השעה אחת וחצי בלילה. אני יושבת על המחשב, כותבת ומחכה. בן הזוג שלי אמר שבסביבות שלוש בלילה הוא יגיע הביתה לכמה שעות של הפוגה לפני שהוא חוזר אל זירת הלחימה. הוא ביקש שאשאיר לו מפתח אבל אני כמובן לא ישנה.
עברו שבועיים מאותו רגע איום של שבת בבוקר שבו מציאות חיינו השתנתה לבלי היכר. שבועיים מאותו בוקר בו הוא קיבל צו שמונה ועלה על מדים. שבועיים מאז שחיבקנו אותו לשלום וביקשנו שישמור על עצמו ויחזור במהרה. שבועיים שמרגישים כמו עשור לפחות.
ואני הערב ממלאת את התפקיד הקלאסי של רעיה בשעת מלחמה. זו שמחכה שבעלה ישוב.
השעה אחת וחצי בלילה, אני יושבת על המחשב וכותבת. כבר שבועיים אני לא ישנה. החרדה לילדים שישנים עכשיו לידי מאיימת לעטוף את כולי.
איך אפשר להירדם כשכל הגבולות נפרצו? איך אפשר להירדם כשאני יודעת, שאני היחידה שאעמוד בין מחבלים לבין הילדים שלי אם חס וחלילה הם יגיעו? איך אפשר לישון אחרי כל סיפורי הזוועה ששמענו? הצבא לא הגיע, המשטרה לא היתה. נשארנו רק אני וידית דלת הממד להגן בשעת סכנה.
ביום השלישי ללחימה התחלתי לארוז תיק לבריחה מהירה בעת הצורך. אני לא גרה ליד הגבול, לא בדרום ולא בצפון. סתם עיר תמימה במרכז הארץ, ובכל זאת ארזתי תיק. הכנסתי פנימה מים ואוכל, מטענים ניידים, פנס לשעת חירום, אולר להגנה עצמית, דרכונים וקצת כסף. התיק הזה כל הזמן לידי, כבר שבועיים, מוכן ליתר ביטחון.
גם עכשיו הוא ניצב לו בפינת החדר. תיק תמים לכאורה, דומה לתיקי טיולים שנארזו בבית הזה כבר מאות פעמים. אבל הוא מגניב אלי מבט מידי פעם ומזכיר לי, שהוא שכבת ההגנה שלי. והילדים, הם סומכים על שנינו שנשמור עליהם בעת צרה. החרדה השתלטה על כל פינה בגוף שלי אחרי השבת ההיא. ואני מרגישה שאני צריכה להיות ערוכה לכל מצב.
ואני לא היחידה. יש לי חברה אחת שישנה בממד עם סכין מתחת לכרית. חברה נוספת נקלעה לקרב יריות עם ילדים בתוך האוטו. חברה אחרת טיל נחת לה מאחורי הבית, ויש עוד אחת שלא מצליחה לישון לפני שהיא ממלאת את הגוף באלכוהול. וכולן, אימהות.
כולן נמצאות לבד בבית עם הילדים כשבני הזוג בחזית. כולן נקראו לדגל כדי לשמור על המולדת והבית בשעת המלחמה. אבל בעוד החיילים נמצאים יחד בשטחי הכינוס והבסיסים. ויש להם הופעות לשיפור מצב הרוח ותרומות של אוכל ופתקי "תודה שאתם שומרים עלינו" שמחממים את ליבם, בחזית האימהות, כל אחת מאיתנו נמצאת לבדה. בודדה עם החרדות שלה. ספונה בתוך הפלאפון הנייד עם הזוועות שמתחוללות בו. וכל הזמן אנחנו נדרשות להחזיק שתי חזיתות. מול החוץ ומול הפנים. מול העולם ומול הילדים.
להמשיך לעבוד, להתנדב, לשמור ולפעול כעורף חזק בשעת מלחמה, ובו זמנית גם לנסות להגן ולשמור מכל משמר על הילדים מכל מה שמתחולל ברשת, לדאוג לשגרת לימודים, לאוכל מזין, לקריאת ספרים וללבוש ארשת פנים שמחה גם כשבפנים הלב מרוסק לאלפי רסיסים. העיקר להצליח לחזק את הילדים ואת עצמנו בתוך הכאוס ששורר מסביב. זו חזית לא מתגמלת. זו חזית בודדה. וגם היא, עכשיו, יותר מתמיד, חזית של מלחמה – חזית האימהות.
אבל האימהות הזו היא גם כוח, כוח בלתי יאמן של חיים. בזכות הילדים אני צריכה לקום בבוקר, לפעול ללא הפסקה. החרדה העמוקה נובעת מהאהבה העצומה שבוערת בנפש, אהבה מרפאת שיש לה כוח להעיר את הגוף ואת המדינה כולה.
רפ"ק שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות של מג"ב דרום, אם לעשרה ילדים, יצאה אל התופת ברעים ופעלה תחת אש כבדה. היא אמרה "אני לא יודעת אם זה קשור לכך שאני אמא לעשרה ילדים, אבל ידעתי דבר אחד, אני והלוחמים שלצידי מחזירים כמה שיותר ילדים לאימהות שמחכות להם בבית".
כשרחל אדרי מאופקים טיפלה במחבלים שלקחו אותה כבת ערובה בביתה ודאגה להם לאוכל, אחד המחבלים אמר לה "את מזכירה לי את אמא שלי". גם היא, השתמשה בכוח העצום שלה כאמא כדי לנצח את המחבלים שאיימו עליה.
ובשעות הלילה, נפגשות בקבוצת מאמאצחיק בפייסבוק אלפי אימהות שלא מצליחות לישון. וככה, דרך ההודעות הכתובות מצליחות להעניק כוח אחת לשנייה.
האימהות היא חזית מאתגרת ומורכבת במלחמה הזו, אבל האימהות היא גם הנשק הסודי שלנו, כוח העל שאיתו ננצח. ולכן, אימהות נדרשות להיות בכל הצמתים החשובים של קבלת ההחלטות. הדעה שלהן. האופן שבו הן חושבות קריטי עבורנו כפרטים וכחברה. גברים בלבד לא יכולים לנהל את המערכה הזו.
אני לא רק אמא שמחכה בבית לבן הזוג שלה. אני לוחמת אימהות. אנחנו לוחמות להמשיך את החיים בזכות כוחות החיות שטמונים בנו עמוק פנימה. ובזכותם, ננצח.
*אילה דקל היא אמא, סופרת ואשת רוח, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה
