אלון שלו נשוי ואב לשניים, בוגר ישיבות מעלה גלבוע ושיח יצחק. בעל תואר שני במחשבת ישראל.
נימוקי השופטים למקום השני:
ביסוד מאמרו של אלון שלו עומדת ההבחנה בין שמרנות וחדשנות כאידיאולוגיות ובין השימוש בהם ככלי עבודה לטובת תיקון העולם והחיים הדתיים. אזהרתו מפני ההפיכה של כלי עבודה, אסטרטגיות, לאידיאולוגיות. היא אזהרה מפני שיפוט דתי המתעלם מן המציאות, על יתרונותיה וחסרונותיה.
_____________________________________________
שמרנות והתחדשות דתית הינן תנועות שמרכיבות באופן בסיסי את אופיים של החיים הדתיים. שתיהן זקוקות זו לזו, ומהוות ביחד צמד שמצליח לקיים דיאלקטיקה עדינה ומאוזנת. למרות שלעיתים נדמה אחרת – התנועות הללו הן אינן אידיאולוגיות. הסכנה הגדולה שעלולה לצמוח משתיהן היא כאשר הן יהפכו לאידיאולוגיות אשר במקום לאפשר תנועה ביחס למציאות, הן עלולות לשתק את היכולת להגיב למציאות בצורה מושכלת ולהתייחס להלכה אל משהו שאיננו מצמצם את העצמי
כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח
כֵּן אֲנַחְנוּ[1]
מי שמקדש את ערך השמרנות הדתית – טועה; מי שמקדשת את ערך ההתחדשות הדתית – אף היא טועה. לצדם, אלו המבקשים לקדש הן את ערך השמרנות, הן את ערך ההתחדשות, מתוך מתח דיאלקטי של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – טועים גם הם, חרף אופייה המורכב של טעותם זו. כולם כאחד כשלו ונפלו בפח ידוע אך עקבי אשר נכח לכל אורך ההיסטוריה האנושית – והוא הבלבול בין אמצעים למטרות – שהרי השמרנות הדתית וההתחדשות הדתית כאחד אינן ערכים, כי אם אסטרטגיות או כלים, המשרתים את האידאל הדתי אך אינם מהותיים לו.
חיינו הדתיים שואפים אל השלמות ואל הטוב בשני מישורים הנתפשים בעינינו כמרכזיים וכמכוננים בחיי האדם: היחסים שבין אדם למקום והיחסים שבין אדם לחברו. הללו נבנים מתוך המפגש בין שני משתנים: עולם התורה ועולם המציאות. "שני משתנים?! הייתכן?" כן, אכן כך. על כך שהמציאות משתנה ללא-הרף – הרי לא ניתן להתווכח (לא שזה מפריע לאנשים מסוימים להתווכח על כך, וכדלהלן); אך גם כוונת העיקר "זאת התורה לא תהא מוחלפת" היא אמנם כי מצדו יתברך אין בה שום שינוי, אך עם זאת האופן שבו היא מופיעה בפנינו משתנה בוודאי ובוודאי. טוב יהיה אם נזכור כי לפני אלפיים שנה לא הייתה משנה; לפני אלף וחמש-מאות שנה לא היו תלמודים; לפני אלף שנה לא היו לא רמב"ם ולא הזוהר הקדוש; ולפני חמש מאות שנה לא היו לא קבלת האר"י ולא השולחן-ערוך. התגלויות חדשות של התורה מאז – מי ימנה? הבעש"ט והגר"א, בעל התניא ור' ישראל סלנטר, ר' חיים מבריסק והרש"ר הירש, הרב סולובייצ'יק והרב קוק – כל אלו העצימו, השלימו ושינו באופן מופלא את האופן שבו התורה מופיעה לעינינו.
בריתנו ברית חיים היא, ועלינו לממשה במלואה בחיינו, כיחידים וכאומה. השגת השלמות והטוב בשני המישורים – זה שבין אדם לקונו וזה שבין אדם לחברו – אפשרית היא רק מתוך שכלולם של תורת השם והמציאות שהוא מכוונה, כפי שהללו נגלות לעינינו, דור דור וההתגלות שלו. חשבון פשוט קובע כי כאשר משתנים המשתנים, עשויות להשתנות התוצאות. על כן, עשויים אנו להיזקק להתאמה של דרכנו למצב החדש. אך התאמה זו – כגובה אפשרות ההחייאה מחדש שבה, כן עומק אפשרות הריסוק והאובדן שבה. במשימתנו הדתית הזו, שבה אנו נדרשים לחתור אל המעשה הטוב והמחשבה הטובה, אנו נזקקים לשני הכלים שאבותינו וגדולינו מאז ומעולם החזיקו באמתחותיהם – השמרנות וההתחדשות.
