המודל האמריקני של בית הכנסת – ששם דגש על קהילתיות, על שוויון ועל הכלה של מתפללים מעולמות שונים – יכול להעניק השראה לבית הכנסת הישראלי. הרבה ד"ר ענת שרבט כותבת על "הבית", בית כנסת אורתודוקסי שוויוני בריברדייל, ועל קהילה שרוב מתפלליה מרגישים בבית
במאמרו 'בית הכנסת: מוסד ורעיון' מחפש הרב סולוביצ'יק את הנוסחה הנכונה להצלחת בית הכנסת כמוסד פופולרי. הוא מפריד בין בית הכנסת כמוסד, המגשים את מטרתו הראשונית כבית תפילה, לבין הרעיון העומד מאחורי בית הכנסת. הרב סולוביצ'יק מנסה להציב את בית הכנסת בהקשר של רעיון או חזון המאפשרים חוויה משמעותית שתמשוך קהל לבית הכנסת. הביטוי 'בית כנסת' מורכב משתי מילים, שמאפשרות ליצור את החזון הזה: בית – מעון שבו מתקיים מפגש; וכנסת – ייצוג של כנסת ישראל כולה לדורותיה.
במאמר זה אבקש לבחון את מעמדו של בית הכנסת בעולם היהודי, ובפרט בעולם האורתודוקסי בישראל ובארצות הברית, דרך דוגמאות ורעיונות שמעלה הרב סולוביצ'יק במאמרו. תחילה אנסה להגדיר את הציפיות השונות של המתפללים הישראלים לעומת המתפללים האמריקנים. אבחן את מקומן של נשים בבית הכנסת. לבסוף אציע תיאור של בית כנסת שאימץ בפועל, להבנתי, את הדרך שהתווה הרב סולוביצ'יק, ומציע מפגש המייצר בית אלוהים.
יד על השעון
בישראל, הסביבה היהודית הבטוחה אינה דוחקת באנשים שאינם שומרי מצוות להגיע לבית הכנסת במטרה לשמור ולחזק את זהותם היהודית. היהדות פוגשת את הישראלים כמעט בכל יום, כתוצאה מהחיים במדינה יהודית: החגים הניכרים ברחובות, השבת, האוכל הכשר. הדת נגישה לאזרחים בזכות המדינה, לטוב ולרע: באירועים כמו נישואים וגירושים, במימון בניית מקוואות ובתי כנסת, בגיור ובקבורה. בארצות הברית, לעומת זאת, אנשים מגיעים לבית הכנסת כדי למלא את המצברים היהודיים, גם אם הם אינם שומרי מצוות. הם פוקדים את בית הכנסת מדי שבת, וגם במשך השבוע. כמו כן, היחידים נשענים על הקהילה ועל בית הכנסת בכל מה שקשור לטקסים יהודיים. זו הסיבה שבארצות הברית נמצא יותר בתי כנסת המעמידים רב בראשם, בוודאי בהשוואה לבתי הכנסת בישראל. רבני בתי הכנסת עורכים בדרך כלל את טקסי נישואים, ולהבדיל – את טקסי גירושים; הם מגייסים כספים עבור בניית בית הכנסת והמקוואות, הם מלמדים לקראת גיור, מגיירים ועורכים טקסי חיים נוספים.
ההתייחסות לבית הכנסת ברוב המקומות בישראל היא כאל מקום תפילה, ורצוי תפילה מהירה. אמר לי פעם מישהו שאם הדרשן דורש יותר מחמש דקות, הקהל מצביע על השעון ומאותת לו שעבר הזמן, ועליו לסיים, התחושה היא שצריך למהר ולחזור הביתה, לנוח. בית הכנסת הוא בעיקר מקום פונקציונלי, הממלא את הצורך בתפילה במניין בדרך כלל – עבור גברים.
ההתייחסות לבית הכנסת ברוב המקומות בישראל היא כאל מקום תפילה, ורצוי תפילה מהירה. אמר לי פעם מישהו שאם הדרשן דורש יותר מחמש דקות, הקהל מצביע על השעון ומאותת לו שעבר הזמן, ועליו לסיים, התחושה היא שצריך למהר ולחזור הביתה, לנוח. בית הכנסת הוא בעיקר מקום פונקציונלי, הממלא את הצורך בתפילה במניין בדרך כלל – עבור גברים.
