מזמור לאזור / ד"ר חגית הכהן וולף

 

תוצאות הבחירות הארציות האחרונות לכנסת עוררו תגובות קשות של ״המחנה המפסיד״, חלקן קיצוניות. קולות אלה מוכרים היטב בעשורים האחרונים לירושלמים שבינינו, קולות יאוש ודכאון מירידתה של העיר בסולם הסוציו־אקונומי, בריחת צעירים ומשפחות צעירות וקונפליקטים בין-מגזריים כדרכו של עולם. קולות שליליים אלה נשמעים ומהדהדים גם מחוץ לעיר, בעוד קולות חיוביים מלאי חיוניות ומרץ, נשמעים בעיקר בתוך העיר עצמה. ברצוני להציע מספר כיוונים ועקרונות כלליים למחשבה ולעשייה, שלא על פי סדר חשיבות, המהווים חלק ממה שניתן להציע ללמידה ולהפקת לקחים מהמתרחש בירושלים, לטוב ולמוטב.

 

לפני כמעט יובל שנים הועלתה בתוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" פרודיה על פסטיבלי הזמר בסגנונות מזרחי, חסידי וילדים, הזכורה עד היום בזכות המשפט :"ורק ירושלים, אפס שתיים". כמו כל פרודיה, גם כאן טמון גרעין של כאב שמקורו מבט על ירושלים כעיר ייחודית, "אחרת", שונה מערים אחרות בישראל (וגם בעולם). ייחודה של ירושלים, בעיני המתבוננים מימי קדם ועד ימינו נע על הרצף בין החיובי והטוב – "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב"; "קִרְיָה יְפֵהפִיָה מָשׂוֹשׂ לְעָרַיִךְ"; "זו חמדת הערים, ירושלים של זהב, עד סוף כל הדורות"; לבין השלילי והקשה – "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים"; "הדבר אמנם כך הוא, שלא כל בני־האדם הם חזקים למדי בשביל לשאת את החיים בירושלים… העיר הקדושה עושה אותם קשי־יום או מטורפים"; "כשאהרהר בך בעתיד, לא בהנאה יהיה הדבר. המשקעים האפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר אנושיות, חוסר סובלנות וזוהמה, רובצות בסמטאות המצחינות. …" "סמרטוטים, אומללות, עוני ולכלוך בכל מקום…מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – "'בקשיש" נצחי. המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים… ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה".

לטענת רבים, ירושלים אולי שונה היום מערים אחרות במדינה אולם היא מקדימה את הצפוי ליישובים אחרים בכמה שנים, לא יותר.

דוד בן גוריון עמד על מורכבות וכפילות פנים זאת במסה על ירושלים. לדבריו – "אם יש לעם ולארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ–ישראל ושל העם היהודי" וכמה משפטים לאחר מכן – "דויד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ… צה“ל גאל את ירושלים העתיקה ופתח את שעריה, אבל לא שינה מציאותה וחווייתה האנושית של העיר וסביבותיה. יש רק דרך אחת להבטיח למעשה ולנצח נצחים את יהודיותה וישראליותה של ירושלים הגדולה והשלמה – לא על ידי הרחקת התושבים הלא–יהודים אלא ע”י הבאת אלפים ורבבות משפחות יהודיות. רק מפעל התיישבות בתוך העיר העתיקה וסביבותיה יחזיר לעולמים את ירושלים לעם שיצר בעיר זו ערכים בני אלמוות ועשה עיר זו למשוש תבל גם בחורבנה ודלותה ויגדיל שמה וכבודה מתוך הפרחתה והעלאתה למרכז רוחני ומדעי, מהגדולים והחשובים בעולמנו המתחדש והמתעלה, ותתקיים אולי בימינו הנבואה: מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים."

