לצד המהפכה המשפטית והרפורמה במערכת המשפט הכללית, מתקדמת מהפכה משפטית נוספת – הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. באמצעות שימוש בערכים של רב תרבותיות, ורטוריקה של פלורליזם משפטי, היא צפויה להרחיב את סמכויותיה של מערכת משפט אנטי ליברלית, שמפלה נשים ומיעוטים בתוכה ומחוץ לה. הרחבת הסמכויות עלולה להגביר ניכור וקיטוב, לחזק מנגנוני כפיה והשתקה, ואף להפוך את הציות לדין הדתי למרכיב זהותי מרכזי בתפיסת הנאמנות למדינה עבור חלקים נרחבים מן הציבור הישראלי.
אחד ממאפייניה הבולטים של ההיסטוריה המודרנית של העם היהודי – המאבק התרבותי בין יהדות ליברלית־חילונית לבין יהדות מסורתית־דתית, הוא מאפיין מרכזי גם בעיצובה התרבותי והחברתי של מדינת ישראל, כפי שהיא משתקפת בפוליטיקה ובמערכת המשפט הישראלית.
אם בראשית ימי המדינה היה נראה כי ידה של האופציה החילונית – ליברלית על העליונה, עם ירידת כוחם ההגמוני של מייסדי המדינה ומפלגת העבודה, התחזקות הימין, ועליית כוחן של המפלגות החרדיות הוצת מחדש וביתר שאת, המאבק על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, כאשר מערכת המשפט ופסיקותיה ניצבים לא אחת במרכז הזירה.
במערכת משפטית דוגמת בתי הדין הרבניים בה השופט הוא גם הקובע את הדין וגבולותיו, לא מתקיימת הפרדת הרשויות הנדרשת בין המחוקק ליושב על מדין.
החל משנות התשעים, עם התעצמות האקטיביזם השיפוטי, וככל שמערכת המשפט נתפסה כסוכנת מרכזית של ערכים ליברליים והחדרתם לתרבות הפוליטית בישראל, בקשו קבוצות חרדיות ודתיות לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון או לחילופין לראותו מחוייב לא פחות גם לאינטרסים של קבוצות אלה.
על רקע הנסיונות הנוכחיים לשינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט, שמכונים רפורמה על ידי צד אחד והפיכה על ידי השני, מתנהל מאבק שעלול לשנות לא רק את מערכת המשפט עצמה, אלא לקבוע איך יראו פניה העתידיים של ישראל היהודית והדמוקרטית – מאבק להרחבת הסמכויות של מערכת המשפט הדתית, בתי הדין הרבניים, כאופציה אלטרנטיבית למשפט האזרחי בישראל. למאבק זה עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת על אופיו של המשטר בישראל.
בתי הדין הרבניים
מאז ימי ראשית המדינה, ובדומה להסדר המשפטי אותו ירשנו מן המנדט הבריטי, לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית בענייניי נישואים וגירושין של יהודים, אשר עוגנה בשנת 1953 באמצעות "חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושין)". המשמעות היא כי מימוש זכותם של אזרחי ישראל היהודים להינשא ולהתגרש בישראל, יכולה להתבצע אך ורק באמצעות מערכת המשפט הדתית – בתי הדין הרבניים, ועל פי הדין הדתי בלבד, ונישואים אזרחיים בין יהודים הנערכים בישראל אינם מוכרים לצורך רישום לנישואים. בכך למעשה העניק המחוקק לבתי הדין הרבניים אוטונומיה שיפוטית בענייני נישואים וגירושין, המאפשרת להם לפעול על פי הדין הדתי בלבד – דין שאינו כפוף לחקיקת נציגי הריבון בכנסת, הנבחרים בבחירות דמוקרטיות.
על מהותו של דין תורה, אשר התפתח במהלך השנים הן על ציר הזמן והן בפריסה גאוגרפית נרחבת, ועל מקור סמכותו, החוק אינו מרחיב, ולמעשה מותיר לדיינים מרחב כמעט אין סופי לקבוע בעצמם מהו החוק המחייב שעל פיו יתקיים הדיון, במסגרת כללי התפתחות ההלכה.
עצמאותם של בתי הדין מושרשת בדין הישראלי עד כדי כך שגם בית המשפט העליון אינו מוסמך לדון בפסיקות בתי הדין כערכאת ערעור. זאת גם במקרים בהם תוצאות פסק הדין כלל אינן מקובלות עליו ואינן תואמות את ערכי המשפט הישראלי.