גם באמריקה, כמובן, בית הכנסת הוא מקום תפילה, אך כאן השבת נראית אחרת לחלוטין. התפיסה האמריקנית היא תפיסה קהילתית; ההגעה לבית הכנסת לא נובעת רק מרצונם של המתפללים במניין, אלא גם מן הצורך בקהילתיות. כתוצאה מכך, בשבת ולאורך כל השבוע משמש בית הכנסת כמקום להתכנסותה של הקהילה. התפילה בשבת ארוכה יותר, רב בית הכנסת (לרוב גבר, אבל יש כבר לפחות חמישה בתי כנסת אורתודוקסיים בארצות הברית שבהם אישה היא חלק מהנהגת בית הכנסת) נושא דרשה משמעותית בענייני פרשת השבוע ובענייני דיומא, יש טקסיות סביב אמירת ה"מי שברך", וישנה התייחסות לאירועים שונים בחייהם של חברי הקהילה, כמו ימי הולדת, הולדת נכדים, אירוסין וכדומה. ישנם כמובן גם שיעורי תורה ומחשבה הניתנים בשבת ולאורך השבוע כולו. במשך השבוע תפעלנה תכניות המיועדות לציבור הרחב: הרצאות, סרטים, פעילות המותאמת ללוח השנה (סדר ט"ו בשבט, ערב קריסטל נאך, ערב יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות וכדומה), פעילות התנדבותית למען הקהילה, פעילות לילדים ולבני נוער והתכנסות של ועדות בית הכנסת השונות. בקצרה, בית הכנסת באמריקה הוא מרכז רוחני, דתי וקהילתי, נוסף על היותו בית תפילה.
הבדל נוסף בין בתי הכנסת בישראל ובאמריקה קשור גם למעמדם של רבני הקהילה, כפי שרמזתי קודם לכן. בישראל, הנהגת בתי הכנסת איננה הנהגה מקצועית. את הקהילה, בדרך כלל, מנהיגים כמה מן המתפללים, בהתנדבות. מבחינת הישראלים, רבנים הם מי שמשתייכים לרבנות הראשית, ודמותם אינה נחוצה ולעתים אף אינה רצויה בבתי הכנסת. בארצות הברית, כאמור, רוב בתי הכנסת מונהגים על ידי רבנים: הם הדמויות הסמכותניות בעיני הקהל.
להרגיש חלק מהמקום
לפי הרב סולוביצי'ק, החוויה הבסיסית שלנו כבני אדם היא החוויה של היות ללא בית. גלינו מגן עדן, גלינו מארצנו, ויש בנו כמיהה אינסופית לחזור לעצמנו. חוויה יסודית זו של בדידות, שהרב סולוביצ'יק ייחס אותה למתפללים בכלל, אופיינית במיוחד לנשים בבית כנסת אורתודוקסי. גם אם הן מצויות בתודעתו של הגבר המתפלל, נשים בבית הכנסת בדרך כלל מודרות (גם אם זו אינה התחושה המידית שלהן). רוב הנשים בבתי הכנסת בישראל, וכן הרבה מבתי הכנסת האורתודוקסיים בארצות הברית, אינן מגיעות לבית הכנסת. הרב סולוביצ'יק מציין שחוויית התפילה בבית הכנסת מאפשרת לנו לשוב הביתה, אל עצמנו. רוב בתי הכנסת בצורתם הנוכחית לא מאפשרים לנשים לשוב אל עצמן. הסיבות הן בדרך כלל טכניות: לא ניתנת להן האפשרות להשתתף בתפילה, ולעתים גם אין אפילו תנאים נוחים לשמוע או לראות את המתרחש בעזרת הגברים. וזאת בשל שלל סיבות: המחיצה גבוהה מדי, יש ומבנה בית הכנסת גוזר על הנשים לשבת ביציע למעלה, אך לרוב הבעיה תלויה בפסיביות שההלכה כופה עליהן. ברוב המקרים, נשים מפנימות מהו מקומן ומפסיקות להגיע לבית הכנסת, ואינן זוכות לאותה תפילה שהרב הגדיר אותה כגואלת מן הניכור ומן הגלות. חלקן אף מתרצות לעצמן, מתוך דיסוננס קוגניטיבי, תירוצים כגון: שבת היא יום חופש, שבו אפשר לקרוא עיתון ולנוח, ולא מכירות בהפסד שיש בבחירה לא להגיע לבית הכנסת.