חזונו של בן גוריון התקיים, לפחות חלקית, וכיום ירושלים בירת ישראל היא העיר הגדולה ביותר במדינה, מטרופולין המונה קרוב למליון תושבים במגוון אנושי שאין דומה לו, כשני שלישים יהודים וכשליש ערבים. אולם, במבט על האוכלוסייה היהודית של העיר, אופייה הנוכחי שונה וייחודי מבחינה דמוגרפית, בהשוואה לערים מרכזיות אחרות בארץ, כפי שניתן לראות מנתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות. בעוד שהאוכלוסיה החרדית מנתה בשנת 2018 כ10% מן המגזר היהודי בישראל, לצד 24% דתיים ו66% חילונים, כאשר בחיפה מנתה האוכלוסיה החרדית 4% מן המגזר היהודי ובתל אביב אחוז אחד בלבד, בירושלים מנו התושבים בני המגזר החרדי 36% מתושבי העיר היהודים,  לצד 34% דתיים ו33% חילונים. 

תמונת מצב זאת באה כמובן לידי ביטוי יומיומי בעיר בכל היבט שהוא. תוצאות הבחירות הארציות האחרונות לכנסת עוררו תגובות קשות של "המחנה המפסיד", חלקן קיצוניות ("הכל אבוד", "נשאר רק לרדת מהארץ",  "איראן זה כאן" וכיו"ב). קולות אלה מוכרים היטב בעשורים האחרונים לירושלמים שבינינו – קולות יאוש ודכאון מירידתה של העיר בסולם הסוציו-אקונומי ודירוגה בדרגת 2 מתוך 10, בריחת צעירים ומשפחות צעירות מהעיר, יוקר דיור וקונפליקטים בין-מגזריים חדשות לבקרים (רשימה חלקית בהחלט). כדרכו של עולם, קולות שליליים אלה נשמעים ומהדהדים גם מחוץ לעיר, בעוד קולות חיוביים מלאי חיוניות ומרץ, נשמעים בעיקר בתוך העיר עצמה, בשכונות ובמקומות העבודה. יתר על כן, לטענת רבים, ירושלים אולי שונה היום מערים אחרות במדינה אולם היא מקדימה את הצפוי ליישובים אחרים בכמה שנים, לא יותר. 

ניתן למשל לראות רוח דברים זאת בפוסט שפרסם בפייסבוק (24.11.22) עמית פוני, אחד הפעילים בחברה האזרחית הירושלמית, אשר נפתח במילים הבאות: "ברוכים הבאים לירושלים. בוקר טוב לתושבי מדינת ישראל ובמיוחד לתושבי מדינת תל אביב. תוצאות הבחירות המסתמנות הופכות אתכם לירושלמים בפועל. מוזמנים לחוות את החוויה שלנו ב-30 השנים האחרונות (פלוס-מינוס). .. כנסת ישראל הופכת להיות מועצת העיר ירושלים… אז איך חיים ככה?" 

האם אכן ניתן ללמוד וליישם תובנות לכלל המדינה ממה שקורה בירושלים בשנים האחרונות? ברצוני להציע מספר כיוונים ועקרונות כלליים למחשבה ולעשייה, שלא על פי סדר חשיבות, המהווים חלק ממה שניתן להציע ללמידה ולהפקת לקחים מהמתרחש בירושלים, לטוב ולמוטב. הנסיון העשיר של ירושלים, האינטראקציה בין העירייה, המינהלים הקהילתיים, החברה האזרחית, הקהילות ותושבי העיר והנסיונות לחיות בעיר מגוונת אוכלוסיות ומגזרים, המורגלת והמתורגלת בהתמודדות  עם האתגרים הרבים, יכולים להוות השראה וגם לתת תובנות מה כדאי לעשות ומה לא. חשוב לציין שחלק מהעקרונות המוצעים יושמו בירושלים בשנים האחרונות וחלקם הועלו בפורומים שונים, כמומלצים לתהליך שינוי רצוי. מובן שיש להרחיב ולהעמיק בכל אחת מהנקודות, מכיון שהן טומנות מורכבויות שונות, ובקוצר היריעה כאן, נעלה את הדברים ברמת הכותרות בלבד.  

הנסיון העשיר של ירושלים, האינטראקציה בין העירייה, המינהלים הקהילתיים, החברה האזרחית, הקהילות ותושבי העיר והנסיונות לחיות בעיר מגוונת אוכלוסיות ומגזרים, המורגלת והמתורגלת בהתמודדות  עם האתגרים הרבים, יכולים להוות השראה וגם לתת תובנות מה כדאי לעשות ומה לא.

