבוקר בו זוכה הנאשם הוא קיבל הודעה שיקודם ויצא לקורס מפקדים. בסמוך לכך, בן גביר, עכשיו כבר השר לביטחון לאומי, התקשר לברך את השוטר. במהלך השיחה, כשמאחוריו דגל המדינה וסמליה, בן גביר חזר להפגנה ההיא ובגאווה ציין כי הזיכוי הזה הוא "אושר גדול, שמחה גדולה" ואיחל ש"בעזרת ה' תתקדם כמה שיותר ותעלה במסלול של הקידום, שתצליח. זה בעיני מאוד מאוד חשוב וזה גם מסר".
ישנו קו מחבר בין אמונה בעליונות יהודית, לבין אטימות לכאבה של אם שאיבדה את בנה, או התעמרות בעובד הזר שטיפל במסירות בהוריך.
ה"מסר" שהיה מתבקש הוא שהשר האמון על פעילות המשטרה ירצה לחדד את נהלי הפתיחה באש ואת היחס של המשטרה לבעלי מוגבלויות, כפי שציינה גם השופטת שהיא מקווה שיקרה, כחלק מפסק הדין. אבל זה בעולם אחר. בעולם שלנו לא שמענו דבר וחצי דבר על "טעות מצערת" אלא רק על שמחה גדולה, ובמקום חידוד נהלים, השוטר יהפוך למפקד תוך תקווה ש"יתקדם כמה שיותר מהר".
אסטרטגיית פעולה
השר בן גביר הוא עורך דין וככזה הוא יודע לעשות שימוש בכלים ובשפה המשפטית באופן הטוב ביותר. כך הוא השתמש בידע משפטי ובכוח פרלמנטרי כדי להטיל אימה ולנסות לנצל את העובד שטיפל בהוריו. בדיונים השונים בכנסת הוא יודע לעשות שימוש בערכי חופש הביטוי, במטרה להעביר חוקים שבעיני רבים נועדו למעשה לפגוע בדמוקרטיה. כעורך דין, הוא הגן על חשודים בטרור יהודי ונאם כנגד מעצרים מנהליים, אך כעת במסגרת הצעת חוק חדשה הוא מבקש להסמיך את עצמו לאשר מעצרים מנהליים. זאת כשהמטרה המוצהרת היא טיפול בפשיעה של אזרחי ישראל הערבים. רטוריקה אחת ביחס ליהודים ושנייה ביחס לערבים.
היחס הכפול הזה ליהודים ולערבים הוא גם הסיבה שבתקופה שלו שיעור הנרצחים בחברה הערבית הגיע לממדים מבהילים שלא נראו כמוהם בישראל. לפני מספר חודשים בשיא גל הפשיעה והרצח בחברה הערבית, ראש האגף לסיכול פשיעה בחברה הערבית במשטרה התפטר בטענה שהאגף נותר ללא יכולת להשפיע על הנעשה בשטח. הוא גם סיפר שבן גביר עצמו מעולם לא הגיע לבקר באגף. נראה שדמם של האזרחים הערבים שנרצחים על בסיס יומיומי כמעט, לא נמצא בראש מעייניו של השר לביטחון לאומי.
כלל הסיפורים הללו אולי נראים שונים זה מזה, אבל הם קרובים אחד לשני הרבה יותר מכפי שהורגלנו לחשוב. דמותו של בן גביר משלבת בתוכה שני אלמנטים משלימים – אידיאולוגיה דתית הדוגלת בעליונות יהודית יחד עם מה שנראה כפרקטיקה בריונית, לעגנית ואלימה. ישנו קו מחבר בין אמונה בעליונות יהודית, לבין אטימות לכאבה של אם שאיבדה את בנה, או התעמרות בעובד הזר שטיפל במסירות בהוריך. שני האלמנטים הללו מזינים אחד את השני, והם אלו שמייצרים את תפיסת העולם ואת אסטרטגית הפעולה של מה שמכונה "עוצמה יהודית".
מה "יהודי" בעוצמה היהודית?
בתורה חוזר מספר רב של פעמים, בווריאציות שונות, האיסור על ניצולו של הגר והזר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". זהו גם אחד האיסורים הנפוצים ביותר בתורה, ולא בכדי. הרש"ר הירש על הפסוק מלמד שהחברה במדינה היהודית צריכה להיות מושתתת על שני עקרונות – השוויון הגמור בפני החוק והאהבה והחסד כלפי כל הזקוקים לעזרה. בהמשך לכך הוא כותב כי: " האופן בו מתייחסת מדינה אל הזרים הדרים בתחומה, הוא תמיד קנה–מידה מדויק למידת הצדק והאנושיות השוררת באותה מדינה". הרש"ר הירש מלמד שיהדותה של המדינה נמדדת דווקא במקומות בהם היא בוחרת שלא להפעיל את כוחה אלא לנקוט בדרכי שוויון, אהבה וחסד כלפי כל הדרים בתחומה.