זאת ועוד, כיוון שפרשני החוק המוסמכים הם פסוקי ההלכה, במערכת משפטית דוגמת בתי הדין הרבניים בה השופט הוא גם הקובע את הדין וגבולותיו, לא מתקיימת הפרדת הרשויות הנדרשת בין המחוקק ליושב על מדין. עקרון יסוד זה במשטר דמוקרטי, הוא מצב שאפילו גדולי האקטיביסטים מקרב שופטי בג"ץ יכלו רק לחלום עליו, ולו השלכות מרחיקות לכת: פסיקות שונות ואף מנוגדות בין הרכבי דיינים בסוגיות דומות, אימוץ מסורות פסיקה שונות וקושי מובנה בפריצת דרך הלכתית באמצעות פרשנות חדשנית עקב חשש מתמיד לביקורת על שבירת גבולות המסגרת המרחף תמידית מעל ראשי הדיינים.
עצמאותו של הדין הדתי הנוהג בהתאם למסורות פסיקה מהעבר, וסמכויות הלכתיות שאינן חלק מעולם המשפט, אשר משחררות למעשה את הדין הדתי מכבלי השיטה המשפטית הפועלת בהתאם לעקרונות כמו איסור אפליה ושוויון, מטילות בעניין זה את האחריות על הדיין עצמו, על אופיו של ההרכב ו"תבנית נוף מולדתו". מציאות זו מובילה אף לאי וודאות משפטית מבחינת הצדדים המתדיינים ובאי כוחם.
המחשה בולטת לפער שבין עקרונות השיטה הכללית לזו הדתית היא מניעתן של נשים מלכהן כשופטות – דבר העומד בניגוד לזכות לחופש העיסוק ולאיסור על אפליה על בסיס מגדרי – זכויות המוגנות בין השאר בחוק יסוד חופש העיסוק.
פער קיצוני עוד יותר הוא בסיס החוק הדתי בדיני הנישואים והגירושין אשר מבחין בין גבר לאישה – דין אחד לנשים ודין אחר לגברים באותן הנסיבות. כך נשים במצב "עגינות" אינן יכולות לשאת גבר שני על פני הגבר המעגן אותן ועד לקבלת הגט מאת הבעל, ואילו גברים במצב דומה, במידה והאישה מנועה מלקבל את הגט או מסרבת לקבל אותו, יהיו מורשים לשאת אישה שניה – מציאות הלכתית המהווה את הבסיס לכבילת האישה לבעל עם נישואיהם, ומכוננת את יחסי הכוחות המגדריים הבלתי שוויוניים בבית הדין.
מתחדדת ההבנה כי הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים לכלל הנושאים האזרחיים, מטרתה למעשה להציב מערכת משפט אלטרנטיבית אשר תבסס את מעמדו הממלכתי של המשפט הדתי.
אוטונומיה של הדין האישי בבתי הדין הרבניים
עצמאותם של בתי הדין מושרשת בדין הישראלי עד כדי כך שגם בית המשפט העליון אינו מוסמך לדון בפסיקות בתי הדין כערכאת ערעור. זאת גם במקרים בהם תוצאות פסק הדין כלל אינן מקובלות עליו ואינן תואמות את ערכי המשפט הישראלי. כך, בהנהלת בתי הדין מתגאים כי רוב ככל העתירות כנגד בתי הדין נידחות. עובדה נכונה שאינה קשורה למהותם של פסקי הדין, אלא לכך שבית המשפט העליון אינו מוסמך לבחון את פסיקות בתי הדין לגופן.
רק בשבתו כבג"צ יכול בית המשפט העליון להתערב בהחלטות בתי הדין הדתיים וגם זאת רק במקרים נדירים בהם חרגו מסמכותם, או פגעו בעקרונות הצדק הטבעי. כך למשל בשנת 2017 ביטל בג"צ באופן חריג ביותר החלטה של נשיא בית הדין הגדול דאז, והרב הראשי הספרדי – הרב יצחק יוסף שהורה לבית הדין הרבני הגדול לערעורים לדון מחדש בפסק דין פורץ דרך ונועז של בית הדין האזורי בצפת, אשר נתן גט לאישה עגונה שבעלה היה בתרדמת ואשר נודע כמקרה "העגונה מצפת".