נרטיב חיובי – יאוש ודכאון אינם מהווים תוכנית עבודה מוצלחת במיוחד. לכל הטוענים ש"ירושלים היא "עיר בלתי אפשרית" / "קשוחה"  / "אבודה" / "מסוכנת" / "אי אפשר לחיות בה" וכו', ניתן להזכיר שקולות כאלה רווחים בעולם (וגם בארץ) ביחס למדינה כולה. חיוני לבנות ולטפח נרטיב של "חיים משותפים", "מגוון אנושי" ו"איכות חיים", שיחליף את הנרטיב של מאבקים אינסופיים בין מגזרים תוך-יהודיים, בין יהודים וערבים וכו'. כמובן ששינוי הנרטיב הוא בסיס וחלק קטן בלבד מהשינוי הנצרך אבל אי אפשר בלעדיו. הוא הנותן רוח במפרשי העשייה.

קהילתיות – קהילתיות היא מפתח לתחושת שייכות ולתחושת משמעות, ומהווה בסיס ליזמות מקומית ולחיי תרבות ופנאי במרחב הציבורי. ירושלים היא דוגמה לעיר גדולה שבה תחושת השייכות של תושבים היא לקהילות החיים שלהם ולשכונות שבהן הם מתגוררים, מעבר, או לפעמים במקום, תחושת השייכות לעיר. הקהילות הן לא רק גאוגרפיות אלא גם של תחומי עניין ואידיאולוגיה משותפת (למשל, קהילות של אקטיביסטים, קהילות של קיימות וסביבה, קהילות בעלי הכלבים הנבנות בגינות הכלבים ברחבי העיר ועוד). ניתן ללמוד מירושלים על הקמת קהילות שיתופיות שהרימו פרויקטים משמעותיים בעיר (כגון פאבים קהילתיים, קואופרטיבי מזון, גמ"חים ועוד). 

שינוי תפיסות על כללי המשחק – מעבר ממאבק על משאבים מצומצמים שבהם כללי המשחק הפוליטיים מבוססים על דומיננטיות של "משחק סכום אפס" (שבו הרווח של משתתף אחד בא על חשבונם של משתתפים אחרים, כלומר קיים ניגוד אינטרסים מוחלט בין כל הצדדים) לתפיסה של משחקי שיווי משקל שבהם עשויים השחקנים להרוויח דווקא אם ישתפו פעולה ביניהם, ויפסיד מי שלא ישתף פעולה. כאן, רק מי שהכח בידם (המחזיקים במשאבים מכל סוג שהוא) יכולים להוביל תהליך כזה של שינוי תפיסות, והאחריות מוטלת עליהם. 

שותפויות יצירתיות – ייחודה של ירושלים מתבטא בכריתת בריתות ושותפויות יצירתיות ובלתי מקובלות בהשוואה למקומות אחרים בארץ. בעוד שבערים גדולות אחרות ברור מאליו שיש קו מפריד בין חרדים-דתיים לחילונים-מסורתיים, בירושלים ניתן למצוא שותפויות ושיתופי פעולה בנושאים רבים, בהם מעורבים ביחד דתיים מסורתיים, חרדים וחילונים, במאבקים על משאבים, ביצירת נקודות מפגש ובילוי, באירועי תרבות ועוד. המאחד או המפריד הוא לא מדד הדתיות אלא מידת הנכונות לחיות במקום הטרוגני, לא להישאר בבועה בה כולם דומים זה לזה, סובלנות למגוון אורחות חיים וראיית הטוב המשותף. 

שוויוניות – אי אפשר להגזים בחשיבותו של עקרון השוויון בהתייחס לחלוקת המשאבים. עקרון זה בא לידי ביטוי בהקצאות שטחים ומבנים, בתקציבי חינוך, תרבות ופעילות קהילתית, ביצירת פרויקטים ומיזמים, ביסוס עוגנים כלכליים וחברתיים, בתמיכות בעמותות, בתשתיות פיזיות ובכל היבט והיבט בחיי היומיום של התושבים. אי שקיפות המביאה לתחושות אפליה ואי שוויון בחלוקת המשאבים הם מתכון בטוח להרעלת האווירה ולהתבצרות בעמדות, המונעת דיאלוג ופתרון בעיות. 