כוחה של השמרנות, כפי שמורה שמה, הוא בשימור. לא שימור של מעשים או רעיונות – אלו הן הופעותיה החיצוניות – אלא שימור החוויה, הקשר והשייכות. הברית היא בית, עבר ומשפחה. המוסר אבינו הוא והתורה אִמנו. היהודי אינו משתייך רק לעם ישראל אלא ל"כנסת ישראל" – אותו גוף המקפל בתוכו את כלל ישראל לדורותיו, מעת היווצרותו ועד לקץ הימים. חוויית ההמשכיות והאותנטיות חיונית והכרחית לחיינו הדתיים. אם האדם אינו מזהה את עצמו, את אביו ואת סבו, את הבית שבו גדל ואת התורה אשר למד וספג מינקותו, במעשה או במחשבה הדתית, הרי שאלו פשוט אינם חלק ממנו. זהו קיום חיצוני, זר וכפוי, אשר לא יוכל לעמוד ימים רבים. אם האדם אינו חש את מעשיו כממשיכים באופן כן ואמתי את המסורת שקדמה לו – אין לו תוחלת. האדם אינו יכול לברוא דבר בר-קיימא יש מאין. החדש אסור מן התורה כיוון שדבר שהוא חדש לחלוטין – לא ייתכן שנמצא בתורה, בתורתנו שלנו. השימור הוא בנפשנו.
כוחה של ההתחדשות נמצא במענה שהיא נותנת לצד המשלים של חיים דתיים אותנטיים, שהרי זהותנו אינה מורכבת רק מעברנו ומביתנו, אלא גם מהייחודיות שבנו. המעשה והמחשבה הדתית, גם אלו המוכרים והוותיקים, לא יוכלו להיות שלמים כאשר הם מתנגשים עם התורה שהאדם פוגש בלימוד ועם המציאות שהוא פוגש בעולמו. חריפים ביותר הם המקרים שבהם הללו חורים לאדם כשהם נדמים לו כנוגדים את הטוב, הראוי והסביר. כאן נדרש האדם לעצב את המעשה והמחשבה באופן מחודש (ודוק, לא חדש ממש) וליצור את השינוי בפרספקטיבה או בפרקטיקה אשר יחזיר להם את האמת שלהם – אמת המתבטאת בהתאמה שלהם לתורתנו, למציאות שלנו ולנו.
לא נמצא בהלכה היהודית הלכות שמרנות והתחדשות. חז"ל לא נתנו בהן שיעורים, ואף ראשונינו ואחרונינו לא נתנו בהן סימנים. יש לבחון לגופו כל מקרה, בהתאמה לתנאים הייחודיים לו. אף התוצאות אינן תמיד (ואולי אפילו לרוב) מלאות ומושלמות. לעתים עלינו לאחוז בשמרנות ביתר שאת, אף שההתחדשות היא הנדרשת, וזאת מפאת העדר המוכנות של החברה לסוג השינוי הנדרש. במקרים אלו, יש לעכב את הדברים כך שיתקדמו קמעה-קמעה. לעתים נשלח את ההתחדשות וניתן לה דרור, אף שההמשכיות עלולה להיפגם בגינה, מפאת העיוות והניכור העמוקים שישנם במצב הקיים. אין כאן לא איזון קסום ולא נוסחה אידאלית: כל דור ודור חייב לבנות ולשוב ולבנות את עולמו מתוך ניסיון להגיע לחיים דתיים השואפים אל השלמות והטוב, כך שתהא בהם הזדהות עמוקה ככל הניתן בד-בבד עם שייכות והמשכיות איתנות ככל האפשר.
הבה נראה מה קורה לאסטרטגיות אלו, השמרנות והחדשנות, כאשר הן הופכות לאידאולוגיה, לשיח של ערך בפני עצמו. התוצאה בשני המקרים, התוצאה אחת היא – האידאולוגיה הכפויה מכריחה את האדם להתכחש למציאות ולדברים כפי שהם, ולהעמיס עליה ועל עצמו עודף של הנחות ואכסיומות אשר אינן עולות בקנה אחד עם החיים. ככל שהפער בין האידאולוגיה לבין המציאות חריף יותר, כך האדם נאלץ לנתק את עצמו מעצמו ומסביבתו כדי שלא לעמת את האידאולוגיה שלו עם חייו ולערער אותה בדרך זו. הבדלנות, הן מן הסוג של הגטו, הן מן הסוג של מגדל השן, נובעת מחוסר שכנוע עצמי כן ומן הידיעה שהאידאולוגיה הכוזבת תתבדה בעקבות מגע ישיר עם האמת של המציאות.