הניגוד הבולט בין דבריו של הרש"ר הירש לבין אסטרטגיית הפעולה של בן גביר מחזירה אותי לסלוגן הבחירות של עוצמה יהודית בהן התנוססה תמונתו של בן גביר ולצידה השאלה "מי כאן בעלי הבית?". השאלה הזאת היא רטורית כמובן והתשובה אליה היא ככל הנראה: "אני" או "אנחנו", במקרה בו אתה משתייך לאוכלוסיית הרוב היהודית (והימנית? והדתית?) בישראל.
תפיסת העולם של "בעל הבית" היא הופכית לתפיסה של התורה. הקדושה של ארץ ישראל בתורה נובעת דווקא מכך שנאסר עלינו להיות בעלי הבית עליה
אך כידוע תפיסת העולם של "בעל הבית" היא הופכית לתפיסה של התורה. הקדושה של ארץ ישראל בתורה נובעת דווקא מכך שנאסר עלינו להיות בעלי הבית עליה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הבעלות של א-לוהים על הארץ מייצרת מרחב בו על עם ישראל לזכור כי הוא גר בארצו. תחושת הגרות בארץ היא זו שאמורה לייצר אהבה לגר ואחריות כלפיו, דווקא בגלל ההזדהות עם מצבו ובשל זיכרון הגרות הקולקטיבי של העם היהודי: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
כך, הדימוי של "בעל הבית" מנוגד לערכים שהתורה מנסה להנחיל. אך גם ביחס לדימוי זה ניתן לדבר על מודלים שונים. בניגוד לדימוי של בעל בית כמי שיש לו חובה להכניס אורחים ולדאוג לצרכיהם, החודשים האחרונים מספקים לנו הצצה נדירה לדמותו של בעל הבית כפי שנראה שבן גביר מעלה בדמיונו. להיות בעל הבית מקנה כנראה לדידו של בן גביר את הסמכות לנצל ולהכפיף את מי שחלש, תוך שימוש באלימות, ניצול, אפליה והתעמרות ביחס למי שסומן כ"אורח". הפוליטיקה הזאת היא תיאולוגיה הופכית לרעיון של הכנסת האורחים, תיאולוגיה בה נותרת רק "עוצמה" בלבד – או שאתה האדון או שאתה העבד. אין באמצע.
השר איתמר בן גביר קיבל כוח רב בממשלה הנוכחית בזכות קולותיהם של בני הציונית דתית. המשפחה שלנו, החברים שלנו, הרבנים שלנו, הם שהכניסו אותו לכנסת ונתנו לו "עוצמה" חסרת תקדים. ממצב בו בן גביר, יחד עם תלמידי הרב כהנא, היו מוקצים מחמת מיאוס בציונות הדתית, הם הפכו בשנים האחרונות ל"בלוק טכני" ומשם נכנסו במהרה להיות בשר מבשרה של הציונית דתית.
צריך להיות כנים – בן גביר לא סתם הצליח להיכנס בדלת הראשית של הציונות הדתית, קדם לכך שינוי תשתיתי עמוק בתפיסת העולם שלה. הציונות הדתית, זאת שתמיד היתה ידועה בתפיסה החברתית שלה, הזניחה בשנים האחרונות את העיסוק בקולם של הגר, היתום והאלמנה; בנוסף גבר העיסוק בפרספקטיבה הלאומית לבדה תוך זניחה של מרכיבים אנושיים והומניסטים שהיו תמיד חלק מתפיסת עולמה; גם ההתיישבות בארץ הפכה לערך עליון בשמו יש המתירים לעצמם לפגוע בחפים מפשע ולהשחית את רכושם.
מגמות אלו הופכות אט-אט את החברה שלנו לחברה שמבדילה בין דם לדם, חברה שלא "מתרגשת" מאזרחים ערבים שנרצחים ברחובות, מעובדים זרים שמנוצלים ומאימהות שאיבדו את יקיריהן בגלל "טעות מצערת". הדיוקן של בן גביר כפי שהוא נשקף אלינו בחודשים האחרונים הוא תמרור אזהרה. אם לא נקיא את תלמידי הרב כהנא מקרבנו, על האמונות ואסטרטגיות הפעולה שלהם, מדמותם תלך ותשתקף אלינו דמותנו שלנו.
______________________________________________________________________________
*אריאל שורץ הוא עורך דין, עובד סוציאלי ופעיל חברתי. חבר בהנהגת ארגון "מעגלי צדק".