היה זה השופט אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שדן בעתירה שהגשנו, בהיותי מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" לסיוע למסורבות גט ועגונות, וקבע כי על אף חילוקי הדעות ההלכתיים ביחס לגט, נשיא בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר הורה לבית הדין הגדול לערעורים לדון בגט מחדש. בכך נמנעה הסכנה כי בית הדין הגדול יבטל את פסק הדין של בית הדין האזורי לשחרור האישה מעגינותה ולהחזירה למצבה הקודם.
כך, מספר פסיקות דרמטיות בבג"ץ במרוצת השנים היו אלו אשר חייבו את בתי הדין, בחלק מהמקרים, לכפוף עצמם לעקרונות של שוויון בין בני זוג כנהוג במשפט הישראלי. דוגמה בולטת לכך היא "הלכת בבלי" המחייבת גם את בתי הדין הרבניים לחלוקת רכוש מאוזנת בין בני זוג, בהתאם לחוק הישראלי.
קיים ספק של ממש באשר לטוהר הכוונות הליברליות של המצדדים בפלורליזם משפטי וכן למידת יישומם של הערכים הליברלים הללו במסגרת האוטונומיה המשפטית הדתית.
בדומה לכך, ובהתאם לעקרון חוסר הסמכות, פסל בג"צ את הנוהג שרווח בבתי הדין הרבניים לדון בהסכמה כבוררים אף בסכסוכים אזרחיים, משל היו בתי דין פרטיים, תחת סמל המדינה ובמימונה.
בשנת 2006, בפסק דין סימה אמיר, קבע בג"ץ כי בתי הדין הרבניים אינם יכולים לקיים דיונים כערכאת בוררות ללא שהוענק להם הסמכה בחוק. מאז, בכל כנסת, פעלו המפלגות החרדיות והדתיות להרחיב את סמכותם של בתי הדין לנושאים אזרחיים, סמכות שלמעשה מעולם לא היתה להם, הן כבוררים, והן באפשרות מהפכנית יותר – הקניית סמכות שיפוט של ממש לבתי הדין בנושאים שמחוץ לענייני נישואים וגירושין, ולאו דווקא בין בני זוג לשעבר.
תחת הממשלה הנוכחית, נסיונות החקיקה הללו, שהפכו מכבר להתחייבויות קואליציוניות, כבר יצאו לדרך. התוצאה היא שהיום יותר מתמיד אנו ניצבים בפני מציאות בה בתי הדין הרבניים עשויים להפוך לערכאה מקבילה לבתי המשפט האזרחיים, כאשר הדין החל בהם יהיה דין תורה, שמקור סמכותו כאמור אינה במחוקק, ואשר אינו כפוף לשיטת המשפט הישראלית ומגבלותיה.
בידול חברתי באמצעות מערכת המשפט – "ערכאות של גויים"
אין חולק על חשיבותו של המשפט והחוקים כקובעים ערכים וכללי התנהגות בחיינו, וכמשקפים את עקרונות היסוד של החברה. מערכת המשפט המודרנית מעמידה את האוטונומיה של הפרט במרכז, שמוגן באמצעות זכויות שונות כגון חופש הביטוי, הקניין, והזכות שלא להיות משועבד לאדם אחר.
זוהי הסיבה בגינה תעדיף המדינה תמיד את ריכוזיות המשפט ושמירת הסמכות השיפוטית במסגרת מערכות משפט ממלכתיות אחידות. גם כאשר המדינה מאפשרת הליכי בוררות מחוץ למערכת המשפט הממלכתית היא תשאף לעשות זאת במסגרת עקרונות היסוד וכללי המשפט שבבסיס תפיסת המשטר הדמוקרטי.
אלא, שהמהלך להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים שאף עבר בקריאה טרומית מנומק בשלל הסברים תוך הסתרת המניע המרכזי, ככל הנראה שלא במקרה. נימוק זה הוא העמדה ההלכתית והאידיאולוגית כלפי בתי המשפט האזרחיים של מדינת ישראל הרואה אותם כ"ערכאות של גויים". זאת הן בשל הדין החל בבתי המשפט, שאינו דין תורה, ואינו משקף בהכרח את ערכי החברה הדתית, והן בשל זהותם של השופטים שברובם אינם שומרי הלכה.