גם אני הרגשתי כך תקופה ארוכה, למרות שניסיתי לשנות את גישת הקהילה למקומן של הנשים: הפיסי והכללי, עד שהגעתי לניו יורק. דווקא כשעזבתי את ישראל הצלחתי לחזור הביתה, לחזור לעצמי, בתוך בית הכנסת.
איני מציעה חלילה לשנות את ההלכה. אני מחויבת להלכה, מאמינה בה וחיה לפיה. אך אני חושבת שמודעות לתחושתן של הנשים והקשבה אקטיבית תיצור דיאלוג בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, דיאלוג שיכניס באופן טבעי את הנשים לתוך בית הכנסת ברמה המעשית והרעיונית, תוך שמירה על גבולות ההלכה, ויתן מקום לנשים לממש את האפשרות המיוחדת להתפלל לא רק בין כתליו של המקום, אלא להרגיש שהן חלק מן המקום, להרגיש שייכות, להרגיש בבית.
הרב סולוביצ'יק, כאמור, הגדיר את האדם בחווייתו הבסיסית כ"בן-בלי-בית", ואת בית הכנסת – כבית. ל"בית" יש לפי הרב סולוביצי'ק שתי משמעויות: הראשונה היא "בניין מבנה גשמי, ארבעה קירות, גג ורצפה"; והשניה – מעון:
בית הכנסת איננו גוף הבניין המוקדש לתפילה אין צורך בבניין לתפילה, שהרי יכול אני לשאת תפילתי לה', לכרוע לפניו ולפגוש בו, בכל מקום, אף בעיבורו של היקום. בכל אשר אפנה, לפניו אני. בית הכנסת לא בניין הוא כי אם מעון, בית-תפילה. המבנה סמלי הוא. בית הכנסת בבחינת בניין תפילה, מוסד הוא, אולם בית התפילה רעיון נעלה הוא. לאמור – בית-אדם, בן-בלי-בית, ובעת ובעונה אחת בית-ה' 'מעונה אלוקי קדם'… בית המקדש (וקל וחומר בית כנסת שהוא מקדש מעט, ע"ש) אינו מעון לה' כי אם מעון לאדם מקום בו יפגוש בה'. אלוקים איננו צריך לבית. אלוקים הופיע נטול-בית כדי לעורר את האדם שיבנה בית, בית לאדם. כל שם בו יכונה בית זה, מכוון כלפי חוסר בית אנושי, לא אלוקי. בית ה' הוא, בהיותו בית-האדם. ה' משרה שכינתו בבית זה כדי לקיים פגישתו באדם ('בית הכנסת – מוסד ורעיון', עמ' 109).
בית הכנסת Hebrew Institute of Riverdale, הנמצא בריברדייל, ניו יורק, צפונית למנהטן, נוסד על ידי הרב אבי וייס, תלמידו המובהק של הרב סולוביצ'יק, ונקרא "הבית" (הרב וייס אף קיבל את אישורו של הרב סולוביצ'יק בדבר המחיצה בבית הכנסת). רעיון בית הכנסת כבית מזמין אנשים שונים למקום המאפשר דיאלוג. ה"בית" רואה לנגד עיניו את ערך ההכלה – כולם שייכים, וכולם מקיימים זה עם זה דיאלוג. מתוך אידיאולוגיה, בית הכנסת הוא רב דורי, ונטול היררכיות. לרבני הקהילה אין מקום מיוחד בקהל. אנחנו כאן כדי לשרת את הקהל. אנחנו עוברים בין שורות המתפללים והמתפללות, מקבלים את פניהם בסבר פנים יפות, תומכים באומרים קדיש, עוזרים למתפללים להתמצא בסידור ובתפילה.