תכנון מערכתי – כדי לאפשר את מימושו של ערך השוויון בין מגוון המגזרים והקהילות, חיוני לבצע תכנון כולל המבוסס מיפוי עדכני. המיפוי והתכנון המלווים בשקיפות מול התושבים יהיו בסיס ליכולת לתת מענה לכל קהילה, חברה ושכונה ולצמצום קונפליקטים ותחושות קיפוח. כפי שנחוץ ליישם התאמה תרבותית של פעילויות ואירועים קהילתיים לאוכלוסיות שונות, כך נדרשת התאמה תרבותית של צרכי הדיור לפי מאפייני הציבור ושל צרכי יומיום אחרים. 

האצלת סמכויות – בערים גדולות מוגבלת למדי היכולת להגיע לקהילות ולתושבים, לאסוף מידע על הצרכים השונים ולטפל מבעוד מועד בבעיות מתפתחות. בירושלים אחד הפתרונות לכך הוא המינהלים הקהילתיים, האמורים לתווך בין העירייה לבין התושבים בשכונות העיר, שחלקן גדולות יותר מערים בינוניות בישראל. הפוטנציאל של מודל המינהלים הקהילתיים, כמסייע בהתמודדות עם אתגרים בין קהילתיים ובין מגזריים הוא גדול, אולם לשם כך יש צורך בהתאמות ובתיקונים של  המודל הקיים. 

חיוני לבנות ולטפח נרטיב של "חיים משותפים", "מגוון אנושי" ו"איכות חיים", שיחליף את הנרטיב של מאבקים אינסופיים בין מגזרים.

הפרדה בין אוכלוסיות – מודלים של חלוקה לרבעים, לקנטונים וכו' מועלים מפעם לפעם בשיח הציבורי כפתרון להפרדה בין מגזרים בעלי אורחות חיים שונות, באופן שיאפשר אוטונומיה לכל אחד מהם בלי לכפות את אורח חייו על מגזרים אחרים. בירושלים יש שכונות בעלות אופי מובהק (רובן שכונות חרדיות, ומיעוטן חילוניות) ושכונות "מעורבות" המציבות אתגרים רבים לעיר ולמנהיגיה. האפשרות להכניס הפרדה מלאה בין האוכלוסיות בעייתית מבחינה משפטית ויש רבים המתנגדים לה גם מסיבות אידיאולוגיות. רעיונות של הקמת "אוטונומיות" והפרדת אוכלוסיות במדינה כולה מועלים מפעם לפעם אולם גודלה הקטן של ישראל מציב קשיים ליישומם. יתכן שבתכנון של שכונות וישובים חדשים (ואולי גם בפרויקטים של התחדשות עירונית) יש לקדם בנייה של מקבצי דיור מספיק גדולים שיקנו תחושה של "הומוגניות", גם אם יהיו סמוכים למקבצים אחרים, שונים מהם.

מניעה במקום טיפול – קשה עד בלתי אפשרי לנהל קונפליקטים ולהגיע לפתרון מוצלח שלהם לאחר שהם מסלימים ומקצינים. למרבה הצער, קונפליקטים מקבלים רוח גבית מגורמים המבקשים לגרוף מהם הון פוליטי. שיתוף פעולה והידברות בין ראשי קהילות ומנהיגים מקומיים עשויים למנוע הסלמה של קונפליקטים בין מגזרים ובירושלים יש דוגמאות רבות לכך. מטבע הדברים פעולות המניעה נעשות מאחורי הקלעים והעוסקים בהן אינם זוכים לתהילה כמו מבעירי הבעירות. זוהי עבודת קודש במלוא מובן המילה. 

אחריות מגזרית – יש להטיל את האחריות לטיפול בגורמים קיצוניים בכל מגזר שהוא על ההנהגה של המגזר ולא לאפשר השתמטות מאחריות זאת. 