עמדה זו חותרת למעשה תחת לגיטימיות המשפט הישראלי, ומעמידה את שתי המערכות, הדתית מחד והאזרחית מאידך, כשתי מערכות מנוגדות העומדות בסתירה זו לזו, ולא כמערכות משלימות באמצעות חוקי הבוררות עבור כל מי שליבו חפץ.
תחת מראית עין של רב תרבותיות ופלורליזם משפטי, מחזקת המדינה את התשתית המאפשרת פגיעה עמוקה בחופש הבחירה והרצון של הקבוצות החלשות ביותר במגזר החרדי והדתי.
על רקע עמדה אידיאולוגית זו השוללת הלכתית את הפניה למערכת המשפט החילונית, מתחדדת ההבנה כי הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים לכלל הנושאים האזרחיים, מטרתה למעשה להציב מערכת משפט אלטרנטיבית אשר תבסס את מעמדו הממלכתי של המשפט הדתי. השלכות הרחבת סמכויות זו, מעבר להיבטיים משפטיים, תהיה במישורים החברתיים – ערכיים.
כך, תוצאה נלווית למגמות הללו תהיה העמקה והרחבת הקיטוב בין הציבור הדתי והחרדי אשר יפעל לפי מערכת משפט דתית ממלכתית אחת, לעומת הציבור החילוני והמסורתי אשר יפעלו לפי מערכת אזרחית חילונית אחרת . נורמות שונות אשר עלולות אף להגביה את חומות הבדלנות והניכור בין שתי הקבוצות.
עקרונות ליברלים בשירות האינטרס החרדי
יחד עם זאת, בחינת הנימוקים הגלויים של יוזמי הרחבת סמכותם המשפטית של בתי הדין כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר לחוק, מגלה כי הן נתלות דווקא באילנות הגבוהים של ערכים ליברליים הדוגלים בעקרונות כמו רב תרבותיות ואוטונומיה משפטית למיעוטים דתיים, זאת כהתגלמות השוויון בין קבוצות כחלק מהתפיסה הליברלית. במילים אחרות – מתן מענה משפטי ממלכתי, לקהילה שתרבותה דתית ומבקשת להתדיין על פי הדין הדתי שלה, גם בעניינים אזרחיים.
על אף זאת, קיים ספק של ממש באשר לטוהר הכוונות הליברליות של המצדדים בפלורליזם משפטי וכן למידת יישומם של הערכים הליברלים הללו במסגרת האוטונומיה המשפטית הדתית, כאשר מדובר בקבוצת מיעוט שבעצמה אינה ליברלית ובערכאה אשר אינה כפופה לעקרונות הדין הכללי, ועשויה לפעול בשרות ערכים אשר מדכאים את החופש של קבוצות אחרות בתוך הקהילה עצמה, וכופה עצמה על כלל הציבור שבחלקו כלל אינו מעוניין בשירותיה.
הענקת סמכויות לערכאה המבוססת על השקפות עולם היררכיות ופטריארכליות שדוגלת בהדרה ואפליית נשים, דיכוי חופש של קבוצות מיעוט והעדפת הצד "החזק" על פני הגנה על הצד ה"חלש" בתוך אותה הקהילה, ללא ספק חוטאת לערך בגינו יש מקום להכיר בפלורליזם משפטי מסיבות תרבותיות.
כך למשל בתחום דיני העבודה, בהתייחס להסכמים חוזיים הכוללים תנאים אשר מקפחים את העובדים, ואשר לא מותירים ברירה לצד "המעוניין" בעבודה מלבד להסכים לתנאי העסקה, יעדיפו הדיינים את עקרונות הדין הדתי המעניקים עליונות לחוזים הסכמיים, תוך דחיית חוקי המגן הסוציאליים של דיני העבודה הישראלים, ועל אף היותם של חלק מן ההסכמים הסכמי עושק בלתי חוקיים בהתאם לחוק הישראלי.
מחקר של פרופ' רון קליינמן מהקריה האקדמית אונו, אשר חקר עובדות של מוסדות חינוך חרדיים שוויתרו בחוזה על זכויות חוקיות כמו תשלום פיצויי פיטורין או תשלום שעות נוספות ותבעו את מעסיקיהן בדיעבד, גילה שב-80% מהמקרים פסקו הדיינים לטובת המעסיקים.