כאשר השמרנות הדתית מועלית למעמד של ערך, הרי שיש לנסחה בערך כך: "בכל הקשר אפשרי, יש לשאוף לשמר את המצב הקיים, שהרי הקיים תמיד הוא הנכון." העמדת השימור כהכרח סותרת את קיומם של משתנים כלשהם, שהרי אם ישנם גורמים משתנים, הרי בוודאי שישנם, לפחות לעתים, שינויים. על כן, שמרנות אידאולוגית מוכרחת להניח שהתורה אינה משתנה – וכן שהמציאות אינה משתנה.
בנוגע למציאות, הרי שה"שמרניסטים" חייבים לומר שהמציאות אינה משתנה, אלא שהאדם מסיבות שונות רואה אותה כשונה, ולא בצדק, כמובן. האידאולוגיה השמרנית מקדמת חוסר אמון עמוק של האדם בעצמו ומכריחה אותו להתכחש לחושיו, לשכלו ולעצמו בכלל. בנוגע לתורה, האסון ה"שמרניסטי" כבד עוד יותר, שהרי לא ניתן להתכחש להבדלים בין הרעיונות המתגלים בתורה בתקופות שונות ולא ניתן להתעלם משינויים שחלו בעולם ההלכה והמעשה לאורך הדורות, בשלל נושאים. כאן, הפתרון האומלל הוא ברובו הדחקת השאלה והעלמתה, ובמיעוטו – ניסוח תשובות וסיסמאות רבות-פאתוס ודלות-תוכן, שאינן אלא דחייה בקנה.
כאשר ההתחדשות הדתית נתפשת כערך דתי בפני עצמו, הרי שקריאתה תהיה בערך כזו: "בכל הקשר, יש לשאוף לחדש ולהתאים אליי את הקיים, שהרי לא ייתכן שהקודם יהלום את המציאות החדשה." העמדת החידוש כהכרח מתכחשת לזהותו של האדם כרצף וכהמשכיות; היא מתכחשת לאדם אשר עולה וצומח מתוך הקשרו הרחב וההיסטורי ואינו מן ברייה תלושה ובלתי תלויה, המשקיפה על העולם משום מקום ואינה שייכת לעולם אלא לשום מקום. ה"מחדשיסטים" הם אלו אשר את הישן מפני חדש יוציאו מבלי שיאכלו את הישן-נושן. חיים דתיים שהם מחודשים לחלוטין ודבר בהם אינו מקשר אותם לעברם – לעולם ייחוו כחיצוניים וכמנוכרים. אין להם מקור, אין להם עוגן, ולכן לא יכול להיות בהם ממד של שכנוע שאכן מדובר בדבר האמתי. מוכה בחוסר שלמות ובניכור טורדני, לא נותרה לו ל"מחדשיסט" בררה אלא להמשיך ולחדש, להמשיך ולדלג בתזזיתיות מהתחדשות אחת למשנהָּ מתוך אשליה שהנה, עדכון הגרסה הנכון יימצא לבסוף. דת שהיא כולה שלי ורק שלי אינה מסוגלת למעשה להיות הדת שלי, וזאת משום שבאופן עמוק, זהותי אינה בנויה על טהרת העצמי אלא מושתת על החורג ממני, אשר קיבלתי בירושה.
הנפילה אל האידאולוגיות הכוזבות עקב הפיכת האמצעי למטרה והאסטרטגיה לערך נובעת מחיפוש אחר ביטחון, אחר נוסחה עקיבה וקבועה להיתלות בה – נוסחה אשר תנטרל את הספק המקונן בכל החלטה בעניינים שיש לדון בהם לגופם, ללא אפשרות לוודאות כי אכן נבחרה צורת ההתמודדות הנכונה עִמם. אולם, היפוכו של דבר הוא הנכון, דווקא הרדיפה אחר העוגן הקבוע היא המביאה את האדם לנתקים משמעותיים מהמציאות, והיא שנעשית ערובה להחלטות מוטעות במקום שבו לפנים היה רק חשש לכך.
אמרה ידועה באנגלית גורסת כי כאשר לאדם יש פטיש, כל בעיה נדמית לו כמסמר. אולם, דבר זה נכון רק בנוגע למי שפטישו שוכן אצלו על מדף הספרים. מי שפטישו שוכן במקומו הראוי לו, בארגז הכלים, ביחד עם שאר הכלים העומדים לרשותו, יכול לראות את המציאות שמולו באופן האמתי יותר ולגשת למלאכת הבנייה והתיקון בהתאם לכך, ולא על-פי תכתיב כפוי ומסולף. מקומן של השמרנות וההתחדשות הדתית הוא בחגורתנו שעל מותנינו, ולא כשהם מונחים לטוטפות בין עינינו. כך, בעזרת השם, נשכיל לתקן עולם.
[1] מתוך הסליחות לערב יום-הכיפורים.