רעיון בית הכנסת כבית מזמין אנשים שונים למקום המאפשר דיאלוג. ה"בית" רואה לנגד עיניו את ערך ההכלה – כולם שייכים, וכולם מקיימים זה עם זה דיאלוג. מתוך אידיאולוגיה, בית הכנסת הוא רב דורי, ונטול היררכיות. לרבני הקהילה אין מקום מיוחד בקהל. אנחנו כאן כדי לשרת את הקהל. אנחנו עוברים בין שורות המתפללים והמתפללות, מקבלים את פניהם בסבר פנים יפות, תומכים באומרים קדיש, עוזרים למתפללים להתמצא בסידור ובתפילה.
בלי "חזרה בתשובה"
הארכיטקטורה של בית הכנסת גם היא מכילה. כשנכנסים אל בית הכנסת הריק, קשה לזהות היכן יושבים הגברים והיכן יושבות הנשים. החללים זהים בגודלם ובצורת הישיבה שבהם. החלל מאפשר גם לאנשים בעלי צרכים מיוחדים להתנהל בתוכו. באמצעו עוברת מחיצה, ובמרכזה אי עם שתי דלתות – הבימה, שאליה ניתן לגשת משני עברי המחיצה. משתי העזרות מובילים כבשים המאפשרים גישה לבעלי כיסא גלגלים להגיע לבימה.
בית הכנסת HIR כולל נשים בהנהגה הרוחנית שלו, מתוך אמונה שגם נשים ראויות להנהיג את העם ולתרום מכוחן. גם כאן ההלכה היא נר לרגלינו. נשים נבחרות (כמו גם גברים) על ידי קהילת בית הכנסת להנהגה ואינן מוצנחות מלמעלה. אמנם נשים אינן נספרות למניין ואינן יושבות כדיינות בבית דין, הן גם אינן מובילות תפילות, אך הן עושות את המותר בגדרי ההלכה. הנשים העומדות בהנהגת בית הכנסת נושאות דרשות מעל הבימה, מלמדות שיעורי תורה, מייעצות, מלמדות מועמדים לגיור, שותפות לטקסי מעגל החיים ועונות על שאלות הלכתיות.
בשל ההוצאות המרובות של בתי הכנסת בארצות הברית, הדואגים לכל צורכיהם בעצמם, נגבים דמי חבר גבוהים. דמי החבר הללו מאפשרים לבאי בית הכנסת לרכוש מקום לימים הנוראים. בנוסף לתפילות במשך השנה, בית הכנסת מקיים גם תפילות ללא תשלום (Free services), המציעות מענה לאלו שאינם מגיעים לבית הכנסת בשל המחירים הגבוהים. תפילות אלו מזמינות גם את מי שזיקתו ליהדות נחלשה מסיבות שונות ובכל זאת מעוניינת בשורשיה.
ה"בית" פתוח גם בפני הקהילה הישראלית בריברדייל. זו קהילה שברובה אינה שומרת מצוות, והגיעה לריברדייל עם תפיסה ישראלית של מהו בית כנסת ומיהו רב, לרוב ללא מוטיבציה להיכנס לבית הכנסת, במיוחד אורתודוקסי. כתוצאה מכך, המפגשים עם הקהילה יתקיימו לעתים בתוך מבנה בית הכנסת, אך לרוב מחוצה לו. בית הכנסת כרעיון מאפשר לקהילה הישראלית מפגש ללא שיפוטיות. בטקסי מעגל החיים מוזמנים ישראלים לחגוג, לפעמים בפעם הראשונה בחייהם, מתן שם לבת או אמירת קדיש על הורה שנפטר. המפגשים הללו מאפשרים יצירת זיקה ליהדות, ללא האיום של "חזרה בתשובה".