כך למעשה באמצעות הרחבת הסמכות של בתי הדין הרבניים עלולים להתבסס דווקא מנגנוני דיכוי, כפייה והשתקה המתקיימים ממילא בתוך חברות דתיות וחרדיות ובפרט כנגד נשים.
האומנם "הסכמה"?
גם הטענה כי סמכות בתי הדין (אם כבוררים ואם כשופטים) תהיה מותנית ב"הסכמה" חופשית אינה עומדת במבחן המציאות. כאמור, היכולת להסכמה חופשית מוטלת בספק כאשר מדובר בפערים חברתיים וכלכליים, בהם לעיתים קרובות הצד התובע ובעל האינטרס להתדיינות בבית הדין הרבני הוא הצד החזק, בעוד הנתבע התלוי בו יתקשה לסרב, בפרט כאשר הסירוב נתפס כהתנגדות לנורמה דתית.
בישראל אמנם חל איסור על הוצאת "כתבי סירוב" (איום בחרם באם לא יגיע המסרב לדיון) כנגד המסרב להתדיין בבית דין רבני ואף קיימת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין, אך בפועל האיום בסנקציות, בחרם ובהרחקה חברתית, למי שיסרב לסור למרותו של בית הדין הרבני, הוא אפקטיבי כל כך כלפי חברי הקהילה, שלרוב אין כלל צורך להוציא "כתב סירוב" כנגד מי שלא נתן הסכמתו להתדיין בבית דין, ומעטים חברי הקהילה שיעזו להמרות את הוראותיהם של בתי דין רבניים פרטיים כגון בד"צ. למרבה הצער גם המדינה אינה מזדרזת לאכוף סנקציות על בתי דין אשר מוציאים "כתבי סירוב" בניגוד למותר.
כך, תחת מראית עין של רב תרבותיות ופלורליזם משפטי, מחזקת המדינה את התשתית המאפשרת פגיעה עמוקה בחופש הבחירה והרצון של הקבוצות החלשות ביותר במגזר החרדי והדתי. הפלורליזם המשפטי מנוצל בשירות הדיכוי של חלק מחברי הקהילה עצמה, אשר יופקרו ללא הגנה ראויה, כאשר הגוף המדכא לא יהיה בד"צ פרטי אלא בית דין רשמי של מדינת ישראל, בעל סמכויות שיפוט לכל דבר ועניין.
הניסיון אף מלמד כי למרות האיסור הדתי על פניה לערכאות אזרחיות הנחשבות כאמור כ"ערכאות של גויים", רבים יותר ויותר מקרב הקהילה החרדית והדתית בוחרים לתבוע בערכאות האזרחיות של המדינה. זאת הן מתוך רצון להתדיין בהתאם לדין הכללי שנתפס מותאם יותר לחיים המודרניים; הן בשל האמון אותו הם רוכשים למוסדות המשפטיים של המדינה, לעומת החשש מהקרבה של הדיינים לממסד החרדי.
זאת ועוד, העובדות מלמדות כי האפשרות להתדיין בהתאם לדין הדתי גם בעניינים אזרחיים קיימת במסגרות פרטיות של בתי דין דתיים לבוררות, שלמעשה עונים על הצורך הפרקטי ומאפשרים את הפלורליזם המשפטי המבוקש. עשרות רבות של בתי דין פרטיים, בפרט בריכוזי אוכלוסייה חרדיים, דנים בדין תורה על פי כתבי בוררות בסכסוכים אזרחיים. החל מבתי דין גדולים ומבוססים כבד"צ ובית הדין של הרב ניסים קרליץ בבני ברק, אשר מטפלים בהיקף של מאות תיקים בחודש, ועד לבתי דין מקומיים שליד המועצות הדתיות ורשתות של בתי דין לממונות.
לפיכך הצגת הדרישה להרחבת סמכות בתי הדין הממלכתיים לעניינים אזרחיים כצורך שאין לו מענה היא הטעיה, ודווקא קואליציה הדוגלת, לכאורה, בשוק חופשי, מובילה מהלך של הלאמה בתחום המשפט, כאשר למעשה השוק החופשי בתחום עולה כפורח.