שימוש מושכל בתקשורת – התקשורת מסייעת למאבקים חברתיים ומשמשת כלי רב עוצמה בהצלחות של ארגונים ופעילים החברה האזרחית לשנות ולפעול למען הציבור והחברה. עם זאת, הנסיון מראה ששימוש מסיבי וחסר הבחנה בתקשורת עלול להקצין קונפליקטים, להעלות את כולם "על עצים" מהם יתקשו לרדת ובכך להפוך חיכוכים קטנים לבעיות גדולות. לפיכך יש לעשות שימוש מדוד, מתוזמן ומושכל ביתרונותיה של התקשורת ולהיזהר ממצבים בהם היא מביאה להסלמה ולמצבי אין מוצא.  

אכיפה במרחב הציבורי – אחת התופעות הבעייתיות שקיימת בירושלים מזה שנים רבות, ובשנים האחרונות מתרחבת ליישובים אחרים, היא נסיונות השתלטות על המרחב הציבורי והפרה בוטה של חוקי תכנון ובנייה. הנסיון מלמד שאכיפה נוקשה וברורה ונקיטת יד תקיפה כנגד עבירות אלה הכרחית לתחושת בטחון של תושבים, ואילו היעדרה פוגע בסופו של דבר בכל המגזרים.  

ירושלים היא דוגמה לעיר גדולה שבה תחושת השייכות של תושבים היא לקהילות החיים שלהם ולשכונות שבהן הם מתגוררים, מעבר, או לפעמים במקום, תחושת השייכות לעיר.

ירושלים היתה מושא לשירים רבים שכתב המשורר יהודה עמיחי באהבה רבה לעיר, יחד עם דברים נוקבים על אופייה ה"קשוח" – 

הַדְּמָעוֹת כָּאן אֵינָן מְרַכְּכוֹת 

אֶת הָעֵינַיִם. הֵן רַק מְלַטְּשׁוֹת

וּמַבְרִיקוֹת אֶת קְשִׁי הַפָּנִים, כְּמוֹ סֶלַע.

נִסְיוֹנוֹת הַהִתְאַבְּדוּת שֶׁל יְרוּשָלַיִם,

הִיא נִסְּתָה שׁוּב בְּתִשְׁעָה בְּאָב,

הִיא נִסְּתָה בְּאָדֹם וּבְאֵשׁ,

וּבְהֶרֶס אִטִּי שֶׁל אָבָק לָבָן

עִם רוּחוֹת. לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחַ;

אַךְ הִיא תְּנַסֶּה שׁוּב וָשׁוּב.

בשירו "אהבת הארץ" הוא מציע את רעיון "ארץ החבילה": 

"וְהָאָרֶץ מְחֻלֶּקֶת לִמְחוֹזוֹת הַזִּכָּרוֹן וּגְלִילֵי הַתִּקְוָה,

וְתוֹשְׁבֵיהֶם מִתְעַרְבְּבִים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה…

וְהָאָרֶץ אֶרֶץ חֲבִילָה: 

וְהִיא קְשׁוּרָה הֵיטֵב וְהַכֹּל בָּהּ, 

וְהִיא קְשׁוּרָה חָזָק וְהַחוּטִים לִפְעָמִים מַכְאִיבִים.
וְהָאָרֶץ קְטַנָּה מְאוֹד,

וַאֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אוֹתָהּ בְּתוֹכִי,

סַחַף הַקַּרְקַע סוֹחֵף גַּם אֶת מְנוּחָתִי

וּמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת תָּמִיד בְּתוֹדַעְתִּי.

וְלָכֵן אֲנִי יָכוֹל לָחוּשׁ אוֹתָהּ כֻּלָּהּ

בַּעֲצִימַת עַיִן: יָם עֵמֶק הַר״

 

אכן, כדברי המשורר, הארץ קטנה מאד, קשורה היטב, והחוטים לפעמים מכאיבים. מירושלים, עתירת ההיסטוריה והנסיון, יכולים החוטים לצאת ולהימתח ולהפוך מ"קריה למלך רב" ל"משוש לכל הארץ". 

________________________________________________________________________

*ד"ר חגית הכהן וולף היא פסיכולוגית חברתית ארגונית, מנכ"לית מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי. יו"ר מינהל קהילתי רמות אלון בירושלים עד לאחרונה.