בשבת מתקיימות ב"בית" כמה תפילות במקביל: התפילה המרכזית – תפילה בנוסח אשכנז, המתקיימת באולם המרכזי; תפילה בנוסח עדות המזרח; תפילת "שלום בית" –– תפילה מוקדמת המתאימה למי שקם בשעה מוקדמת ומעוניין לחזור הביתה מוקדם, ולמי שיש להם ילדים קטנים בבית ומעוניינים לאפשר לבן או לבת הזוג להגיע לתפילה. מדי חודש אף מתקיימת תפילת נשים – נשים מובילות את התפילה, עולות לתורה וקוראות בה ואומרות דברי תורה, הכול במסגרת ההלכה. בתפילה זו חוגגות חלק מבנות הקהילה בת מצווה.
מרגישים בבית
"בית הכנסת בית התפילה הוא, בהיותו מעונה של כנסת ישראל הגדולה, ומתוך כך אף מעונו של הקב"ה הפוגש בכנסת ישראל". כאן, כמו בחלק מכתביו האחרים (כגון 'איש האמונה הבודד' או 'הקהילה'), אימץ הרב סולוביצ'יק את הפילוסופיה הדיאלוגית. בית הכנסת הוא מוסד של תפילה, אך הרעיון המניע אותו הוא המפגש, הדיאלוג. זהו דיאלוג בין עבר, הווה ועתיד, בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, דיאלוג אינטגרטיבי של אנשים בעלי צרכים מיוחדים בקהילה, דיאלוג פשוט ברמת היחידים בתוך הקהילה, בין מנהיגיה של הקהילה (בבתי כנסת שיש רבנים/ות בראשם) לחבריה – והוא בית לכולם. זהו דיאלוג שיש בו הקשבה אמתית וכנה, והוא מייצר, לפי בובר, את גילוי השכינה. מקום המאפשר דיאלוג כזה מצמיח בית לקב"ה; מפגש אמתי וכן הפתוח לזולת מאפשר לשכינה לשכון בבית הכנסת. זהו רעיון המזמין ומקדם תחושת שייכות, ושייכות הרי היא צורך בסיסי של כולנו.
בית הכנסת הוא מוסד של תפילה, אך הרעיון המניע אותו הוא המפגש, הדיאלוג. זהו דיאלוג בין עבר, הווה ועתיד, בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, דיאלוג אינטגרטיבי של אנשים בעלי צרכים מיוחדים בקהילה, דיאלוג פשוט ברמת היחידים בתוך הקהילה, בין מנהיגיה של הקהילה (בבתי כנסת שיש רבנים/ות בראשם) לחבריה – והוא בית לכולם
האיש הצעיר של היום אישיות מורכבת היא נטולת תמימות. בגישתו הביקורתית והמתוחכמת הוא חש ניכור כלפי בית כנסת המאורגן בקפידה. הפכפך ונסער הוא; רגשנותו מושרשת ועמוקה, מבכר היה תפילה נלהבת יותר וסדורה פחות. רוצה היה בבית כנסת שאיננו מקום תפילה בלבד אלא אף מקום תורה. היהודי הצעיר סקרן וערני הוא. בדרך זו או אחרת סבור אני נוטלים אנו הרבנים חלק בתהליך ניכורו של הצעיר הדתי מבית הכנסת בכך שלא ידענו להיענות לצרכיו ('בית הכנסת: מוסד ורעיון', עמ' 100).
הרב מדבר על אותם מאמצים המוטלים על הרבנים כדי להנגיש את בתי הכנסת לקהל המתפללים על סוגיו, להגיע ולכלול את הקהילה כולה, צעירים, מבוגרים, נשים וגברים, ואפילו קטנים. אני מאמינה שבית כנסת HIR, "הבית", מייצר מודל של קהילה שרוב באיה מרגישים בבית, ובמקום כזה מתרחשת אותה שיבה הביתה, שעליה מדבר הרב. תפיסה שכזו עשויה להרחיב את פתחו של בית הכנסת, וממש כפי שקרה לבית מדרשו של רבי אלעזר בן עזריה, יהפוך בית הכנסת למוסד פופולרי בקהילה היהודית מבלי לאיים על חלקים מאלו שבאים אליו, אלא יקבל בסבר פנים יפות ונעימות את כל מי שחפץ בעבודת ה', ויתקיים בו הפסוק: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