הרחבת סמכות בתי הדין אף לנושאים אזרחיים רק תכביד על בתי הדין הרבניים אשר שנים ארוכות מתלוננים, בצדק, על עומסים והעדר תקנים ותקציבים. כך שחרף דברי ההסבר של החוק המציגים אותו ככזה שאינו כולל עלות תקציבית, בפועל ללא תוספת תקנים, תקציבים ומבנים, שתדרוש הכפלה ואף שילוש התקציב, מדובר בהצעה ללא היתכנות.
טשטוש גבולות
קושי משמעותי נוסף הוא החשש שמתדיינים מן החברה הישראלית יקלעו לבוררויות בבתי הדין הרבניים, מבלי להבין כי ההתדיינות בנושאים שאינם מסמכותם של בתי הדין דורשת את הסכמתם החופשית של הצדדים, וזאת על רקע המונופול הקיים בתחום הגירושין והנישואין, ובכלל זה הנושאים הכרוכים בגירושין, אשר לא אחת מחייבים את הצדדים בעל כרחם להתדיין בבית הדין הרבני (בשל מירוץ הסמכויות הידוע לשמצה – מצב בו אחד מבני הזוג הקדים את השני ותבע בבית הדין באחד מהנושאים הכרוכים בגירושין). זאת בניגוד להתדיינות האזרחית באמצעות בוררות הדורשת את הסכמתם הוולנטרית של הצדדים.
הסכמת הצדדים מהותית להליך הבוררות כדרך לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט בפני גורם חיצוני, שכן הכרעת הבורר היא סופית ומחייבת את הצדדים. זו הסיבה שבתי המשפט עצמם, שהתדיינות בהם אינה נתונה לבחירת הצדדים, אינם משמשים כבוררים. לכן, הפיכתו של בית הדין הממלכתי לערכאת בוררות , עשויה לטשטש את הגבולות שבין הדיינים כשופטים לדיינים כבוררים, טשטוש אשר יחליש אף יותר את דרישת ההסכמה כתנאי מהותי להתדיינות בבתי הדין.
לעניין זה יפים דברי השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה בפרשת סימה אמיר, אשר הייתה זו שעצרה את הנוהג של בתי הדין להיות בוררים בשבתם כדיינים: "יש לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות בין מערכות שיפוט ממלכתיות לבין המערכות החלופיות….ובני הזוג סברו בטעות כי בהסכמתם לפנות לבית דין רבני יש כדי להקנות לו סמכות הכרעה כערכאה שיפוטית ממלכתית, ולא כבורר".
מסגור מחדש של הנאמנות הלאומית
על רקע הדהירה לצמצום כוחה של מערכת המשפט בשם הכרעת העם ורצון הרוב, בולטת בחריגותה רפורמת הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים אשר לבטח אינה מבטאת הסכמה רחבה, אך עשויה להצביע על הכיוון האידיאולוגי אליו צועדת מדינת ישראל, עם הסרת החסמים אשר יאפשרו את כינונה של מערכת המשפט הדתית-הלכתית באין מפריע.
בכך תיסלל הדרך לביסוס בתי הדין הרבניים כאלטרנטיבה שוות ערך לבתי המשפט עבור המצדדים באיסור "ערכאות של גויים" וכך למעשה תרבות משפטית אשר התפתחה על ידי גברים בלבד – ההלכה, ומנוהלת גם כיום רק על ידי גברים פוסקי הלכה, אשר הם המורשים היחידים לכהן בה, היא אשר תזכה לכוח ולסמכויות נוספות ואף עשויה בפועל לשמש ככלי לדיכוי חברתי, בשל מוגנותה מעקרונות המשפט הישראלי הכללי.
הרחבת סמכויות בתי דין הרבניים כחלק מתהליכים פוליטיים נרחבים עלולה אף למסגר מחדש את הנאמנות הלאומית באמצעות הפיכתו של המשפט הדתי למשפט המדינה (בשם חיזוק זהותה היהודית של המדינה), גם אם מדובר במערכת משפט וולנטרית, והפיכת ערך הציות הדתי לחלק בלתי נפרד מן הנאמנות למדינה. תהליך זה מגיע עד כדי קירוב מדינת ישראל למשטר בעל מאפיינים תאוקרטיים בו מערכת המשפט מותאמת לדת ובתי המשפט פוסקים בהתאם לדין הדתי. בנסיבות הללו ספק גדול האם מדינת ישראל תמשיך ותהיה אותה הדמוקרטיה שהכרנו, או אותה מדינה יהודית עליה חלמנו.
